ב”ה
היתר גרמא במקום פסידא דוקא ודעת חכמי ספרד בזה
במשנה במסכת שבת (ק”כ ע”א) מובאת מחלוקת רבנן ור’ יוסי בגרם כיבוי. לרבנן עושים מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ישנים בשביל שלא תעבור הדליקה. ולר’ יוסי אסור בכלי חרס חדשים מלאים מים “לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה”. ומבארת הגמ’ (ק”כ ע”ב) שההיתר הוא משום שכתוב “לא תעשה כל מלאכה” עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי. ולר’ יוסי הדבר אסור משום שאדם בהול על ממונו ויבא לכבות.
להלכה נפסק בשו”ע או”ח (שלד, כ”ב):
תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ”כ).
ובבאור הלכה למשנה ברורה כתב: “דגרם כיבוי מותר, לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן וכנ”ל”.
מקור דברי הרמ”א הוא במרדכי (פרק כל כתבי רמז שצט): “אבל רבינו יואל פי’ דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום היזק דוקא…”
הרמ”א החמיר שגרמא מותר במלאכות שבת רק במקום פסידא. וכן בדרכי משה (של”ד אות ה’), האם החומרא הזו מקובלת על הפוסקים ההולכים אחר מרן המחבר? מה דעת המחבר עצמו? מה דעת פוסקי זמנינו שהולכים אחר מרן?
מאידך, הפוסקים המקילים בשימוש במכשירי גרמא בשבת, אם יקילו גם בגרמא שלא במקום פסידא, שבת מה תהא עליה? יש פוסקים שמתנגדים לא רק למכשירי הגרמא אלא גם למעלית שבת, שבהתקן השבת שלה לא משולב גרמא[1], ומשום שפוגם באוירה של השבת, וכך נצטרך לומר לגבי מכשירי הגרמא אף אם נסבור שמותר גם שלא במקום פסידא. לכן לא יתכן לתפוס את החבל בשני הראשים, גם להתיר גרמא שלא במקום פסידא וגם להתיר כל מיני סוגים של התקני גרמא של מכון צומת ומכון הלכתי מדעי טכנולוגי. והרי מסתבר כפי שכתב הרב ישראל רוזן שההתקנים של כושר סוויטש ושבתריס הם גרמא לכל דבר[2], ואם כן כל דבר יתכן להפעיל על ידי מתגים אלו. אין שום בעיה כיום לבנות מנגנון שבת לנסיעה ברכב חשמלי שכיום מצוי, אבל שום פוסק לא ישתתף בהיתר כזה, גם מי שמתיר גרמא שלא במקום פסידא.
המחבר לא הזכיר את הצורך בפסידא כדי להתיר גרמא, ורק הרמ”א הוסיף. לכאורה בהלכות יום טוב נראה שההלכה הפוכה הן במחבר והן ברמ”א, וגם הרמ”א עצמו מתיר גרמא לאו דוקא במקום פסידא. בהלכות יום טוב (סי’ תקי”ד ס”ג) כתב המחבר:
נר של שעוה שרוצה להדליקו בי”ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם.
הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל ע”י סכין, אסור, (הגהות מיימוני פ”ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ”ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי”ל).
אם כן מוכח שלדעת המחבר יש איסור לכבות בגרמא, ולכן מותר ביום טוב רק גרם כיבוי קודם הדלקה. ומאידך, הרמ”א מתיר לשים נר במקום הרוח, הרי שמתיר גרמא גם שלא במקום פסידא. ולכאורה אין הבדל בין יום טוב לשבת, שהרי פסק הרמב”ם (הלכות יום טוב פרק ד הלכה ב’):
אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה, שהכבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל, וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה כמי שארג או בנה.
אלא שמקור דברי המחבר שגרם כיבוי מותר רק לפני ההדלקה, הוא מדברי הרא”ש (ביצה כב, פרק ב’ סימן יז) שדחה את דברי התוספות (ביצה כב ע”א ד”ה המסתפק) הסוברים שהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה משום שמיד כהה האור ואין דולק כבתחילה, שהרי בשפופרת שעל פי הנר אסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה ואינו מכחיש את האור. ולכן הראש מסביר את האיסור להתספק מן השמן שבנר, משום שאסור להקדים את הכיבוי כשנוגע בדבר הדולק:
הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב.
לדעת הרא”ש אם נוגע בדבר הדולק הרי זה מכבה ממש ולא גרמא. ולכן התיר המחבר גרם כיבוי רק לפני ההדלקה.
ואדרבה, המגן אברהם (סימן תקיד ס”ק ז) כתב שלדעת הרא”ש גרמא מותר אפילו שלא במקום פסידא. על דברי המחבר: “יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף”:
קודם שידליקנו. דהרא”ש כ’ אף על גב דגרם כיבוי שרי כמ”ש סי’ של”ד סכ”ב היינו כשאינו נוגע בדבר הדולק אבל השמן והפתיל’ שניהן גורמין הדליקה והממעט מא’ מהם ממהר את הכיבוי ע”כ ולכן אסור ליתן סביביו דבר המונע אחר שידליקנה עכ”ל ב”י וצ”ע מ”ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן עליו מים כמ”ש סי’ של”ד סכ”ד, וא”ל דהתם משום פסידא דהא הרא”ש ס”ל דאפי’ בלא פסידא שרי דאל”כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי ע”ש, לכן נ”ל דלא אסר הרא”ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכ”מ שם מלשונו.
ראית המגן אברהם מהרא”ש שמתיר גרמא גם שלא במקום פסידא, נראה שהיא ממה שכתב על המסתפק משמן שבנר, “אין לפרש משום שממהר כביית הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים”, ואם גרם כיבוי מותר רק במקום פסידא, יתכן שאכן המסתפק חייב משום גרם כיבוי שאסור, אמנם מדרבנן (כן משמע בתוספות ביצה שם ד”ה והמסתפק שכתבו “נראה ככיבוי” וכן ממה שהרא”ש הקשה רק לרבנן ולא לרבי יוסי, והרי לרבי יוסי מן התורה גרמא מותר, ואיך אתי שפיר לרבי יוסי, ע”כ שהמסתפק מן השמן הוא איסור דרבנן).
וברע”א על שו”ע (סי’ של”ד סעיף כב) כתב שאין ראיה מהרא”ש:
דמ”ש המג”א סי”ז וא”ל דהתם משום פסידא דהא הרא”ש ס”ל וכו’ ומזה משמע דהוכיח דאף בלא פסידא שרי לענ”ד אינו מוכרח דעיקר קושית הרא”ש אההי’ דשפופרת דגזרינן שמא יסתפק דס”ל להרא”ש דמדגזרי’ לשמא יסתפק משמע דמסתפק הוי מכבה גמור מדאורייתא וכיון דשרי במקום פסידא ע”כ דמדאורייתא לא הוי כבוי.
ואם כן אף אם נאמר בדעת המחבר בסימן של”ד שגרמא מותר גם שלא במקום פסידא, מכל מקום בהלכות יום טוב המחבר מחמיר בהגדרת הגרמא וסובר כרא”ש שכל שנוגע בגוף הדבר הדולק אין זה גרמא.
אלא שגם בדעת הרמ”א יש סתירה[3], בהלכות שבת כתב שמותר רק במקום פסידא, ובהלכות יום טוב הנ”ל כתב שמותר להעמיד הנר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה. אמנם יתכן שכאן מדובר ביום טוב דוקא, (וע’ תוספות ביצה כב ע”א ד”ה והמסתפק שמשמע שביום טוב מותר)[4] וע’ שער הציון אות לא שכתב על היתר הרמ”א שאכן יש הבדל בין שבת לבין יום טוב:
ומה שהקשה מגן אברהם על זה מסעיף ב, כונתו במה שכתב שם בסעיף קטן ה דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא, כמו שכתוב סימן של”ד סעיף כ”ב בהג”ה, באמת אותה הג”ה אין לה מקור, וכמו שכתב הט”ז בסוף סעיף קטן ו בסימן זה דלא מצינו חבר לשיטה זו, וגם המגן אברהם בעצמו סעיף קטן ז כתב דהרא”ש לא סבירא ליה שיטה זו, ועיין במאמר מרדכי שכתב, דאפשר דביום טוב לכולי עלמא שרי גרם כיבוי לכתחלה, וכמשמעות התוספות ביצה דף כ”ב ועיין לקמיה], וכן הוא גם כן דעת האליה רבה והמטה יהודה, כמו שהבאנו לעיל בסימן רע”ז בביאור הלכה, וכן הסכים המאמר מרדכי להקל על כל פנים ביום טוב.
אם כן מעיקר הדין אין מקור לדברי המרדכי שאוסר גרמא שלא במקום פסידא. ונפ”מ בשעת הדחק שאפשר לסמוך ע”ז. ומשום כך כתב הט”ז (תקיד ס”ק ו’) לאסור שלא במקום פסידא, והקל בצורך קצת, וז”ל:
מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפילו במים כי לא מצינו חבר לרבנו יואל בזה כנ”ל.
לכאורה פשט הסוגיה בשבת גם הוא מראה שגרמא מותר גם שלא במקום פסידא הגמ’ (שבת קכ ע”א) מקשה מרבנן במשנה שמתירים לעשות מחיצה בכל הכלים, על רבנן הסוברים שלגבי טבילה כשיש לו שם על בשרו צריך לשים גמי ומחשש למחיקת השם.
ולכאורה מה קושית הגמרא ממחיקת השם שלרבנן צריך גמי מהיתר גרמא בכיבוי הדליקה, הרי אם גרמא מותר רק במקום הפסד הרי מה הקושי לשים גמי, ע”כ שאם מותר, מותר בלא פסידא. וע’ אבני נזר (או”ח סימן רל”א, וכיו”ב דחה ראיה זו ביביע אומר ח”י או”ח כו.) שתירץ שגם במחיקת השם בטבילה הוא משום מצות טבילה שאסור להכנס למקדש ואסור בתרומה וקדשים שזה כמו הפסד.
על מה שכתב המשנה ברורה בשער הציון שרבנו יואל במרדכי הוא יחיד בדעה זו ולא מצאנו חבר לדעה שהיתר גרמא הוא רק במקום פסידא, יש להעיר שמצאנו עוד ראשונים שסוברים כך. ראה בחדושי הר”ן (מיוחס לו, שבת קכ ע”א):
פורסין עור וכו’ מפני שהוא מחרך. פי’ וכיון שאינו נשרף אין הדליקה יכולה להתפשט בתוכה והוא כבה מאיליו וכו’ בין מלאין של מים וכו’ ור’ שמעון בן ננס היא דלא תימא דוקא עור שאינו אלא חוצץ בפני העור ואינו מכבה אלא אפי’ בכלי של מים ואם ישבר ישבר דס”ל גורם לכבוי שרי משום הפסד ממונו:
וכן ספר המאורות[5] (שבת קכ) לגבי טלית שאחז בה האור שפושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה:
דקיימא לן דגודם לכבוי שרי… ובמקום פסידא שרו רבנן האי גורם לכבוי ואפילו לכתחילה.
וכן ברבינו יהונתן מלוניל (שבת קכ ע”א):
ועושין מחיצה וכו’, ר’ שמעון קתני לה… דסבירא ליה גורם לכיבוי מותר משום הפסד ממונו.
אמנם מדברי הראשונים העוסקים בדליקה, יכתן שמדגישים שזה במקום פסידא, משום שאדרבא יש מקום להחמיר משום שמתוך שאדם בהול על ממונו יבא לכבות, ולכן צריך טעם של פסידא.
אלא שכן משמע באור זרוע (ח”ב – הלכות ערב שבת סימן כח) בשם ריב”א שגרמא מותר רק במקום פסידא גם כשאינו בהול:
אם היו חתיכות קטנות של חלב בנר דולק ונוטל אחת מן החתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה אין נראה שיהא חייב שהרי לא היתה הפתילה דולקת עכשיו מחמת אותה החתיכה שנטל אלא שסופה הי’ לידלק ממנה ואינו מכבה ממש אלא כגרם כבוי הוא. מיהו לכתחילה ודאי אסור בין בשבת בין ביום טוב…
ונ”ב דהא דפליגי רשב”נ ור’ יוסי בגרם כבוי היינו דוקא להציל מפני הדליקה אבל גרם כבוי שלא להציל מודו כ”ע דאסור והיינו שמשמע מדברי ריב”א ומדברי ערוך דגרם כבוי אסור היינו בגרם כבוי שאינו להציל.
וכן משמע בתוספות (ביצה כב ע”א ד”ה והמסתפק ממנו) שלכתחילה גרם כיבוי אסור:
והמסתפק ממנו חייב משום מכבה – אינו ר”ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב…
התוספות כתבו שביום טוב שרי, “ובשבת נמי אינו חייב”, ומשמע שלכתחילה אסור, ע”כ משום שדעת התוספות שיש איסור בגרמא אלא במקום פסידא. אבל החזון איש (שבת לח ו’) כתב שאין ראיה מתוספות:
ומש”כ דבשבת אינו חייב ומשמע דאיסורא איכא נראה כונתם על שמן שבנר דאסיר משוס מוקצה כדאמר שבת מ”ה א’ הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ומה”ט אין נאותין משמן המטפטף כמש”כ תו’ שבת מ”ב ב’ ד”ה ואין. ומיהו טעם זה שייך גם ביו”ט אם הדליק לכבוד יו”ט.
אם כן מה שכתב המשנה ברורה בשער הציון שאין לרבנו יואל חבר, אינו מדוייק ויש עוד ראשונים הסוברים כך. מכל מקום, הדעה המקובלת באחרונים היא שדעת רבנו יואל היא דעת יחיד.
דעת שולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן תקיד סעיף ט), שגרם כיבוי שלא במקום פסידא אסור אפילו ביום טוב, שכתב שמותר לשים סביב לנר דבר המונעו מלישרף והוסיף:
ואף על פי שאסור לגרום כיבוי אם לא במקום הפסד כמו שנתבאר בסי’ של”ד מכל מקום כיון שהדבר המונח סביבות הנר אינו מכבה ממש את האש אלא שהוא מונע אותו מלהשרף לפיכך לא גזרו בזה משום גרם כיבוי.
ומשמע שאוסר שלא במקום פסידא גם ביום טוב. וכן בחיי אדם (כלל צה סעיף ה):
מותר ליתן סביב נר קודם שידליק דבר המונע מלשרוף, בענין שיכבה כשיגיע לשם. ולצורך הפסד, אפילו לאחר שהדליק, דאינו אלא גרם כבוי.
הגרש”ז אוירבך זצ”ל כתב שניתן לצרף את סברת המחבר שגרמא מותר לגמרי[6]. לגבי מה שכתבו אחרונים שכל איסור גרמא במקום הפסד הוא כשמכוין לכך אבל לא כשאינו מיכוין, ע’ שו”ת מנחת שלמה (חלק א סימן י) שכתב לגבי פתיחת דלת מקרר:
וגם אפשר שכיון שמעיקר הדין אמרו בגמ’ שגרמא מותר, לכן אף שהרמ”א הביא דעת המרדכי דלא שרי אלא במקום פסידא, מ”מ אפשר שדוקא בכה”ג שמכוין להדיא לגרמא, אז הוא דאסור שלא במקום הפסד, אבל בכה”ג דנידון דידן שאינו מכוין אלא לפתוח הדלת, ורק פס”ר הוא שיצא מזה גרמא בכה”ג לא מצינן שאסור אף להמג”א בסי’ שי”ד שאוסר פס”ר אפי’ בדרבנן. וקצת דוגמא לכך מזה שבשבות של אמירה לעכו”ם לא אסור בפסיק רישא כמבואר שם במג”א ובסוף סי’ רנ”ג עיי”ש, והשבות של אמירה לעכו”ם חמורה יותר מגרמא, דנפישי רבוואתי הסוברים שמותר לכתחילה אפילו שלא במקום פסידא, וכיון שכן אפשר שכמו כן יש לחלק בנידון שלנו בין מכוין להדיא ובין פסיק רישא.
וכן ראה בשו”ת אור לציון (חלק ב – הערות פרק מא הערה ב) לגבי אינו מתכוין בפתיחת דלת של מקרר, שמתיר אינו מתכוין כשהוא גרמא באיסור דרבנן[7].
מה אכן דעת חכמי ספרד בדעת המחבר? בשו”ת זרע אמת[8] (סימן מד) כתב הקל בגרמא שלא להצריך מקום פסידא:
ואע”ג דכתב הרמ”א בסימן של”ד סכ”ב בהג”הה דגרם כיבוי מותר דווקא במקום פסידא משום המרדכי ע”ש הרי המרדכי גופיה שם פכ”ב הביא מחלוקת בזה עיין דבריו, וגם מדברי הרא”ש בי”ט דף כ”ב מוכח דס”ל דאף שלא במקום פסידא מותר, וכ”כ המג”א בסימן קי”ד ס”ק ו’ ע”ש ובאמת כ”נ מפשט הסוגיא ס”פ כירה דפריך אמתני’ דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא תנן סתמא כר”י דאמר גורם כיבוי אסור ע”ש ואי אמרינן דאפיל’ רבנן לא התירו אלא במקום פסידא לא הוה פריך מידי וק”ל ואדרבא מפשט הסוגיה דפ’ כל כתבי דף ק”ך מבואר דר”י גופיה לא אסר גרם כיבוי אלא דוקא התם משום גזירה מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ומזה ק’ למ”ר שבמרדכי דלא שרינן גרם כיבוי אלא במקום פסידא וגם מדברי התוספות דס”פ כירה הנ”ל מוכח דדס”ל דל”ש בין במקום פסידא לשאינו מקום פסידא והתימא על האחרונים שלא העירו ע”ד הרמ”א כלום מכ”ז וצ”ע ועכ”פ לא יהיה אלא פלוגא במידי דרבנן דאזלינן לקולא.
תשובה זו הובאה שו”ת יחוה דעת (חלק א סימן לד) לגבי גרם כיבוי ביום טוב:
ויש לצרף בזה מ”ש בשו”ת זרע אמת (סי’ מ”ד)… והסכים עמו הגאון ר’ יוסף ידיד הלוי בשו”ת ימי יוסף מהדורא בתרא (חאו”ח סי’ י”ב) עש”ב. (וע’ בשו”ת מנחת יחיאל סימן קכ”ז).
אבל ביחווה דעת שם הביא גם את החולקים:
… ועיין בספר נהר שלום ובספר מאמר מרדכי שם שתירצו, שלא התיר מרן בסימן של”ד גרם כיבוי אלא משום הפסד, אבל שלא במקום הפסד, כגון נר, אסור. וכמו שכתב בבית יוסף סי’ תקי”ד לחלק כן בשם המרדכי.
וכן בשו”ת יביע אומר (חלק י’ סימן כו) סמך על הזרע אמת והתיר גרמא שלא במקום פסידא לגבי שימת תבשיל שרובו רוטב ומרק שנצטנן על גבי פלטה כבויה שתידלק על ידי שעון שבת, והתיר גרמא בצירוף הראשונים שס”ל שאין בישול אחר בישול גם בלח שנצטנן:
בשו”ת זרע אמת (חאו”ח סי’ מד דף נג ע”ד) כתב, שאע”פ שהרמ”א (סי’ שלד סכ”ב) פסק דגרם כיבוי שרי דוקא במקום פסידא (מרדכי), הרי המרדכי עצמו הביא מחלוקת בזה, ומדברי הרא”ש (ביצה כב א) מוכח דס”ל שאפילו שלא במקום פסידא מותר. [וכ”כ המג”א (סי’ תקיד סק”ז), להוכיח במישור, שלדעת הרא”ש גרם כיבוי מותר אפילו שלא במקום פסידא. וכ”כ הקרבן נתנאל (ביצה כב. אות ס). וע”ע בשו”ת דברי מרדכי פרידבורג (סי’ כב), ובשו”ת פעולת צדיק ח”ב (סי’ פד). ע”ש]. וכן נראה מפשט הסוגיא (סוף פרק כירה), [וכבר עמד בזה הקרבן נתנאל בפרק כל כתבי סי’ ז אות ר]. וגם מדברי התוס’ (ס”פ כירה) מוכח דס”ל שאפילו שלא במקום פסידא מותר. ותמיהני על האחרונים שלא העירו על הרמ”א מכל זה. ועכ”פ הוי פלוגתא במידי דרבנן, ואזלינן לקולא. ע”ש.
בחזון עובדיה שבת (ח”ו הלכות המכבה והמבעיר עמ’ קמ”א) כתב הגרע”י זצ”ל:
והנה בשו”ת יביע אומר ח”י (סי’ כו) העלתי להלכה, דמאי דקי”ל ההיתר של גרם כיבוי, משום דעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, זהו אף שלא במקום פסידא, כמו שסתם לנו מרן בש”ע (סי’ שלד), ודלא כרמ”א שכתב דדוקא במקום פסידא מותר לגרום כיבוי…
ושם גם דחה את הראיות מהראשונים הנ”ל שלכאורה סוברים שגרמא מותר רק במקום פסידא. ומצרף את כל הראשונים שכתבו בסתם שהלכה כרבנן שגרם כיבוי שרי, ולא כתבו שרק במקום פסידא[9], בכלל הסוברים שמותר גם שלא במקום פסידא, כולל את הרמב”ם, ראב”ן ראבי”ה, ספר התרומה, רמב”ן, ריטב”א ועוד.
וכן בילקוט יוסף כרך יום טוב חול המועד (מהדורה חדשה ע’ ריג הערה ח’ לסעיף ח’) כתב שדעת המחבר שגרמא מותר גם שלא במקום פסידא:
באיסורי שבת הקילו רבותינו בגרמא יותר מאמירה לגוי הילכך מותר לעשות ע”י גרמא לחולה שאב”ס וכ”ש לדעת מרן דגרמא מותר לגמרי אפילו שלא במקום פסידא וכ”פ בשו”ת חוות בנימין סי’ כז וכתב שאפי’ לרבינו יואל שאינו מתיר גרמא אלא במקום פסידא במקום צער של החולה הוי כמו פסידא כדמשמע בכתובות ס.
וכן כתב עוד בילקוט יוסף (סי’ רע”ז סעיף ד’ ע’ רג). ושם מנה רשימה של ראשונים שסוברים שגרם כיבוי מותר ולא כתבו שזה מותר רק במקום פסידא.
וכן בשו”ת שמ”ש ומגן (לרב שלום משאש ח”ג סי’ ה’) מתיר גרמא גם שלא במקום פסידא:
קנצי למלין דגרם כיבוי או גרם הדלקה מותר בין בשבת בין ביו”ט גם במקום דליכא פסידא
אבל מאידך ראה שו”ת יביע אומר (חלק ג – אורח חיים סימן יח) שהביא את הדעות ובכל זאת החמיר לגבי הזזת שעון השבת, שיהיה במקום פסידא או צורך מצוה או מצטער:
המורם מכל האמור שאם כיון השעון מע”ש לכבות החשמל בליל שבת בשעה מסוימת, ושוב נמלך בליל שבת להשאירו דולק עד שעה מאוחרת יותר, מותר להזיז מחוגי השעון, בכדי שיצלצל השעון לכבות החשמל בשעה מאוחרת. אבל אם רוצה להקדים כיבוי החשמל בשעה מוקדמת יותר, הנכון להחמיר בזה שלא להזיז מחוגי השעון, דהו”ל כגורם כיבוי. ובמקום חולה שא”ב סכנה שמצטער עי”ז ואינו יכול לישון יש להתיר. (ובלבד שיזהר שלא יקריבנו יותר מדאי פן יכבה מיד בידים). והמקילים בזה אף בלא”ה יש להם ע”מ שיסמוכו. ואין להתיר להזיז מחוגי השעון בשבת בכדי להדליק בשעה יותר מוקדמת בשבת עצמו, אא”כ במקום מצוה. לצורך לימוד וכה”ג. ומותר להזיז מחוגי השעון הזה בכדי להדליק בשעה יותר מאוחרת בשבת. הנלע”ד כתבתי. והשי”ת יאיר עינינו במאור תוה”ק אמן.
ובחוברת אור תורה (ניסן תשע”ד, סימן סח אות ג’) כתב הרב מרדכי אליהו לאסור שינוי בשעון שבת, גם משום תוקע, לשיטתו, וגם משום שגרמא לא הותר אלא במקום פסידא.
לעומת זה כתב הרב איתם הנקין הי”ד בספרו אש תמיד (על שו”ע או”ח סי’ שלד):
ועיין עוד בסי’ של”ד בלבוש ובאליה רבה ובש”ע הרב ובערוך השלחן סעיף ל”ט ובסי’ רס”ה בביאור הלכה הנ”ל ובתוספות שבת ס”ק י”ב ובמאמר מרדכי שם בסוף הסימן ובסי’ רע”ז סקי”א ובחמד משה הנ”ל בסי’ תקי”ד ובחידושי רעק”א שבת ק”כ ע”א ובחזון איש סי’ ל”ח אות אה’ וישכיל עבדי הנ”ל דכולהו מסכימים בהאמור דגרמא בשבת שרי דווקא במקום פסידא ומבואר בפשיטות שאין לזוז מדברי הרמ”א שמפורש כמותם בכו”כ ראשונים וגם השו”ע מסכים להם ורוב האחרונים וחלילה לעשות בזה חילוק בין ספרדים לאשכנזים.
למעשה רוב הפסקים של רבותינו מעדות המזרח מתירים גרמא בצירוף טעם אחר, וכפי שהובא לעיל משו”ת יביע אומר שאוסר גרמא לגבי שעון שבת אף שמעיקר הדין דעתו שמותר גם שלא במקום פסידא[10].
היתר נוסף בשימוש בגרמא בשבת, כתב הגרש”ז אוירבך (שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן י) לגבי גרם כיבוי גחלת של מתכת, שכל מה שאנו אוסרים גרמא שלא במקום פסידא הוא בדאוריתא אבל בדרבנן שאין עיקרו מן התורה מותר גם שלא במקום הפסד. ובשמירת שבת כהלכתה (פרק כח סעיף כט) שהתיר פתיחת נצרת שעון מעורר מכני כדי שיצלצל, הביא את דברי הגרש”ז הללו וכתב (הערה סו):
דהוי גרמא להשמעת קול ומהגרש”ז אויערבך זצ”ל שמעתי דאפי לדעת הרמ”א סי’ שלד סע’ כב דלא התיר אלא במקום הפסד היינו דוקא גרם כיבוי שעיקרו מה”ת משא”כ הכא[11] דכן מצינו גם לעניין גרם ביטול כלי מהיכנו סי’ רס”ה במ”ב ס”ק ו’ דשרינן וכ”ש הכא דכיון דפעולתו אינה בגוף הכלי כי אם ע”י הסרת המונע.
דברי הגרש”ז שגרמא מותר לכתחילה בדבר שעיקרו דרבנן, כבר כתב מחצית השקל (סימן רסה ס”ק ב):
ואף על גב דיש אומרים כו’ מכל מקום דעתי נוטה להתיר. דניהו דבגרם כיבוי דעיקרו מן התורה יש להחמיר, מכל מקום בגרם ביטול כלי מהיכנו, דעיקרו מדרבנן, יש להקל אפילו שלא במקום פסידא.
אלא שאם כן הרי כל גרמא בחשמל, שאינו כרוך בהדלקת מנורת להט, יהיה מותר לכתחילה, לדעתו של הגרש”ז אוירבך שבאיסור החשמל בשבת מעיקר הדין לא סובר כחזון איש שאיסור החשמל משום בונה, ומוליד ודאי הוא דבר שאין עיקרו מן התורה. ואם כן, אין שום קושי להכניס מנגנון גרמא לכל מכונית חשמלית שההפעלה שלה היא דרבנן ואין צריך להגביל שיהיה במקום פסידא, ואפילו להפעיל את הרכבת העירונית באופן מותר אפשרי מבחינה הלכתית. והרי כל הפוסקים שהתירו מכשירי גרמא הם רק לצורך חולה. ודאי שנכנס כאן השיקול של צורת ואוירת השבת. מקור הצורך לשמור על צורתה של השבת, מקורו בין השאר בטעמי המוקצה לרמב”ם (הלכות שבת פרק כד הלכה יג): “ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת”, לכן גם הסוברים כדעת המחבר שגרמא מותר גם שלא במקום פסידא, חייבים להגביל את השימוש בהיתר זה משום כך, או להחמיר בהגדרת הגרמא כפי האוסרים את מכשירי הגרמא.
[1] ואוסרים שימוש במעלית שבת אף אם נפתרו כל הבעיות ההלכתיות. ראה פסק הרב רובין והרב גלבר באריכות בכתב העת “היכלא” גליון יא, ניסן תשפ”ג, וחזרו בהם בכרוז שיצא בחודש אייר תשפ”ג.
[2] וכתב הרב ישראל רוזן באתר צומת על רעיון ה”כושר סוויטש”, שניסו לשווקו כדי להתיר בכל בית הפעלת מתג חשמלי: “ב. כל הסיפור המוצע נשען על היתר ה’גרמא’ אשר שום רב בקונצנזוס לא התיר לכתחילה לצרכים ביתיים ואישיים. כל סידורי ה’גרמא’, או דרכים הלכתיות דומות, הותרו ובוצעו ע”י מכון ‘צומת’ והמכון הטכנולוגי בירושלים אך ורק לצרכי רפואה ובטחון וכד’. גם אם הוסיפו למכשיר ה’גרמא’ סיבוכים נוספים, ואפילו אקראיות שאחד מני אלף הפעולה לא תתרחש, מקובלני מרבותיי (הגרש”ז אוירבך והגר”ש ישראלי זצ”ל) שמידי גרמא לא יצאנו בשום דרך שהיא, כמו גרמא דגרמא וסידורים מלאכותיים נוספים. ג. גם אם שיטת הפעולה היא שלילית מצד האדם, דהיינו ‘הסרת מונע’, כתב ע”ז הגרש”ז אוירבך זצ”ל ואחרים לאיסורא כמעשה ידים ממש אם הפעולה מתרחשת או מתחילה מיד תוך כדי מעשה האדם. ואם התוצאה באה רק אח”כ ע”י גורם נוסף זו גרמא פשוטה, ולא היתר לכתחילה.”
[3] לכאורה יש לדון בשיטת הרמ”א במה שהעיר על הרמ”א בספר עולת שבת סימן שלד סעיף כב ס”ק יד: “ומה שכתב במקום פסידא וכו’. יש לתמוה קצת על דברי הרב, דלעיל סימן רס”ה סעיף ד’ כתב הרב בהג”ה דיש אומרים אפילו מתכוין לא הוי אלא גרם כיבוי, והא התם ליכא פסידא ואפילו הכי מתיר גרם כיבוי.” אבל כבר כתב המשנה ברורה בביאור הלכה שם: “ואף דבסימן של”ד קי”ל דגרם כיבוי שרי דוקא במקום פסידא זהו בשבת עצמה אבל לא גזרינן בכה”ג ע”ש אטו שבת [תו”ש]”.
[4] ובביאור ההבדל בין שבת לבין יום טוב, ע’ ערוך השולחן אורח חיים סימן תקיד סעיף יא: “כתב רש”י ז”ל ביבמות [קי”ט. ד”ה מה לי] דלעניין הרחקה שלא לבא לידי איסור תורה שפיר חששו חז”ל באיסור כרת ולא באיסור לאו ע”ש וא”כ אפילו אם בשבת גזרו אטו רוח מ”מ ביום טוב דאיסור לאו לא חששו”.
[5] לרבנו מאיר המעילי מנרבונא, רבו של רבנו מנוח.
[6] ראה מתוך מכתב של הגרש”ז אוירבך זצ”ל לרב פראנק, מובא במאורי אש השלם, פרק שלישי ענף ג’ בתוספת אורה אות ט’ ע’ קפב: “דעת רוב גדולי הפוסקים הוא דגרמא שרי לכתחילה אף שלא במקום פסידא כלשון האמור בגמ’ שבת ק”כ ע”ב הא גרמא שרי”. יש להוסיף את מה שכתב תלמידו הג”ר אביגדר נבנצאל בספרו “ירושלים במועדיה – מלאכות שבת” (עמ’ רסב – הסוגריים במקור): נחלקו השו”ע והרמ”א האם היתר זה של גרם כיבוי הוא רק במקום שישנו הפסד [כן דעת הרמ”א], או שגרם כיבוי מותר תמיד [כן פסק השו”ע]. ואדמו”ר זללה”ה אמר, שאף על פי שרוב הפוסקים סוברים כדעת השו”ע, מ”מ יש להורות לבני אשכנז כדעת הרמ”א, שאין לגרום כיבוי אלא במקום הפסד.
[7] ובשו”ת אבני נזר סי קצד כתב דבגרמא אין לאסור כשאינו מתכוין אפי הוי פ”ר. וכן לכאורה משמע ברש”י עירובין דף פח ע”א ד”ה שופכין, ואכמ”ל.
[8] רבי ישמעאל הכהן ממודינא (ה’תפ”ד, 1723 – י’ בסיון ה’תקע”א, 2 ביוני 1811) רבה של מודנה ומגדולי רבני איטליה במאה ה-18. היה בידידות עם החיד”א והתכתב איתו. תשובה זו ידוע בענין הגדרת גרמא בשבת – הוא מחלק בין גרמא בנזיקין לבין גרמא בשבת. לדבריו בשבת הגדרת הגרמא תלויה בשהות זמן שבין הפעולה של האדם לבין התבצעות המלאכה בפועל. וביחווה דעת א לד כתב שהעיקר כדברי הזרע אמת.
[9] אלא שיש לדחות, שהרי כולם דברו על דליקה והרי יש פסידא בדליקה.
[10] ראה שו”ת יביע אומר חלק י’ סימן כו: “בשו”ת זרע אמת (חאו”ח סי’ מד דף נג ע”ד) כתב, שאע”פ שהרמ”א (סי’ שלד סכ”ב) פסק דגרם כיבוי שרי דוקא במקום פסידא (מרדכי), הרי המרדכי עצמו הביא מחלוקת בזה, ומדברי הרא”ש (ביצה כב א) מוכח דס”ל שאפילו שלא במקום פסידא מותר. [וכ”כ המג”א (סי’ תקיד סק”ז), להוכיח במישור, שלדעת הרא”ש גרם כיבוי מותר אפילו שלא במקום פסידא. וכ”כ הקרבן נתנאל (ביצה כב. אות ס). וע”ע בשו”ת דברי מרדכי פרידבורג (סי’ כב), ובשו”ת פעולת צדיק ח”ב (סי’ פד). ע”ש]. וכן נראה מפשט הסוגיא (סוף פרק כירה), [וכבר עמד בזה הקרבן נתנאל בפרק כל כתבי סי’ ז אות ר]. וגם מדברי התוס’ (ס”פ כירה) מוכח דס”ל שאפילו שלא במקום פסידא מותר. ותמיהני על האחרונים שלא העירו על הרמ”א מכל זה. ועכ”פ הוי פלוגתא במידי דרבנן, ואזלינן לקולא. ע”ש.”
[11] וכן הרב אבא שאול בשו”ת אור לציון ח”ב פרק לט תשובה ב, מתיר גרמא בהשמעת קול.