גדר ציבור לתפילה לתענית

ב”ה

גדר ציבור לתפילה ולתענית

א

שו”ע תקס”ו סעיף ג’:

אין שליח צבור אומר עננו ברכה בפני עצמה, אא”כ יש בבית הכנסת עשרה שמתענין; ואפילו אם יש בעיר עשרה שמתענין, כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין, לא.

וע’ מ”ב שם ס”ק יד:

ולענין קריאת ויחל כשחל התענית צבור בב’ וה’ אע”פ שדוחין פרשת השבוע לית כאן ברכה לבטלה (דתקנת עזרא לקרות בשני וחמישי) א”כ די כשיש ששה בבהכ”נ קורין ויחל משא”כ במנחה צריך עשרה בבהכ”נ וה”ה שחרית כשחל באגד”ו צריך עשרה בביהכ”נ דוקא [א”ר ופמ”ג] וי”א שבתענית צבור של ד’ צומות כיון דמדברי קבלה הם אפילו אין שם מתענים רק שבעה והשאר אינם מתענים דאניסי שהם חולים יכולים לקבוע ברכת ענינו ולקרות ויחל [שע”ת ע”ש]:

לגבי מנין מצאנו שדי בששה שהתפללו ואף אם השאר לא התפללו יכולים להשלים למנין. האם גם לגבי תענית יחשבו ששה שלא מתענים ועוד ארבעה מתענין ציבור לגבי ענינו ולגבי קריאה בתורה. ויש לדון בשאלה זו גם לגבי תענית של יחידים שאם יש עשרה יכולים לקרא בתורה, וגם לגבי תענית ציבור שקבעו חז”ל האם די בששה שהתענו כדי לומר ענינו וקריאה בתורה.

האם יש קשר בין מנין לתענית תענית ובין מנין לתפילה?

לכאורה תלוי האם הצורך בעשרה בתפילה הוא משום שכל דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, ולא דוקא משום דין ציבור. או שתפילה בציבור היינו “תפילת הציבור” ולא די שיהיו עשרה אלא צריך שכולם יתפללו יחד.

וע’ באחרונים שכתבו שלכתחילה צריך שמי שמתפלל עם הציבור שיתחיל ש”ע יחד עם הציבור, ע’ מ”ב סימן ס”ו ס”ק ל”ה שכך צריך לעשות לכתחילה (וע’ התפילה כהלכתה עמ’ קנ”ה הע’ קס”ד). ולכאורה הטעם הוא משום שלא רק שאלוקים ניצב בעדת אל, אלא שהתפילה צריך שתהיה תפילת הציבור.

והנה, בש”ס יש כמה מקורות לצורך במנין: משנה מגילה כ”ג ע”ב:

אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן: מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה דכתיב התם (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה.

ולכאורה “עוברין לפני התיבה” היינו תפילה בציבור. ואם כן הטעם לתפילה בציבור הוא משום דבר שבקדושה. (ובמסכת סופרים פ”י, הובא בגר”א בשו”ע סימן נ”ה סעיף א’ “אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה”).

ולכאורה ראיה שזה רק דין של דבר שבקדושה מגמ’ ברכות מ”ז ע”ב:

ואמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד} מצטרפין. מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד.

ולכאורה הרי לענין זימון בעשרה הרי זה דבר שבקדושה, ומנין שגם לגבי צירוף למנין אפשר לצרף לשיטת ריב”ל עבד? ולכאורה משמע שיסוד תפילה בציבור הוא גדר של אמירת דבר שבקדושה שאין אומרים פחות מעשרה.

אלא שיש להוכיח שזה גדר שונה מאשר דבר שבקדושה מגמ’ ברכות ו’ ע”א ודף ח’ ע”א:

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל.

אם כן זה גדר אחר מגדר אמירת דבר שבקדושה. אלא שעשרה שמתפללין שכינה עמהן. ולכאורה צריך לומר שזה משום שמעלת התפילה בציבור אינה רק משום שהיא מאפשרת לומר קדיש וקדושה בעשרה. אלא שעשרה שמתפללין הרי זו תפילת הציבור ושכינה עמהן.

וגמ’ נוספת היא בברכות דף ז’ ע”ב-ח’ ע”א:

אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי אמר ליה לא יכילנא. אמר ליה לכנפי למר עשרה וליצלי. אמר ליה טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר. אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב (תהלים סט) ואני תפלתי לך ה’ עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (ישעיהו מט) כה אמר ה’ בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא (איוב לו) הן אל כביר ולא ימאס וכתיב (תהלים נה) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. תניא נמי הכי רבי נתן אומר מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו’.

וכתב באגרות משה סימן כט שמעלת תפילה בציבור נלמדת מגמ’ ברכות ח’ ע”א שזה עת רצון בשעה שהציבור מתפללין. ושאין הקב”ה מואס בתפילתם של רבים. אבל “אלוקים ניצב בעדת אל” אינו ענין של מעלת תפילה בציבור שהרי מאלוקים ניצב בעדת אל נלמד גם שצריך להתפלל בבית הכנסת אף שאין בו עשרה. והרי למעלת תפילה בציבור צריך שיהיו עשרה אף בבית הכנסת. ואם כן מוכח שענין תפילה בציבור היא מטעם אחר.

וז”ל אגרות משה:

והנה מעלת תפלה בצבור אינו מצד נצב בעדת הנאמר בברכות דף ו’ בעשרה שמתפללין ששכינה עמהם דהא מעלה דנצב בעדת איכא גם בבית הכנסת כדאיתא שם אף בלא עשרה, ומ”מ למעלת תפלה בצבור צריך צבור דוקא אף בביהכ”נ, אלמא דמעלת צבור הוא מטעם אחר הנאמר בדף ח’ שהוא עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ואין הקב”ה מואס בתפלתן של רבים כדדריש מקראי שם, וממילא אין ראיה משכנה”ג שהביא השע”ת סימן קכ”ד סק”ה שנחשב נצב בעדת אף שמקצתן התפללו, שלכן יהיה לזה מעלת תפלה בצבור, דנצב בעדת אינו ענין מעלת תפלה בצבור.

ולכאורה השאלה שנדונה לעיל, האם מעלת התפילה בציבור היא משום ששכינה שרויה בעשרה או משום שהתפילה שהיא תפילה בציבור הוא תפילה שונה, זה תלוי במקור הלימוד לצורך בעשרה בתפילה.

וע’ רמב”ם פ”ח הלכות תפילה ה”א ששילב את הגמ’ בדף ו’ והגמ’ בדף ח’ שהרי כתב שם מעלת תפילה בציבור ומעלת תפילה בבית הכנסת:

תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.

וע’ כס”מ שם שכוונתו למעלה בבית הכנסת גם בלא מנין. וכתב שמעלה היא “אל כביר ולא ימאס”, היינו תפילת הציבור שמבוארת בדף ח’. ורק בהמשך הפרק הביא את הגמ’ במגילה לגבי הצורך בעשרה לדבר שבקדושה.

ולכאורה יש להביא ראיה מרש”י שיש אפשרות של יחיד שמתפלל בציבור ואין לזה גדר של תפילה בציבור, ע’ ברכות כ”א ע”ב:

אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל רבי יהושע בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל. במאי קא מפלגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומר סבר אין יחיד אומר קדושה. וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך. כתיב הכא (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה.

וכתב רש”י שם בהסבר המחלוקת אם יחיד אומר קדושה בד”ה “רב הונא”: “סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדושה”. והרשב”א שם הקשה:

תמיהא לי והלא משנה שלימה שנינו במגילה כ”ג ע”ב אין פורסין שמע וכו’ בפחות מעשרה, וטעמא משום קדושה דאית בה, ור”ה דאמורא הוא מי פליג אמתנ’. וראיתי בפרושי רש”י ז”ל דהכא ה”ק יחיד שמתפלל בתוך הצבור אומר קדושה.

ומוכח שיש מציאות של יחיד שמתפלל עם הציבור ואין בעיה של דבר שבקדושה בפחות מעשרה, דרב הונא לא פליג אמתני’. ובכל זאת יתכן שאין אומר קדושה, משום שתפילתו היא תפילת יחיד. ולכאורה המדובר הוא ביחיד שמתפלל בתוך ציבור ולא עם הציבור. וזה סיוע למ”ש שיתכן שמעלת תפילה בציבור אינה משום שאלוקים ניצב או שצריך עשרה לדבר שבקדושה אלא הטעם הוא משום שיש דין של ציבור.

וע’ בכורי ארץ שעמד ע”ז וכתב שזו המחלוקת בגמ’ אם יחיד אומר קדושה או לא, האם תפילת היחיד בתוך הציבור היא גם תפילה של ציבור.

ב

ולכאורה אם בתפילה לענין ציבור אנו אומרים שרובו ככולו ודי בששה שלא התפללו, הרי אם כן גם בתענית יש לומר כן.

אלא שגם בתפילה יש מקום לדון האם זה נכון, כתב החיי אדם והובא במ”ב סימן צ’ ס”ק כח:

ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י”ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י’ בבהכ”נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ”נ כדי שיגיע להתפלל י”ח בצבור [ח”א].

וכותב באגרות משה חלק או”ח א סימן כט

הנה מה שהעיר כתר”ה במכתבו השני שאפשר לפרש בכוונת הח”א שאין כוונתו בדוקא שיתפללו כל העשרה ביחד שיתפללו הצבור יחד וקרא לצבור בשם עשרה אבל סגי כשיתפללו יחד רק הרוב מהם, הנה לבד שאין לפרש זה בדבריו אף בדוחק משום דא”כ לא היה לו להאריך כלל אלא לכתוב ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י”ח דהיינו שיתפללו ביחד, ואם להשמיענו שעשרה הם צבור כבר הזכיר זה למעלה, אלא ודאי שהשמיענו דלענין זה צריך שיתפללו כל העשרה ביחד ולא סגי ברוב מהם.

והוסיף על פי זה באגרות משה ח”א סימן כח:

הנה בדבר מעלת תפלה בצבור ששמע שאמרתי שהוא דוקא כשכל העשרה מתפללין ולא סגי ברוב המנין הוא האמת וכן מפורש גם בח”א כלל י”ט שכתב ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י”ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד עיי”ש, והביאו במ”ב סי’ צ’ ס”ק כ”ח. ומה שהוזכר שסגי ברוב מנין הוא רק לענין לומר דבר שבקדושה. והטעם פשוט דלא שייך ענין רובו ככולו על שעורים דבכל שעורים אף משהו מעכב, ולכן גם בשעור דמספר אין שייך רובו ככולו וכדחזינן גם בכאן גופיה בחשיבות צבור דבעינן עשרה מקרא דתוך תוך ועדה עדה במגילה דף כ”ג אף לענין אמירת דבר שבקדושה בעינן כל העשרה ולא סגי ברובא משום דהוא ככל השעורים דמצינו במדות וכן הוא בשעורי מספרים ומשקלות שאין לפחות אף משהו ממה שנאמר. ורק כשיש עשרה שהוא כל הסך שצריך לחשיבות צבור והנידון הוא רק כמה צריכין להיות מחוייבין באמירת הדבר שבקדושה כדי שיוכלו לומר דאם כבר נפטרו אין יכולים אף שיש כאן צבור, בזה שייך דין רובו ככולו שכיון שהרוב מחוייבין נידון כמו שכולן חייבין ויכולין לומר.

אלא שלכאורה דברים אלו קשים, שהרי מפורש ברמב”ם הלכות תפילה פרק ח’ הלכה ד’:

וכיצד היא תפילת הציבור, יהיה אחד מתפלל בקול רם, והכול שומעין. ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם. ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו, ויצאו ידי חובתן, משלימין להן לעשרה, והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו.

הרי שמפורש ברמב”ם שדין תפילה בציבור היא גם כשרובם מתפללים ולא צריך שכולם יתפללו. וכן כתבו האחרונים שמשמע ברמב”ם בפשטות (מלבד באגרות משה שלמד אחרת ברמב”ם, וע’ בית ברוך על חיי אדם שפסק כפשטות הרמב”ם).

ולי נראה שהפשט בחיי אדם הוא לאפוקי מה שכתבנו גם בפשט ברש”י: שעיקר תפילה במנין הוא להתפלל ביחד (עשרה או רובם), ולא רק לבא ולשמוע קדיש וקדושה ואת שאר התפילה להתפלל בינו לבין עצמו ובין המנינים בשב”שיטבל”. ונראה שזו כוונת החיי אדם והמשנה ברורה. ולא יתכן שספק של פשט במשנה ברורה יכריע כנגד דבר המפורש ברמב”ם.

אלא שדבר זה נדון בפירוש בדרכי משה סימן ס”ט ס”ק ג’ (רצ”ה), והובא באגרות משה סימן כח:

ועיין בד”מ סי’ ס”ט בשם מהר”י מינץ דאם התפללו כבר בביהכ”נ ובאו אח”כ עשרה שלא התפללו יכולין לחזור ולהתפלל ולהעמיד חזן כראשונים אף שהראשונים עדיין בביהכ”נ…” “ומשמע שם מדבריו דלא יכולים לחזור ולהפלל אא”כ היו שם עשרה שלא התפללו ודוקא בפריסת שמע פליגי הגאונים אי בעינן י’ אבל מדברי ב”י ומ”ש לעיל משמע דאין לחלק בין תפלה לפריסת שמע וכ”נ דהכל הוא דבר שבקדושה ואין לחלק ביניהם.

ואם כן גם הכרעת הרמ”א בדרכי משה היא כך שאין צריך עשרה שלא התפללו (וכ’ באגרות משה שם ש”אף החולקין עליו הוא רק בשביל הקדושה מטעמים דלעיל אבל לענין מעלת תפלה בצבור שליכא הטעמים, כו”ע יודו שהוא דוקא כשכל העשרה מתפללין כדלעיל” אבל נ”ל שלא כן).

אלא שנראה שאין בכך כדי להוכיח שענין תפילה בציבור הוא רק ענין של דבר שבקדושה, אלא יש מעלה בתפילה בציבור, אלא כמ”ש הרמב”ם שדי ברובם מדין רובו ככולו, וכך הוי תפילת הציבור. וראיה שדי ברוב מנין גם לתפילה בציבור, שהרי הגאונים נחלקו בפורס על שמע, אם צריך שבעה, ששה, או אליבא דהלכתא שגם יחיד פורס על שמע. ולא מצאנו במי שיאמר שהוא הדין בתפילה. ע”כ שבתפילה כשצריך שישה, היינו רוב ממנין, ועל ידי זה הוי תפילה בציבור. שהרי כדי שיחשב דבר שבקדושה אין צריך אלא כמו בפורס על שמע ואולי לדעה שאף על היחיד, היה די ביחיד שצריך לצאת בחזרת הש”ץ כדי שניתן יהיה לחזור. ע”כ שזו תפילת ציבור ודי בששה. וע’ גם בשו”ת מנחת יצחק חלק ט’ סימן ז שדעתו שדי בששה שלא התפלו, אלא שכתב שיש להחמיר לכתחילה.

ויש גם קולא בדבר זה לפי מה שכתב בשו”ת יד אליהו לר’ אליהו רגולר, והביאו במנחת יצחק הנ”ל:

אכן לאידך גיסא נתראיתי בספר יד אליהו (סי’ ה’ פסקים) מהגאון מוהר”א רגולר ז”ל, שכתב דברור בלי ספק, דששה או שבעה שלא התפללו בצירוף ג’ שהתפללו, שאפשר לקיים מצות קדיש וברכו וקדושה, אבל אין זה עולה לתפילה בצבור עיי”ש, אבל לא כתב שום ראי’ לדבר, וכאמור דמרמב”ם מוכח דהוי תפילה בצבור, וכן ראיתי בלקט הקמח החדש (סי’ ס”ט אות י’), שהביא בשם חכם א’ לומר דבששה שלא התפללו בצירוף ד’ שהתפללו לא נחשב לתפילה בצבור, אבל מפורש ברמב”ם (ה’ תפילה) דהוי תפילה בצבור (כנ”ל) עיי”ש.

ג

לגבי תענית:

ואם כן יש לדון מה לגבי תענית, האם גם כאן יתכן לומר רובו ככולו: אמנם יש להדגיש את מה שכתב החתם סופר בתשובה קמ:

ולפע”ד לא שייך רובו ככולו אלא מתוך כולו, דמסנהדרין ילפינן דבעינן רוב מתוך כל אבל אם לא נתועדו רק רוב סנהדרין אינו כלום, וה”נ לעולם שדינן המיעוט בתר הרוב, אבל כלו בפנינו, כגון יו”ד הוה עדה לדבר שבקדושה ואם ז’ מהם לא שמעו קדיש וברכו נמשך המיעוט אחר הרוב, אבל אם רק נתועדו ז’ לא אמרינן דבר שבקדושה, וכבר נתעורר מזה הרב המאירי, וכן הצבור רוב שחטאו מביא המיעוט עמהם פר בהוראה, וכן לענין טומאה וטהרה בעשיית פסח, וכן חיות שמיעוט סימנים נגררים בתר רוב דנפק חיותא וכן בכל דוכתא, אבל לאכול פחות מכשיעור או לטבול בפחות מכשיעור ולימא רובו ככולו, לא שמענו, אה”נ אי איתא כאן מ’ סאה ורובו כשר ומיעוטו שאובים נמשך אחר הרוב, אבל חסר קורטוב אינו טובל, כנלענ”ד:

ולכן צריך שיהיו עשרה, ובינהם די בששה שלא התפללו ורק כך אומרים רובם ככולם. ולא יתכן לומר רוב ככולם כשאין כולם ביחד.

כתב בטור סימן תקס”ו כשדן מה נחשב לתענית יחיד ומה נחשב לתענית ציבור:

ומיהו נראה שצריך שיהו עשרה שמתענין ואפי’ לרבינו תם שכתב שאם יש ששה או שבעה שלא שמעו קדיש וברכו יכולין לומר קדיש וברכו אף על פי שהשאר שמעו הכא מודה דבעי עשרה דהתם היינו טעמא כמו שכתב אדוני אבי ז”ל מידי הוא טעמא אלא שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה והרי הוא מקדש השם בעשרה אבל הכא לענין קביעות ברכה צריך שיהו עשרה ואפי’ אם יש עשרה בעיר שמתענין אם אין י’ בב”ה אינן יכולין לקבוע ברכה.

ולכאורה ממה שהטור לא הוכיח מתפילה שדי ברוב לענין תפלת הציבור וכמ”ש, יש אמנם ראיה לאגרות משה שבתפילה צריך דוקא עשרה. וששה מועיל רק לדבר שבקדושה.

ושו”ע סימן תקס”ו סעיף ג’ כתב:

אין שליח צבור אומר עננו ברכה בפני עצמה, אא”כ יש בבית הכנסת עשרה שמתענין; ואפילו אם יש בעיר עשרה שמתענין, כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין, לא.

מקור הדין הוא תשובת הרשב”א בסימן פא שהביא הבית יוסף שם (רעט). ומזה משמע לכאורה שצריך עשרה ממש.

ולגבי ימים של תעניות הקבועות, ע’ בערוך השלחן סימן תקס”ו סעיף ז’ שכתב שבתעניות אלו הרי יום הוא שנתחייב בענינו בקריאת התורה וקורין אע”פ שאין עשרה שמתענין ודי במקצת מתענין.

וע’ מ”ב תקס”ו סוף ס”ק יד שי”א שבתענית צבור של ד’ צומות כיון דמדברי קבלה הם אפילו אין שם מתענים רק שבעה והשאר אינם מתענים דאניסי שהם חולים יכולים לקבוע ברכת ענינו ולקראת ויחל. וע’ שער הציון אות טו שהוכיח מאחרונים שלא ס”ל כן.

זאת אומרת שגדר הרוב לענין ענינו שונה מאשר גדר רוב לענין תפילה. והפירוש הוא שעשרה הם המחייבים, אף שיש גדר של “אלוקים ניצב בעדת אל” בכל עשרה.

ד

לקריאה בתורה: ע’ חיי אדם כלל ל”א סעיף יא לגבי קריאת התורה, והביאו בביאור הלכה ריש סימן קמ”ג הסתפק לגבי קריאת התורה האם צריך כולם או רובם.

צריך עיון אם כולם שמעו קריאת התורה ויש איזה בני אדם שלא שמעו, אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם, ולא דמי לפריסת שמע בסי’ ס”ט, דהתם כל יחיד מחויב אותה ברכה, אבל הכא החיוב רק שישמע קריאת התורה. וחכמים תקנו שיברך משום כבוד הצבור, ויש לומר דלא תקנו אלא כשכל הצבור חייבין בקריאה, אבל לא בשביל יחיד. וצריך עיון:

וכתב המ”ב בשם הר”ן במגילה שסגי ברובן שלא קראו. ולפי זה ברור שאין לקרא בתורה לאחד שלא התחייב (ונפ”מ גם לפרשת זכור לנשים, שניתן לקרא להן רק אם אנו סוברים שהם חייבות בזכור).

ובעצם ניתן לשאול האם חובת קריאת התורה היא חובת היום, או חובת הגברא. הבדל זה ניתן לראות בפסק המשנה ברורה בסימן תקס”ו ס”ק יד, שלענין קריאת ויחל כשחל התענית צבור בב’ וה’ די כשיש ששה בבה”כ שמתענין. משא”כ במנחה צריך עשרה בבה”כ. וע’ בהערות לילקוט יוסף הלכות ארבע תעניות הערה 64 בשם מהר”ם בין חביב בשו”ת קול גדול סימן יד שצריך עשרה מתענין רק בתענית שהציבור קבלו עליהם אבל בארבע צומות אפילו אין שם אלא ששה או שבעה מתענים יכולים לקרא בתורה. והוכיח את זה מהרא”ש שכתב ששליח ציבור אומר גם בשחרית ענינו לפי שלא יתכן שלא יתענו קצת מהקהל.

קריאה בתורה בתענית למי שלא התענה:

ע’ שו”ע סימן תקס”ו סעיף ו’ ובמשנה ברורה. וז”ל שו”ע:

יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית צבור מי שלא התענה; ואם הכהן אינו מתענה, יצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה.

וכתב המ”ב:

(יט) שאין עומד לקרות וכו’ – עיין במ”א דדוקא במנחה אבל בשחרית מותר לעלות אף על פי שדוחין פ’ השבוע וקורין ויחל מ”מ עכ”פ הלא קוראין בתורה בלא התענית אלא א”כ התענית באמצע שבוע ויש מאחרונים שמפקפקין עליו בזה ומ”מ בדיעבד אם קראוהו לכו”ע יעלה:

דבר זה מחלוקת המגן אברהם וט”ז שם, לדעת הט”ז הרי זו ברכה לבטלה ולדעת מ”א אין איסור. וע’ תשובות רע”א סימן כ”ד שהסתפק לקרא למי שלא מתענה במנחה של יום הכפורים. ובמהד”ת סימן א’ הסתפק אם קראו לכהן שלא מתענה ויש עוד לוי שלא מתענה מה יעשו עיי”ש. וכתב בילקוט יוסף הלכות בין המצרים שאם הבעל קורא אינו מתענה יוכל לקרוא בתורה אם אין אחר. אבל להיות שליח ציבור אי אפשר משום שאינו יכול לומר ענינו, ע’ שו”ע שם סעיף ה’. ע”ע פרטים בספר התפילה כהלכתה. וע’ אגרות משה או”ח ח”ד תשובה קיג אם יש חיוב קריאה בתורה בתענית אם אין מתענים כלל. דעת החת”ס או”ח קנ”ז שזה יום שנתחייב בו קה”ת אף אם אינם מתענים.

אבל בשע”ת תקס”ו הביא בשם מהר”מ בן חביב דאין קורין בתורה. ובשו”ת רע”א בשו”ת סימן כד כתב:

נסתפקתי ועובדא הוי, במי שהיה מוטל על ערס דוי בסכנת מות, והרופא צוה לו לאכול ביה”כ, והיו מתפללים בחדרו וקראו אותו לתורה ולא נסתפקתי בזה וצויתיו לעלות, כי בפשוטו הקריאה ביוה”כ מחמת קדושת היום, כמו בשאר יו”ט ושבת וא”כ גם מי שאינו מתענה יכול לעלות, ואך היה רוצים לקרות אותו גם במנחה ובזה נסתפקתי, אם קריאת התורה במנחה הוי משום תענית אלא דבשאר תענית קוראים ויחל וביוה”כ קוראים בפ’ עריות וא”כ אינו מתענה א”י לעלות, או דגם קריאה זו מחמת קדושת היום, לקרות גם במנחה כמו בשבת ויכול גם אינו מתענה לעלות וצ”ע לדינא.

שו”ת חתם סופר חלק א (או”ח) סימן קנז:

ביום ט”ב תקע”א החליתי והוצרכתי לשתות בעו”ה והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידים המתפללים בבהמ”ד שבביתי האם יקראוני להעלות אותי לס”ת למנחה בקריאת ויחל מה אשיב להם. ונ”ל פשוט דיכולתי לעלות לתורה לקרות ויחל כמו שאר כל אדם, דהנה דין זה דמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה לא נמצא מפורש בשום מקום, ואדרבא מסברא נותן הדעת שיכול כל אדם לעלות ולקרות ולברך על חיוב הצבור וכמ”ש להדיא הב”ח בטא”ח סס”י תקס”ו, והט”ז ]שם סק”ז[ במחילת כבודו אזיל בתר איפכא, רק שהרב”י שם כתב שמשמע ממהרי”ק שרש ט’ דכהן שאינו מתענה לא יעלה לתורה בתענית בה”ב שאחר פסח ע”ש. והנה ז”ל מהרי”ק שם, שנהגו בכל קהלות צרפת להתענות בה”ב אחר פסח וסכות וכו’ כשאין כהן מתענה באותם תעניות יצא כהן מבית הכנסת וכו’ ולא ראיתי כהן מפקפק בדבר מעולם לא אצא מבהכ”נ אלא אקרא בתורה, ובודאי שאם היו יכולים הכהנים למחות היו מוחים אלא שאין בידם כח לבטל ולסתור המנהג ודחויים הם מפני כבוד הציבור וכו’ וה”נ לא שנא מאחר שנהגו כן במדינות הלועזים וכו’ ע”ש: והנה לכאורה לפי הבנת ב”י להוכיח מזה שמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה, קשה מה שכתב שיטעון הכהן לא אצא אלא אקרא בתורה, והאיך יקרא בתורה והלא אינו יכול לעלות בויחל כיון שאינו מתענה. ולולי דברי הרב”י הייתי אומר בהיפוך, דאף מי שאינו מתענה יכול הוא לעלות בתורה, ומ”מ אין אנו מחוייבים לקדש הכהן לקרותו ראשון אלא בשיש לו שותפות עמנו באותו קריאה, וכמו דלברך ראשון אם שלשה אכלו כאחד וא’ מהם כהן מחוייב לתת לו כוס של ברכת המזון משום וקדשתו לברך ראשון, ומ”מ אם שלשה ישראלים אוכלים כא’ ומחוייבים בזימון וכהן אוכל במקום אחר אינם מחוייבים לכבדו לברך ראשון כיון שאין לו שיתוף בבהמ”ז הלזו, ה”נ כיון שהוא אינו משותף בחיוב אותה קריאה עם המתענים כגון במנחה א”כ אינם מחוייבים לקדשו כלל ורק צריך לצאת משום פגמו ומשום דלא ליתי לאנצויי, ועל זה יפה כתב מהרי”ק לימא כהן לא אצא אלא אקרא בתורה שהרי רשאי הוא, אלא שהרב”י לא פירש כן, וצריך לומר דמפרש לי’ בקריאה של שחרית, והכהן יטען לא אצא אלא תקראו פ’ השבוע ואקרא אני בתורה כדינא, ולעולם אין הכהן רשאי לעלות בתענית אם הוא אינו מתענה: ועדיין אני אומר עד כאן לא אמרו הרב מהרי”ק והרב”י אלא בב’ וה’ שמי שאינו מתענה אין אצלו יום תענית ומאי שייטי’ דקריאת ויחל לדידיה, וכל שאינו מחוייב בדבר התענית אינו מוציא רבים ידי חובתן, משא”כ בט”ב אית בי’ תרתי למעליותא, חדא וכי החולה אינו מחוייב בדבר התענית ואינו מתענה בו, והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל ב’ פעמים, ולא יותר ממה שצריך, וגם שארי עינוים אם אינו צריך לנעול ולרחוץ ולסוך אסור לו לעשות א’ מאלה, נמצא שהוא מן המתענים ומהמחוייבים בדבר, הא חדא, ועוד אחרת, אפילו הותר בכל הנ”ל, מ”מ ט’ באב יום הוא שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה אפילו מי שאינו מתענה בו לא יצא מכלל חיוב הנ”ל, ויומא קא גרים, הגע עצמך מי שמתענה תענית חלום בשבת וי”ט וכי לא יקרא בתורה או ]לא[ ינהוג בכל דיני שבת וי”ט כי יומא גרים ולא תליא בשמחת אכילה ושתיה, והכי נמי ט”ב יום מועד דפורענות הוא ואפילו אינו מתענה בו מ”מ מחוייב בקריאת היום: והשתא לפי טעם זה האחרון, לא מבעיא שיכול לעלות לתורה לקרות במנין עשרה המתענים, אלא אפילו צבור שאינם מתענים כלל כגון שכולם קצירי ומריעי או בעלי ברית בט”ב שנדחה מ”מ קורין ויחל במנחה דיום הוא שנתחייב בקריאה, מ”מ להלכה אני אומר ולמעשה צריך מיתון קצת, אבל זה נ”ל ברור להלכה ולמעשה שהחולה שאכל בט”ב יכול לעלות לתורה אפילו במנחה, אבל י’ בעלי ברית צל”ע לדינא אם יקראו ויחל: …מ”מ בהא סלקינן דחולה האוכל בט”ב עולה לתורה במנחה בלי שום פקפוק לפע”ד, והרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם הוא יחלימני ויחייני וינחמני בנחמת ציון: כתבתי זאת והצעתי לפני מופלגי תורה ובעלי הוראה והסכימו עמי לדינא, בעה”ח ק”ק פ”ב מש”ק י”ד מנחם תקעא”ל: