גדר אבילות בט' באב | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב”ה

בענין גדר אבילות בט’ באב – מקורות

גמ’ תענית ל’ ע”א “תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל…” עד נקודתיים

גמ’ פסחים נ”ד ע”ב סוף העמוד (שורות רחבות) “מיתיבי אין בין…” עד נקודתיים.

גמ’ תענית י”ג ע”א “אמר רפרם בר פפא” עד “לימא מסייע ליה”

תוספות מסכת מו”ק דף כ”א ע”א ד”ה ואסור[

רמב”ם הלכות אבל פרק ה’ הלכות א-ח

רמב”ם הלכות תענית פרק ג’ הלכה ח’. פרק ה’ הלכה ו’, הלכה יא

טור סימן תקנ”א – המחלוקת על הבנין האסור מר”ח אב

טור סימן תקנ”ה

שו”ע יו”ד סימן שפ”א סעיף א’ וש”ך שם ס”ק א’

תרומת הדשן סימנים קנ-קנא

עיין בשו”ע ומשנה ברורה הלכות ט’ באב בנושאים הנדונים כאן.

תרומת הדשן סימן קנ”א:

שאלה: בסעודה המפסקת צריך לחלוץ מנעליו או לאו?

תשובה: יראה דא”צ. ואע”ג דאחד מן הגדולים כתב דצריך, וכן נהג הוא בעצמו ונתן טעם לדבר, דכיון דבעי ישיבת קרקע לא אשכחן ישיבת קרקע בלא חליצת סנדל. מ”מ שאר גדולים לא נהגו הכי. ונראין דבריהם משום דלפי הענין נראה דהא דבעי סעודה זו ישיבת קרקע לא מטעם אבילות, דהא אכתי לא עייל תשעה באב, אלא דבעי סעודה ענייה ושפלה, ומש”ה אסרינן שני תבשילין ובשר ויין, ולכך בעי נמי ישיבת קרקע. דבהא נימא נמי שאין חשובה כדאמר בכמה דוכתין לחשיבת הסעודה מיסב ואוכל. ולדידן דלא נהגינן לעולם בהסיבה אין שפלות הסעודה ניכר אלא ביישוב ע”ג קרקע, אבל חליצת מנעל לא שייכי מידי לסעודה לאחשובי או לגרועי. ועוד נראה דהאי סעודה דמיא לסעודת אנינות דמקמיה אבילות היא. והכי משמע לשון הספר כרבי יודא בר אילעאי דקאמר והיה יושב בין תנור לכירים ודומה לו כאלו מתו מוטל לפניו, והיינו אנינות. וגבי אנינות תנינא אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, והיינו ממש כמו סעודה המפסקת לדידן, ובלאו הכי לא רגילינן בהסיבה כדלעיל. אבל חליצת מנעל אינה צריך באונן, כדאיתא בהדיא בתוס’ פ”ק דכתובות (דף ד ע”א ד”ה בועל), ומוכח התם משום דמקילינן באנינות טפי מבאבילות, להכי לא צריך חליצת סנדל. ותו דהמדקדק בדברי רבותינו שכתבו סדר היום דתשעה באב, משמע דלא הוזכרה כלום חליצת מנעלים עד תפילת ערבית.

תרומת הדשן סימן ק”נ:

שאלה: מר”ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו? תשובה: יראה דלכאורה משמע דאסור, דהכי מסיק פ”ק דתענית (דף יג ע”א) כל שהוא משום אבל, בין בחמין בין בצונן אסור. וכל מה שנמנעים מר”ח עד התענית משום אבל הוא כרבנן פ’ החולץ (יבמות מג ע”ב), שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה, דהיינו מר”ח עד התענית כדמוכח בא”ז ובמרדכי דנהגו אסור ברחיצה. וא”כ לכל הפחות רוצה לומר בחמין, וי”ל דכל רחיצה קאמרי. וכן משמע קצת לשון המרדכי דכתב אהא דאמר כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט”ב, ואסור ברחיצה מיהו נהגו שלא לרחוץ מר”ח אב ע”כ. והשתא אי רוצה לומר דנהגו דווקא שלא לרחוץ בחמין מאי מיהו דקאמר, שפיר נקט תלמודא דווקא ט’ באב דאסור ברחיצה אף בצונן, כמו שנהגו באבל. אלא ע”כ מנהג אבותינו נמי דאסור ברחיצה אף בצונן, ולכך קאמר שפיר במרדכי ומיהו, אהא דמשמע תלמודא דדוקא בט’ באב אסור ברחיצה. אע”ג דלשון הרמב”ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור, דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו. מ”מ נראה דכיון דא”ז ומרדכי פליגי עלה בהא, דאינהו סברי דנהגו מר”ח ואילך, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, ה”נ נימא דבהא נמי פליגי, דנהגו אפילו בצונן ולהכי (נקיט) [נקטי] אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב”ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר”ח ואילך ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה.

ב”ה

גדר אבילות ט’ באב^{^[1]}

ההשואה בין אבילות לט’ באב:

בפשטות, גדר ניהוגי תשעת הימים הם ניהוגי אבילות. ע’ רמב”ן בתורת האדם ע’ רמ”א “ענין אבילות ישנה”. ובפשטות הגמ’ משמע שט’ באב הוא גדרי אבילות, הגמרא בתענית ל’ ע”א מביאה ברייתא המשווה בין אבלות לט’ באב:

תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר (תהלים י”ט) פקודי ה’ ישרים משמחי לב. רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב.

עד כמה יש להשוות בין אבילות לבין ט’ באב, האם ההשוואה היא רק השוואה מבחינת הצורה והדברים הנוהגים או שיש השווה מהותית בין ט’ באב לבין אבילות?

מצאנו שעקרונית שהדבר שנוי גם במחלוקת בין האור זרוע לבין מהר”ם מרוטנברג, שהביא הרא”ש בתענית. כתב הרא”ש תענית פרק ב’ סימן לב:

ורבינו מאיר ז”ל כתב בהלכות אבלות שלו כתב ה”ר יצחק מוינ”א דתשעה באב שחל להיות בשבת אע”פ שאנו דוחין אותו עד למחר אותו היום אסור בתשמיש המטה. מידי דהוי אקובר מתו ברגל שאנו דוחין אבלות עד אחר הרגל ואפלו הכי נוהג דברים שבצנעא ברגל אם כן הכא נמי גבי שבת זו גבי תשעה באב הוא כרגל ואסור בתשמיש המטה. ותשעה באב ואבל שייכי אהדדי כדאמר רב חסדא בפרק קמא דתענית (דף יג א) עכ”ל מורי. הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה. אע”פ שיש לי להשיב דתשעה באב ואבלות חלוקים בכמה דברים… ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי אפי’ הוא מקיל ואני מחמיר היה לנו לעשות כדבריו וכל שכן שהוא מחמיר ואני מקיל עכ”ל רבינו מאיר ז”ל. ומיהו לשון התוספתא משמע שאין נמנע וכן עמא דבר:

במה ט’ באב שווה ובמה שונה מאבילות?

פרטי ההשוואות בין אבל לט’ באב:

ע’ רמב”ם הלכות אבל פ”ה ה”א בדברים שאבל אסור שבעה, ובפרק ו’ הלכה ב’ בדברים שאבל אסור שלשים.

הלכות אבל פרק ה’ הלכה א’:

אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימי מדבריהם, אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום, הכל אחד עשר דבר.

הלכות אבל פרק ו’ הלכה א’:

מדברי סופרים שיהיה האביל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום, ומנין סמכו חכמים לשלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום.

פרק ו הלכה ב’:

ואלו דברים שהאביל אסור בהן כל שלשים יום, אסור בתספורת, ובגיהוץ, ובנשואין, ובשמחת מרעות, ולילך בסחורה ממדינה למדינה, הכל חמשה דברים.

פרק ו הלכה ג’:

בתספורת כיצד, כשם שאסור לספר כל שער גופו, או לגלח שפמו, או לקו צפרניו בכלי כל שבעה, כך אסור כל שלשים יום, במה דברים אמורים באיש, אבל באשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה והאיש עד שלשים יום, ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו.

פרק ו הלכה ד’:

וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלשים יום, אחד האיש ואחד האשה, היו צבועין ומגוהצין מותרין, וכן אם לא היו חדשים אף על פי שהן לבנים ומגוהצין מותרין, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפילו על אביו ועל אמו.

ודברים שאסורים מן הדין ולא ממנהג בימים אלו:

בט’ באב: רחיצה סיכה ונעילת הסנדל ולקרא בתורה – כמו אבילות שבעה.

בסעודה מפסקת: אסור בבשר ויין – כמו אונן.

בשבוע שחל בו: בכיבוס ותספורת – כמו אבילות שלשים^{^[2]}

מר”ח: ממעטין בשמחה, בנין, נישואין ונטיעה – שנה על אביו ואימו.

ולכאורה גם שבוע שחל בו הוא כמו אבילות שבעה לכמה דברים (כיבוס), ומי”ז תמוז הוא כמו גדר אבילות שלשים (לכמה ענינים: לאיסור תספורת ונישואין) ע’ לשון הגמ’ תענית כ”ט ע”ב “ונוהג אבל מר”ח עד תענית”.

ההשוואה היא רק לגבי מצוות לא תעשה:

אלא שההשואה בין אבל לבין ט’ באב היא רק לגבי מצות לא תעשה ולא לגבי מצות עשה כמו שמפורש בתורת האדם לרמב”ן, (והביאו הטור סי’ תקנ”ה):

“…מהא שמעינן דלא מחייב בכפיית המטה, ואע”ג דהיא ממצות הנוהגות באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט’ באב, ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל תניא, אבל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט’ באב, והוא הדין לעטיפת הראש ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה, דקריעה נמי ליתא מכלל מצות הנוהגות באבל, כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד”.

בדעת הרמב”ם:

ומלשון הרמב”ם ניתן ללמוד שגדר ט’ באב אינו גדר אבילות דוקא: אבל ע’ רמב”ם הלכות תענית פרק ה’, עולה שארבע תעניות אלו אינם רק גדר אבילות אלא גם גדר של תעניות ציבור של תשובה:

“יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהן, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה–עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר “והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם” (ויקרא כו,מ)”.

ולהלן מנה הרמב”ם את ארבע תעניות אלו.

וסיוע לדבר זה הוא גמ’ פסחים נ”ד ע”ב שא”ר אלעזר שאסור להושיט אצבעו במים כמו ביום הכפורים. ויותר מפורש ברמב”ם בפירוש המשניות בתענית פ”ד מ”ז שכתב הרמב”ם:

“וממה שאתה צריך לדעת שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, ויתבארו לך הלכות אבל במקומן, ודין תעניתו כדין תענית צום כפור כלומר שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ומוסיף מחול על קדש ועשיית מלאכה בו מגונה מאד”.

אם כן מפורש ברמב”ם שדין הענויים הללו אינם משום גדר אבל אלא כמו לגבי יום הכפורים. ואם כן הם משום תשובה כמו תענית ציבור ולא משום אבל. (וא”כ א”ש שהרמב”ם התיר לרחוץ בצונן). ולכאורה הרי זה שלא כפשטות הגמ’ תענית ל’ שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט’ באב. וצריך לומר לדעתו שהדימוי לט’ באב הוא רק לענין הגדרים ולא מהותי. והנה, באבילות מצאנו גדר של אבילות יום ראשון, אבילות שבעה ואבילות שלושים.

השוואה לגבי תפילין:

מחלוקת נוספת מצאנו בין מהר”ם מרוטנבורג לבין הרא”ש לגבי תפילין בט’ באב. בגמ’ ברכות י”א ע”א:

“אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהם פאר שנאמר (יחזקאל כד) פארך חבוש עליך”.

האם בט’ באב יש חיוב בתפילין, ע’ להלן מטור או”ח סימן תקנה.

ולגבי איסור בתפילין, אכן הדבר תלוי במידת הדימוי לאבילות. ע’ רמב”ן בתורת האדם (רנ”ז):

ומסתברא דחייבין במצות תפלין בת”ב, ואע”ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דאבל לא מיתסר בהו אלא יום ראשון דאבלות לא חמור תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות הנוהגות באבל כל שבעה קתני, ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש ודברי תורה. תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו משום דלענין אבלות נמי בשאין לו מה יאכל עושה לאחר שלשה בצינעא בתוך ביתו, וכן בשאלת שלום משיב שכן באבלות לאחר שלשה משיב שלום לכל אדם, עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה, וכאן וכאן בקושי התירו, לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאחר שלשה אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל. הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש, שלא ראו לבטל מצוה משום אבלות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביה ואחריתה כיום מר וכדאמרינן התם מצוה שאני, כך נראה לי.

אבל הטור הביא בדבר זה מחלוקת:

“וכתב א”א הרא”ש ז”ל ומסתברא דחייב בתפילין כיון דאבל גופיה לא מיתסר אלא ביום ראשון דלא אחמיר ט”ב מששת ימי אבילות וברייתא מצות הנוהגות באבל כל ז’ ימים קאמר ופרושי קא מפרש להו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה והר”מ מרונטבורג כתב ונראה דבט”ב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון של אבל שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכייה לדורות וכתב א”א הרא”ש ז”ל אפשר שדחק למצוא טעם למנהג אשכנז אבל לכאורה נראה כמ”ש.

אלא שיש לשאול, שהרי מהר”ם מרוטנבורג, לגבי איסור דברים שבצנעה, כתב שלא כדברי רבו האו”ז, אלא שיש הבדל בין ט’ באב לבין אבילות. ואילו לגב הנחת תפילין כתב שאין להניח תפילין כמו יום ראשון של אבילות.

וברמב”ם בהלכות תענית פרק ה’ הלכה יא כתב רק לגבי תפילין של ראש:

…ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים, ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות; ואינו קורא אלא באיוב, ובקינות, ובדברים הרעים שבירמיהו. ותינוקות של בית רבן, בטילין בו. ומקצת החכמים, נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש.

ולכאורה משמע שברמב”ם שמעיקר הדין מותר להניח תפילין בט’ באב.

לכאורה יש כאן מחלוקת במידת ההשוואה של אבילות לט’ באב. אלא שיתכן שאמנם ט’ באב דומה לאבילות, אך גם אבל פטור מתפילין רק ביום הראשון, ואם כן יש לדין האם ט’ באב זה כמו אבילות שבעה או כמו אבילות שלושים. וע’ להלן

לגבי תלמוד תורה:

ע’ בבריתא שהבאנו לעיל מגמרא תענית ל’ ע”א בנדון תלמוד תורה. לגבי שאלת ההקבלה בין ט’ באב לבין אבילות, ע’ תוס’ מו”ק כ”א ע”א ד”ה ואסור לקרות בתורה, שדן האם מה שמותר ללמוד בט’ באב, כמו איוב ודברים הרעים שבירמיה, מותר באבילות או לא.

ואסור לקרות בתורה – בתשובת רבינו יצחק זקני כתב כי רבינו יעקב היה אוסר בימי אבלו באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה מדלא תני ליה בשמעתין כמו ט’ באב שילהי תענית (דף ל.) ובימי זקנותו חזר והתיר ובירושלמי אמר אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע ששונה כמו בט’ באב שאומר בפרק בתרא דתענית (שם) אבל קורא במקום שאינו רגיל וה”ק התם כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט’ באב ואסור לקרות בתורה כו’ אבל קורא במקום שאינו רגיל וקורא באיוב וקינות וכו’ משמע לכאורה דאבל וט’ באב שוין כדקאמר בירושלמי ומיהו אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע דהא דוקא שרי ולא באיוב ובקינות ובירמיה ומה שהביא רבי יצחק ראיה לאסור מדקאמר לעיל (ד’ טו.) אסור בדברי תורה שנאמר האנק דום ומשמע הכל אין נ”ל ראייה דלא קאמר אלא מדבר המשמחו כדאמר בתענית (ד’ ל.) משום שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב תדע דכולהו לאו דוקא דהא קאמר אסור בתפילין שנאמר פארך חבוש עליך ואינו אסור כל ימי אבלו.

נפ”מ לגבי בנין, האם רק בנין של שמחה נאסר או כל בנין כמו באבל:

בבריתא בפרק החולץ ביבמות, מ”ג ע”א, מובא:

…ותניא קודם הזמן הזה העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן מלבנות ולנטוע ומארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין.

קודם הזמן הזה – היינו קודם ט’ באב, וע’ תוספות שם בשם ירושלמי שהיינו בנין של שמחה.

וכתב הרמב”ם על פי ירושלמי שרק בנין של שמחה אסור, ע’ הלכות תענית פרק ג’ הלכה ח’ לגבי תעניות גשמים:

עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן, ובבניין של שמחה כגון כיור וציור, ובנטיעה של שמחה כגון מיני הדס ואהלים.

וכן הביא הטור בסימן תקנ”א לגבי בנין של שמחה משנכנס אב. ובבית יוסף שם כתב שאמנם הרמב”ם כתב לגבי תעניות גשמים, אך “הני תרתי זמני כי הדדי נינהו”. והטור כתב:

ויש אומרים כיון דגמרא דידן אוסר בנין סתם כל בנין קאמר כדרך שאסרו כל משא ומתן כמו שאבל אסור בכל כדי שיהיו נראין כמתאבלין על ירושלים.

הרי שגם שאלה זו של בנין תלויה במהות גדר ימים אלו והבנתם שהם כאבילות.

(הרב אהרון מרצבך שי’ אמר לי בשנת תשע”א שלגבי השלמת סיוד בסיסי של בית יש להתיר)

נפ”מ לגבי איסור רחיצה בצונן:

אבל תוך שבעה אסור ברחיצה אפילו בצונן. והמנהג גם בכל שלשים לאסור רחיצה כמ”ש הרמ”א בסימן שפ”א סעיף א’. וע’ ש”ך שם שכתב שרחיצה בצונן מותרת כל שלשים.

ונפ”מ להיקף איסור רחיצה בשבוע שחל בו: ע’ גמ’ תענית יג ע”א:

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות.

ולפי זה אם האיסור לרחוץ בשבוע שחל בו, משום מנהג, הוא כדיני אבילות, אסור אפילו בצונן.

ולשון הרמב”ם בפרק ה’ הלכות תענית הלכה ו’: “וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית”, ולהכנס למרחץ היינו בחמין כמו שכתב בתרומת הדשן סימן קן. וכתב הרמב”ן על איסור רחיצה: “ואסור לשנות מנהג אבות” (ע’ רמ”ה).

אם כן בט’ באב דין הרחיצה הוא כמו באבל תוך שבעה. אבל בשבוע שחל בו, צ”ב אם הוא כמו באבל או כמו המנהג בשלשים. ונפ”מ לרחיצה בצונן.

וז”ל תרומת הדשן סימן ק”נ:

שאלה: מר”ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו? תשובה: יראה דלכאורה משמע דאסור, דהכי מסיק פ”ק דתענית (דף יג ע”א) כל שהוא משום אבל, בין בחמין בין בצונן אסור. וכל מה שנמנעים מר”ח עד התענית משום אבל הוא כרבנן פ’ החולץ (יבמות מג ע”ב), שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה, דהיינו מר”ח עד התענית כדמוכח בא”ז ובמרדכי דנהגו אסור ברחיצה. וא”כ לכל הפחות רוצה לומר בחמין, וי”ל דכל רחיצה קאמרי. וכן משמע קצת לשון המרדכי דכתב אהא דאמר כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט”ב, ואסור ברחיצה מיהו נהגו שלא לרחוץ מר”ח אב ע”כ. והשתא אי רוצה לומר דנהגו דווקא שלא לרחוץ בחמין מאי מיהו דקאמר, שפיר נקט תלמודא דווקא ט’ באב דאסור ברחיצה אף בצונן, כמו שנהגו באבל. אלא ע”כ מנהג אבותינו נמי דאסור ברחיצה אף בצונן, ולכך קאמר שפיר במרדכי ומיהו, אהא דמשמע תלמודא דדוקא בט’ באב אסור ברחיצה. אע”ג דלשון הרמב”ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור, דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו. מ”מ נראה דכיון דא”ז ומרדכי פליגי עלה בהא, דאינהו סברי דנהגו מר”ח ואילך, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, ה”נ נימא דבהא נמי פליגי, דנהגו אפילו בצונן ולהכי (נקיט) [נקטי] אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב”ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר”ח ואילך ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה.

(ולשון המרדכי עיין בסוף תענית “אסור ברחיצה וסיכה משמע דוקא בט”ב ומיהו נהגו אבותינו שלא לאכול בשר ולשתות יין ולא לרחוץ מר”ח ועלינו לקיים דכתיב ואל תטוש תורת אמך”).

וכן פסק הרמ”א סימן תקנ”א סעיף טז להחמיר שלא לרחוץ אף בצונן מר”ח.

וע’ ישועות יעקב סימן תקנ”א ס”ק ג’ שכתב שהפשט במרדכי אחרת ואסר לרחוץ בכלל רק בערב ט’ באב לאחר חצות. ודעת התרומת הדשן שאיסור רחיצה הוא כמו באבילות, וע”ז כתב בישועות יעקב זה כמו אבילות שלשים ולא שבעה, שהרי מותר בנעילת הסנדל ובת”ת. ובאבילות שלשים מעיקר הדין מותר לרחוץ גם בחמין, אלא שנהגו לאיסור, ע’ יו”ד שפ”א. וש”ך כתב שם שאין מנהג לאסור רחיצה בצונן. ולדעתו של ישועות יעקב מותר לרחוץ בצונן. ויתכן לצרף דעתו לפסוק למי שרגיל לרחוץ כל יום, שירחוץ בצונן את כל גופו גם בשבוע שחל בו כדין איסטניס.

גדר סעודה מפסקת:

בתרומת הדשן דן האם יש צורך לשבת בחליצת נעלים בסעודה מפסקת. והעולה מדיון הדיון הוא שזה נוגע לשאלה האם בסעודה מספקת הוא כמו אונן או אינו כמו אונן.

כתב תרומת הדשן סימן קנ”א:

שאלה: בסעודה המפסקת צריך לחלוץ מנעליו או לאו?

וע’ בחידושי הגרי”ז על רמב”ם הלכות תעניות, שכתב שגדר סעודה מפסקת הוא כמו באונן. וכתב שנפ”מ אם זה גדר אבילות או גדר אונן, האם מותר לרחוץ, משום שמי שמתו מוטל לפניו מותר ברחיצה.

מקורות נוספים:

תשעת הימים האם ימים אלו דינם כאבילות ז’ או אבילות ל’, ע’ בספר הלכות ומנהגי בין המצרים (קארפ, תשנ”ג) עמוד נח. ברמב”ן בתה”א משמע שכתוך ז’, וישועות יעקב תקנ”א סק”ג כאבילות ל. גדרי אבילות בט’ באב, ע’ בית יצחק תשמ”ז ע’ ” 372אופיו של ניהוגי ט’ באב לדעתו של הרמב”ם” וע’ בגרי”ז הנ”ל. ע’ מהרש”ל סימן צ”ח, נד.

על מנת ליישב את קושית הראש מדוע נהגו לומר תפילת נחם רק במנחה, כתב הב”ח (תקנז) כי באמצע יום תשעה באב אנו נחשבים כמי שמתו מוטל לפניו ולא שייך לנחמו אך במנחה אנו דומים כמי שמתו נקבר ואז אפשר לנחמו.(מעין מה שכתב הריטב”א).

הרב משה ליכטנשטיין (הדברים פורסמו בעלון “פתחי שערים”, גיליון מספר 4) העמיד את אופי ימי התעניות במחלוקת ראשונים, לפיה הרמב”ם סובר שימים אלו נועדו לתשובה, ואילו הריטב”א סובר שימי אבל הם. דהיינו, שאליבא דהרמב”ם, מלבד היות ימי התעניות ימי צער ואבל על המאורעות שהתרחשו בהם, מהווים הם מתוך כך קרש קפיצה להתעוררות ולתשובה. לעומת זאת, אליבא דהריטב”א, ישנו עניין גדול בהתמקדות בעצם הצער והאבל על אותם מאורעות שקרו בימים אלו.

להלכה, כתב שם, שאנו פוסקים שהתעניות הנן ימים של התעוררות ותשובה, ולא רק ימי צער ואבל. וכן דעת החתם סופר בתשובה מפורסמת, שהוכיח כן מכך שבתעניות נוהגים אנו לומר סליחות, המעוררים לתשובה, ולא קינות, המבטאות צער ואבל על חורבן ביהמ”ק. למעט בתשעה באב, שאז אנו אבלים על חורבן ביהמ”ק – אומרים אנו קינות! ↑
באשר לכיבוס עצמו, כתב בשעורי הרב (הגרי”ד סולוביצ’יק) על הלכות תעניות:

ונראה שלא אסרו חכמים שום איסורי שבעה בשבוע שחל בו ט”ב חונן מכיבוס משום דשאני כיבוס משאר איסורי שבעה דהנה יש כמה סוגי איסור באבילות שבעה יש דברים האסורים כדי שהאבל יהא ממול כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל או כדי שיצטער כגון תשמיש המטה ויש דברים האסורים מטעמים אחרים כגון איסורי תלמוד תורה ושאלת שלום דילפינן מ”האנק דום” שאבל צ”ל בשתיקה וכן איסור מלאכה דילפינן מ”והפכתי חגיכם לאבל” שיום אבל צ”ל יום בטלה כמו חג ונראה דבשבוע שחל בו ט”ב לא אסרו חכמים אלא אותם איסורי שבעה שאי קיומם היה גורם להיסח הדעת מן האכילות כגון כיבוס נ וכן מבואר מלשון רש”י בתענית כ”ט ע”ב ד”ה אפי’ אסור אפי’ לכבס ולהניח לאחר ט’ באב “דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים” ↑