ב”ה
גדר מתעסק
גמ’ שבת ע”ב מחלוקת אביי ורבא. כריתות יט ע”ב, שתי דוגמאות למתעסק: מתעסק בשבת ומתעסק בחלבים ועריות. ולכאורה משמע שיש גדר של מתעסק בכל התורה כולה.
תוס’ שבת ע”ב ע”ב שיש גדר של מתעסק בשבת ויש גדר של מתעסק בכל התורה כולה. וע’ הערות למבוא להלכות שבת של שש”כ, פ”א הערה קכו** וכתב שהשיטה המובנת היא של התוס’ הנ”ל ושם האריך להסביר. כנגדה שיטת רש”י הרמב”ם והראב”ד.
ההבדל בין מתעסק ובין דבר שאינו מתכוין: ע’ תוס’ סנהדרין פ”א ע”א שהוכיחו שלר’ יהודה דבר שאין מתכוין בשבת הוא רק דרבנן, גם משום שלא גרע ממתעסק. ומקשה רע”א בדו”ח מערה י’ ס”ק יח, שהרי מתעסק קל יותר, כיון שלדעתו הוא תלוש ואין כאן מציאות של איסור, אבל אינו מתכוין יודע שיתכן שיהיה איסור.
שיטת הרמב”ם: ע’ הלכות שבת פרק א’ הלכות ח-יא פרק יד הלכות מאכלות אסורות הלכה יב. פרק ב’ הלכות שגגות הלכה ז’.
וצ”ע שהרמב”ם הביא דין שכן נהנה רק בהלכות מאכלות אסורות ולא בהלכות שגגות, וע’ אבי עזרי שכתב שבהלכות מאכלות אסורות מיירי במזיד, וזה יתכן לפי רע”א שדין מתעסק הוא רק לפטור מחטאת ולא מאיסור לגמרי, ואם כן ע”כ הרמב”ם לא יתכן שמדבר רק על חיוב כרת כחלב ודם וחמץ בפסח, וע”כ שאם הרמב”ם מיירי בכל מאכלות אסורות הרי בא לומר שהאוכל כמשחק זה מזיד וחייב מלקות.
ובשיטת הרמב”ם יש להעיר דבר נוסף: פשטות הסוגיות הן שדין מתעסק אינו דין ששייך רק בהלכות שבת אלא בכל התורה כולה. עיין משנה כריתות יט ע”א, במחלוקת א’ אליעזר ור’ יהושע אם צריך לידע במה חטא כדי שיתחייב קרבן או לא. ובסוף המשנה “א”ר יהודה אפילו נתכוו ללקוט תאנים וליקט ענבים וכו’ ר”א מחייב חטאת ור’ יהושע פוטר. אמר ר”ש תמיהני אם פטר בה ר’ יהושע, א”כ למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק” ועיין רש”י שהפירוש פרט למתעסק היינו למתעסק בהיתר. א”כ מעצם הלימוד משמע שיש דין של מתעסק בכל התורה כולה. והנה, הרמב”ם בהלכות שגגות מביא דוגמאות למתעסק רק דוגמאות בהלכות שבת, ומדגיש הרמב”ם שזה משום מלאכת מחשבת, (ראה לעיל מהלכות שגגות). אבל אם יש מתעסק רק בהלכות שבת ומשום מלאכת מחשבת, צריך עיון מה שכתב הרמב”ם לגבי מאכלות אסורות שכן נהנה, ויש אפשרויות אחרות להסביר את הרמב”ם לגבי מאכלות אסורות ואכמ”ל, ע’ בשעור על רמב”ם הלכות שבת שעור ה’ ובנתיבות שלום סימן טז. וע’ אחיעזר חלק ג’ סימן נז אות ז’. שכתב שיתכן שיש דין מתעסק רק בשבת ובכל התורה אין מציאות של מתעסק בהיתר.
ויש להביא סיוע לכך שרק בשבת יש דין מתעסק, מפירוש המשניות בפ”ד מכריתות: “וענין מתעסק ‘משתגל’ כלומר אם לא היתה מטרתו וכוונתו לאותה הפעולה דוקא אלא היתה כוונתו להתעסק ולשחק ואין הבדל בעיניו אם יהיה אותו דבר עצמו שהוא מתעסק בו או זולתו (ראה לעיל ספק המ”מ בפירוש הרמב”ם הלכות שבת) הרי זה פטור בשבת בלבד לפי שהכלל הנכון מתעסק בחלבים ובעריות חייב בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה”. הרי שכאן בפירוש המשניות מפורש שרק בשבת נאמר הכלל של מתעסק. אלא שבכל זאת זה חידוש גדול לומר בדעת הרמב”ם שדין מתעסק הוא רק דין בהלכות שבת.
ומההקבלה הזו להלכות שגגות יש לברר, האם דין מתעסק הוא שרק פטור מקרבן או שאין זו עבירה בכלל?
כתב רע”א בתשובה סימן ח’ שפטור מתעסק הוא רק מקרבן, אבל דינו כדין שוגג (ולפי זה אולי גם לענין מעשה שבת דינו כמתעסק). ולנפ”מ גדולה היא לגבי כל דין אפרושי מאיסורא במתעסק.
וראית רע”א היא מגמ’ ב”ק כ”ו ע”ב “היתה אבן מונחת בחיקו… בענין נזיקין חייב לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה”. מדוע לא אמרה הגמ’ שפטור משום מתעסק? וכתב רע”א שמתעסק הוי כשוגג, וא”כ לענין נזיקין היה חייב משום שחייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלומים, אבל אם פטור משום מלאכת מחשבת הרי לא נחשב כלל למלאכה, ולכן אין קלב”ם וחייב בנזיקין. (וראיה זו חלשה, שי”ל שהגמ’ חדא מנייהו נקטה. והרי גם הרמב”ם בהלכות שגגות, כתב פטור מלאכת מחשבת אף שיכול היה לומר שפטור משום מתעסק).
ועיין ברע”א שם ששאל גם מטומאת מקדש וקדשיו (בשולי המכתב שם), איך יתכן שחייב הרי תמיד אם שגג ונכנס למקדש וחשב שזה בית, הרי הוא מתעסק ואינו שוגג?
ומזה הוכיח ג”כ רע”א שהמתעסק רק פטור מקרבן אבל זה נחשב למלאכה.
אבל האור שמח בהלכות גירושין פרק א’ הלכה יז חלק על רע”א, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פ”א הלכה יב: “הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אף ע”פ שאין כוונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות”. והקשה בהשגות הראב”ד, מה שייך לומר חייב בלאוין ושניות, הרי אין קרבן? עיין כסף משנה שהסביר שחייב לשמים, גם בחייבי לאוין וגם בשניות. וא”כ הרי זה דין מיוחד בעריות שאין דין מתעסק בעריות, אבל לולא זה גם בלאוין ודרבנן היה גדר מתעסק גם לענין שאינו חייב לשמים. משום שלפי רע”א הרי בחייבי לאוין ודרבנן אין דין מיוחד לעריות. וזו קושיה חזקה על רע”א. (וכן הקשה ע”ז מרחשת ח”א סי’ מב).
וע”ע ראיה נגד רע”א הביא במנחת אריאל דף ע”ג ע”א אות כ’, ממה שמהרי”ל כתב שאם אינו יודע שנפסק ציציותיו בשבת ליכא איסורא דאוריתא דהוי מתעסק. ומשמע שמתיר לגמרי. וכן מהרמב”ם בפ”א הלכות איסורי ביאה הלכה יב: “הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אע”פ שאין כותו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות” ובהשגות כתב הראב”ד “לא ידעתי למה קרבן אין כן, ובמ”מ כתב שמ”ש הרמב”ם וכן בחייבי לאוין ובשניות הוא ט”ס שהרי חייבי לאוין ובשניות הוא ט”ס שהרי חייבי לאוין שוגגין פטורין ממכלום, וכ”ש שניות מדבריהם. ובכ”מ כתב דל”נ ליישב שה”ק וכן בחייבי לאוין עבר אל לאו כדין מי שלא התרו בו שאע”פ שאינ לוקה הרי הוא חייב לשמים וכן בשניות חייב לשמים אע”פ שאין מענישים הותו בידי אדם. אם כן מבואר ברמב”ם שלולא היה דין נהנה, היה דין מתעסק שפטור גם לשמים. ובמבוא להלכות שבת של הרב נויבירט כתב בסעיף כט, הערה קי”ח את דברי רע”א שמתעסק נחשב עבירה וכל זה בשאר עבירות, אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אין זה מלאכה כלל לכ”ע.
ע’ בנספח דברי הגרש”ז אוירבך על מתעסק בחלבים ועריות, מה כשאינו נהנה? ע’ מנחת שלמה סימן ו’ ד”ה ועיין בא”ב דיני בב”ח סוף סי’ ד’, אם האוכל דבר שיש בו תולעת שהיא פגומה ומאוסה, אם חשיב כמתעסק בחלבים שחיב או שניתן לפטור מדין מתעסק
נספח:
שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן ו ועיין באמ”ב דיני בב”ח סוף סי’ ד’ שכתב: “דלא נראה לו מה שהוגד לו בשם גאון אחד ללמד זכות על אשר בימות הקיץ ששכיח כמעט המילבען הרוחשים, דלדעתו ליכא חיוב מה”ת כיון דאינו מכוין לאכול השרץ רק ההיתר ולגבי השרץ הוי רק כמתעסק ובזה ליכא שום הנאה מאכילת השרץ”, אלא שהוא עצמו חולק על זה וסובר דמה שאין דין מתעסק בחלבים ועריות אין זה דוקא מפני שנהנה אלא כל שאותה אכילה אסור מה”ת אף אם זה מאוס לא הוקל כלל האיסור מטעם מתעסק אע”ג שאינו נהנה עיי”ש. ודבר זה לענ”ד הוא חידוש גדול, ולכאורה הי’ יותר נלענ”ד כדאמרן דכיון שכוונתו לאכול כל הפרי כמו שהוא, לכן אם יודע ודאי שיש שרץ בתוכו נראה דאע”ג שטעמו פגום ומאוס אצלו והי’ שמח אם אחר הי’ מוציאו מהפרי, אפי”ה דינו ממש כאוכל שרץ במזיד דאסרה תורה אע”פ שהוא פגום ומאוס מאד, וממילא דגם כשזה רק ספק אם יש בו שרץ או לא דינו ג”כ כעובר בזדון על ספק איסור תורה, ורק בכה”ג שפותח את הפה שלא לצורך אכילה כגון לשאוף אויר וכדומה דבכה”ג אפשר שאפי’ אם יודע ודאי שע”י זה גם יבלע שרץ דחשיב רק כמתעסק משא”כ במכוין להדיא לאכול ]צריכים לומר לפי”ז דמצות מילה ע”י הסרת הערלה וקציצת הנגע שעל המילה שפיר חשיבי כב’ דברים נפרדים משא”כ הכא הכל חשיב כאכילה אחת של פרי ושרץ ועדיין צ”ע[, אולם עיי”ש באמ”ב שמציין לשו”ת שיבת ציון סי’ כ”ח, וראיתי שם שדעתו דעת תורה נוטה דאף בכה”ג שמכוין לאכול מ”מ אם זה ממש פגום שפיר חשיב כמתעסק, ואפשר דכיון שהוא פגום ומאוס אע”ג שלענין שרץ שפיר אסור מ”מ לגבי אינשי אין זה חשיב כלל בגדר של אכילה ולכן רואין שפיר את אכילת הפרי והשרץ כשני דברים נפרדים וצ”ע.