ב”ה
בענין הבדלה במוצאי שבת ערב ט’ באב
בענין הבדלה במוצאי שבת של ליל ט’ באב, יש לדון על שני דברים: א. האם יש חיוב בהבדלה במוצאי ט’ באב, שהרי במוצאי שבת לא היה בר חיובא של הבדלה. ב. האם ניתן להבדיל לפני מוצאי שבת קודם התענית, כשמקדים את ההבדלה, שהרי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס.
לגבי השאלה השניה האם ניתן לעשות הבדלה מוקדם? לכאורה הרי אומרת הגמרא שמבדיל אדם של מוצאי שבת בשבת, ע’ הגדרת הרמב”ם בהלכות שבת פרק כט, הלכה א’:
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ’) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
ולדבריו הבדלה היא קידוש יום השבת בדברים ביציאתו. ואם כן לכאורה ודאי שאפשר להבדיל קודם כניסת הצום כשעדיין שבת. אלא שהרא”ש בתענית כתב בשם בה”ג שאי אפשר לעשות הבדלה מבעוד יום. וז”ל הרא”ש: כתב הרא”ש מסכת תענית פרק ד סימן י
כתב בה”ג והשתא דקיי”ל ברכות (דף כז ב) מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס היכא דמיקלע ט’ באב בחד בשבת דמיתבעי לאיפסוקי ממאכל ומשתה מבעוד יום מהו לאבדולי. כיון דאמר מר בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומרים הבדלה מבעוד יום. או דלמא כיון דאילו מבדיל קבליה לט’ באב עליה כדרב (עירובין דף מ ב) דאמר בדלינא ואחייב ליה בעינוי דשוויה חול דהא אמר (מר) [המבדיל] בין קודש לחול ואיתסר ליה בשתיה דהא אמר גבי יוה”כ ליקדיש על הכוס ולימא זמן ולשתייה כיון דקבליה איתסר ליה עילויה הלכך לא מבדיל עד דנפיק חד בשבתא ומבדיל כדשרי בתעניתא מיקמי דליטעום.
וצ”ע איך ניתן לומר שויא חול לענין זה כשעדין שבת. וצריך לומר שלאו דוקא שויא חול, שהרי ודאי בכל שבת כשמבדיל מוקדם יותר אינו הופך את השבת לחול. אלא הכוונה היא שכיון שהבדיל הרי יש כאן קבלת תענית ואסור ביין ולכן אינו יכול להבדיל.
אלא שמדעתו מוכח שיש ענין של קבלה בט’ באב. ולכאורה הרי קבלה תלויה בדין התוספת, והרי אין תוספת בט’ באב כפי שכתב המגיד משנה בהלכות תעניות פרק ג’ הלכה ג’, ואם כן איך תועיל קבלה? וסברא זו בקשר שבין קבלה לבין תוספת כתב המגיד משנה בהלכות תעניות פרק ג’ הלכה ג’:
מ”מ כתב הרמב”ן ז”ל שאין קבלה אוסרת אלא ביום הכפורים שיש לו תוספת דכיון שהוא מקבלו מבעוד יום אפילו קודם זמן התוספת הרי זה אסור אבל שאר תעניות שאין להם תוספת כלל אין קבלה אוסרת בהן ואע”פ שמדברי רבינו נראה שיש לתעניות אלו תוספת שהרי כתב למעלה בסמוך כמו שעושין בצום כפור דברי הרמב”ן ז”ל נראין עיקר לא יהיו חמורין אלו מתשעה באב שיתבאר בפ”ה שאין לו תוספת כמו שאבאר שם:
ומה שפשוט למגיד משנה שאין דין תוספת בט’ באב, אמנם לשון ספר החינוך במצוה שיג, שבתשעה באב צריך להפסיק מבעוד יום, ומשמע שלא רק שבין השמשות שלו נאסר אלא גם צריך להוסיף. ואף שיש להדחק בדבריו, אבל מצאנו דברים מפורשים בפירוש המשניות לרמב”ם בסוף תענית:
וממה שאתה צריך לדעת שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, ויתבארו לך הלכות אבל במקומן. ודין תעניתו כדין תענית צום כפור, כלומר שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ומוסיפין מחול על קדש. ועשיית מלאכה בו מגונה מאד.
וזה שלא כדברי המגיד משנה בדעת הרמב”ם. ואדרבא הדברים מתאימים לפשט הרמב”ם שם בהלכות תעניות פרק ג’ הלכה ג’:
וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול אינו חוזר ואוכל אף על פי שיש שהות ביום.
ולמעשה, ע’ משנה ברורה סימן תקנ”ג ס”ק ג’ שכתב שבין השמשות של ט’ באב אסור, אבל אין צריך להוסיף עליהם. ומכל מקום משמע שם במ”ב שקבלה בפירוש מועילה, ואף שאין תוספת. ואם כן מובן מה שכתב הבה”ג שאין לעשות הבדלה מבעוד יום כיון שממילא נאסר ביין.
התברר לי שיש מהתימנים הבלאדים שאכן עושים הבדלה לפני השקיעה של מוצאי שבת ט’ באב. הרב רצון ערוסי שליט”א אמר בשעור שלא נוהגים כך, אך זה פתרון למי שלא תהיה לו כוס ביום ראשון, או שתגיע לו כוס מאוחר, כדי שיוכל לאכול מיד במוצאי שבת ולא יצטרך לחכות להבדלה. וכן זה פתרון לאונן שמת לו מת בשבת, והמת יקבר ביום ראשון, כדי שלא יאסר באכילה עד הבדלה, שיבדיל בסעודה שלישית על היין, כיון שאין אנינות בשבת, ומאידך הרי גם האונן נאסר לאכול לפני ההבדלה. אמנם במשנה ברורה סי’ ע”א ס”ק י’ כתב שמותר לו לאכול בלא הבדלה, אף שיבדיל לאחר הקבורה.
לגבי השאלה הראשונה האם יש חיוב בהבדלה בכלל במוצאי שבת, לכאורה כיון שפטור בשעת הבדלה במוצאי שבת, יש לדון האם צריך להשלים את זה: תלוי האם הבדלה במשך השבוע היא תשלומים למוצאי שבת, או שמעיקר הזמן הוא שלשה ימים ראשונים, או שבוע שלם למ”ד הסובר כן. שהרי אם זה תשלומים הרי יש לומר שאין תשלומים למה שהיה פטור.
ומקור החילוק הוא בגמ’ פסחים צ”ג ע”א לגבי השאלה האם יש כרת על פסח שני, שנחלקו רבי ורבי נתן, לרבי חייב על הראשון וחייב על השני, ולרבי נתן חייב כרת על הראשון ופטור על השני:
ואזדו לטעמייהו דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. דברי רבי. רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה[1]…
ודבר זה הוא מחלוקת בין בה”ג ובין רמב”ן שהביא הרא”ש במסכת תענית פרק ד’ סימן י’:
כתב בה”ג… (והובא תחילת לשונו לעיל) ואע”ג דאמר מר (פסחים דף קז א) מבדיל והולך כל היום כולו כל היום כולו אין טפי לא ה”מ היכא דהוי שרי למיכל אבל הכא דלא שרי למיכל חד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא. וכן שליח דציבורא מבדיל בבי כנישתא אבל אנורא לא לבריך אלו דברי בעל ההלכות.
ואלו דברי הרמב”ן ז”ל: ואנו לפי עניות דעתנו לא חזינן לה להך סברא דכיון דלא חזי לאבדולי אלא במוצ”ש ויומו כי אסור למיכל בהני ליבדיל מכאן ואילך ואדרבה איפכא מסתברא דכי אסור למיכל באפוקי שבתא ולא חזי לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי וטפי (בטפי) איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה הני מילי היכא דמוצאי שבת חזיא לאבדולי אבל היכא דמוצאי שבת לא חזי ליה לא מבדיל בלא זמניה משום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
והוסיף הרא”ש בשם הרמב”ן, שבכלל לא נתקנה הבדלה על הכוס בליל ט’ באב ולכן אין להשלים:
ומסתברא דמוצאי שבת שחל להיות בו תשעה באב לא תקינו בו הבדלה על הכוס. תדע שהרי אמרו (ברכות דף לג א) בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו וכו’ וט’ באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים וכי האי גוונא לא התקינו על הכוס כלל. ולא אמרי’ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל. ע”כ דברי הרמב”ן ז”ל.
אלא שיש לדון, שאפילו אם זה תשלומים של ראשון, והיה פטור בזמנו, יש לומר שחייב להבדיל, משום שכל השבוע זה זמנה של הבדלה.
דבר זה מוכח מפסק השו”ע ביו”ד סימן שמ”א סעיף ב’ שאם לא היה חייב אינו משלים ואעפ”כ בהבדלה משלים:
מי שמת לו מת בשבת, יאכל במוצאי שבת בלא הבדלה, ולא יתפלל, ולא בבוקר קודם קבורה, ולאחר קבורה יתפלל תפלת שחרית, אם לא עבר זמנה. אבל תפלת הערב לא יתפלל, שכבר עבר זמנה. ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל. ולענין ההבדלה, יבדיל אחר שיקבר המת (מהר”מ ומרדכי והג”מ).
הרי שאף שלגבי תפילה אינו משלים משום שבלילה לא היה חייב, מכל מקום לגבי הבדלה משלים, והטעם הוא כיון שהבדלה במשך השבוע אינה השלמה אלא חיוב ההבדלה הוא עד יום שלישי.
אלא שהרא”ש לא משתמש בטענה זו כדי לומר שחייב במשך השבוע אלא הרא”ש מחלק חילוק אחר שמחמתו מתחייב להבדיל: אונן הוא פטור בגברא, ואילו הבדלה במוצאי ט’ באב, זה דבר שהיום גורם ולכן לא שייך לומר שזה גרם פטור לאחר היום, וז”ל הרא”ש בתענית שם:
וכיוצא בזה מצאתי כתוב שפעם אחת היה רבינו יהודה אונן ואכל בלא הבדלה ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו תלמידיו למה אינך עושה הבדלה הא אמרי’ (פסחים קז א) טעם מבדיל. והשיב להם מאחר שהיה פטור אמש בשעת הבדלה משום שהיה אונן גם עתה נמי פטור. שכן מצינו בפ”ק דחגיגה (דף ט א) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דכיון שנדחה ביום ראשון שוב אינו חייב בשני. ולא דמי כולי האי דהתם גופיה הוי דחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחגר. אבל הכא גופיה מיחייב והזמן גורם שאין יכול להבדיל וכשיעבור הזמן יבדיל וכן נהגו העם כדברי ה”ג:
את דעת רבנו יהודה, הביא הרא”ש גם במסכת ברכות פרק ג’ סימן ב’ לגבי אונן במוצאי שבת אם מבדיל אחר הקבורה.
…וא”כ בנדון זה כיון דזמן ההבדלה כל יום המחרת וכל השבת כולה אע”פ שלא היה יכול להבדיל קודם שנקבר מתו יבדיל לאחר שנקבר מתו כדפרישית. …ושוב הגיד לי הר”ז הלוי ז”ל משפיר”א בשם ה”ר יקותיאל משפיר”א שמצא גדול אחד שכ’ כדברי ואת שמו לא הגיד לי ע”כ לשון ר”מ ז”ל. ונ”ל כדברי ר’ יהודה דהא דאמרינן בע”פ מי שלא הבדיל במ”ש מבדיל והולך כל השבת כולה. היינו כשלא היה לו יין במ”ש או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל. אבל אונן דבשעה שחל עליו חיוב הבדלה היה פטור נפטר לגמרי ותו לא מיחייב. ודמיא לגמרי לההיא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני.
הרי שלגבי אונן סובר הרא”ש כרבנו יהודה שאינו מבדיל לאחר הקבורה, ואף על פי כן סובר לגבי הבדלה בט’ באב “אבל הכא גופיה מחייב והזמן גורם שאין יכול להבדיל” כלשונו במסכת תענית.
אם כן דעת הרמב”ן שאין בכלל הבדלה וכתב הרמב”ן שזה אפילו למ”ד שמבדיל כל השבת כולה. ואילו דעת הרא”ש היא שלא דומה לאונן כיון שהזמן גורם.
ונראה להסביר את המחלוקת, שלדעת הרמב”ן גדר הניהוגים של ט’ באב הם ניהוגים של אבילות, ולכן אין זה רק שהזמן גורם אלא דומה לאונן. אבל דעת הרא”ש היא שזה גדר של ניהוגים של תענית ציבור ולכן זה זמן גורם ולא דומה לאונן ולכן חייב להבדיל לאחר ט’ באב.
אם כן מחלוקת הרא”ש והרמב”ן היא האם מה שלא עושים הבדלה בליל ט’ באב זה דומה לאונן או אינו אלא פטור. והרא”ש היה יכול לטעון כנגד הרמב”ן שבהבדלה עיקר זמנה הוא עד יום ג’ ולא בגדר תשלומים, ולכן אף אם נאמר שפטור לגמרי כמו אונן הרי שחייב להבדיל כיון שלא עבר הזמן עדיין. אלא שדעת הרא”ש שהבדלה עד יום שלישי היא רק מדין תשלומים כמבואר ברא”ש בברכות, שסובר כדעת רבנו יהודה ולא כדעת מהר”ם מרוטנבורג המחייב גם אונן בהבדלה לאחר הקבורה.
וכיוצא בזה כתב הרא”ש במו”ק פרק שלישי סימן צו לחלק בין פטור בעצם ובין פטור מחמת הזמן:
כתב ר’ מאיר ז”ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל’ יום נעשה בן י”ג ויום אחד נראה לי דחייב להתאבל משהגדיל ז’ ול’ ואינו מונה מיום קבורה אלא משנעשה גדול והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז’ ושלשים… ואע”פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קגרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא ככל וא”כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטור עולמית הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק כיסוי הדם (דף פז א)…
ואע”ג שאין משיבין את הארי לאחר מותו תורה הוא וללמוד אני צריך ותופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מיניה חיוב אבילות לעולם. ודמיא להא דאמר בפרק מי שהיה טמא (דף צג א) תניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו ורבי נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא וכן נמי הא דיושבין על שמועה קרובה שבעה ושלשים אינה מצוה בפני עצמה אלא תשלום לאבלות שהיה לו לעשות מיד אחר הקבורה כשידע אבל אם לא ידע תיקנו שיש לו תשלומין כל שלשים יום והיכא דידע ולא נתחייב לא שייך ביה תשלומין מידי דהוה אחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלא שייך ביה תשלומין למ”ד כולם תשלומין דראשון נינהו כיון דלא הוה בר חיובא ביום ראשון ומה שהביא ראיה מאין דיחוי אצל מצות אין ראיה…
אם כן גם כאן חילק הרא”ש בין אינו ראוי בזמן, שנחשב לבר חיובא ובין קטן שאינו בר חיובא כלל.
ונפ”מ מהנ”ל: מן הדין שיולדת בתוך שבעה שלא מתענה בט’ באב, צריכה לעשות הבדלה, אלא שתבדיל על שכר מדינה. וע’ בשערי תשובה סי’ תקנ”ו ס”ק א’ שגם חולה שלא מתענה בט’ באב יבדיל. האם החולה יכול להוציא ידי חובה אחר שמתענה? לדעת הרמב”ן ברא”ש בתענית בכלל לא תקנו הבדלה בליל ט’ באב, ואם כן גם החולה עצמו הרי הוא פטור, וודאי שאינו יכול להוציא אחרים (וכפי שרבנו יהודה לא רצה לצאת ידי חובה בהבדלה של אחרים, כמבואר ברא”ש ברכות פרק ג’ סימן ב’[2]. אבל לדעת הרא”ש ודאי שיכול להוציא אחרים.
וע’ או”ח סימן תקנ”ו שפסק המחבר שבליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס ואינו מברך לא על הנר ולא על הבשמים.
מי ששכח במוצאי שבת לומר אתה חוננתנו בתפילה:
(מתוך מתיבתא פסחים אוצר עיונים נח אות ג):
נפסק בשלחן ערוך או”ח סי’ רצד ס”ב שמי ששכח להבדיל בתפילה ויודע שאין לו כוס להבדיל עליו ויודע גם שאף למחר לא יהיה לו כוס עליו לחזור ולהתפלל.
והקשה רעק”א בגליון שו”ע שם ממה שפסק השלחן ערוך או”ח סי’ רצט ס”ו שמי שלא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל עד יום שלישי ואם כן מדוע זה שלא יהיה לו כוס למחר צריך לחזור ולהתפלל ומשמע שאף שיודע שיהיה לו כוס ביום שני או ביום שלישי מכל מקום צריך לחזור ותמוה שהרי כשיהיה לו כוס ביום שני או שלישי יוכל לקיים מצות הבדלה כתיקונה ולמה יחזור ויתפלל?
ומיישב הרעק”א קושיא זו בשני אופנים בסימן רצ”ט ס”ו כתב ליישב שאף שאפשר להבדיל עד יום שלישי זהו רק בתורת תשלומים אך עיקר זמן ההבדלה הוא עד סוף יום ראשון ולכך מי ששכח להזכיר הבדלה בתפילה יכול לתקן זאת על ידי שיבדיל כעיקר הדין ביום ראשון אך כשמבדיל ביום שני או ביום שלישי בתורת תשלומים אין זה מתקן את מה שלא הבדיל בתפילה ולכך צריך לחזור ולהתפלל.
ובסימן רצ”ד ס”ב כתב רעק”א ליישב שאמנם מעיקר הדין אפשר לתקן את מה שלא הבדיל בתפילה אף כשמבדיל ביום שלישי אלא שכיון שנפסק או”ח סי’ רצו ס”ג שמי שיודע שיהיה לו כוס למחר לא יאכל עד שיבדיל ואילו מי שיודע שיהיה לו כוס רק ביום שני או שלישי יכול לאכול אף קודם שהבדיל נמצא שאדם זה שלא הבדיל בתפילה ויודע שיהיה לו כוס רק ביום שני הרי דרכו לאכול וכבר נתבאר שמי שלא הבדיל בתפילה וגם אכל קודם שהבדיל צריך לחזור ולהתפלל ומטעם זה פסק השלחן ערוך שמי שלא יהיה לו כוס למחר צריך לחזור ולהתפלל.
ואמנם בסימן רצ”ט דוחה הרעק”א תירוץ זה וסובר שזה שיודע שלא יהיה לו כוס עד יום שני ואוכל לפני הבדלה כיון שאכילתו בהיתר אינו שייך לדין טעה בזו ובזו חוזר לראש ואינו בכל הדין המבואר בברכות לג שמי שלא הבדיל בתפילה וגם אכל לפני הבדלה חוזר להתפלל ולכך אין לפרש את דברי השלחן ערוך משום דין טעה בזו ובזו. (וע’ עיונים שם שדברים אלו תלויים בטעם של טעה בזו ובזו שחייב לשוב ולהתפלל, אם מעיקר הדין או מקנס).
את תרוצו הראשון של רע”א יש לדחות ממה שנפסק בשו”ע רצ”ד סעיף ג’:
תשעה באב שחל להיות באחד בשבת, טעה ולא הבדיל בתפלה א”צ לחזור ולהתפלל, כיון שמבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב.
ולפי רע”א כיון שההבדלה היא ביום שני, הרי זה תשלומים ואינו מתקן בזה את התפילה. אבל יתכן שביום זה עיקר ההבדלה נתקנה לליל יום ב’, ולכן זה מתקן את התפילה.
מראי מקומות נוספים: וע’ ט”ז באריכות בסימן שצו לגבי קטן שנתגדל בתוך שבעה. וע’ קהילות יעקב ברכות סימן ט’. ע’ שש”כ ח”ב שהביא בהערה את הלבוש שקבלת שבת היא בגדר נדר ושייך בזה התרת נדרים. ע’ תורת רפאל ע’ הלכות בין המצרים. קארפ עמ’ קטו על קבלת תענית האם יש תוספת לט’ באב: ע’ הלכות בית המצרים קארפ עמ’ קיח, פרק ז’ הערה 4 בביאור שיטות הראשונים ושם הערה 6. וע’ שש”כ פמ”ו ה”ז ובהערה הביא את דברי המנחת חינוך שדין קבלה תלוי אם יש דין תוספת, ושם תמה עליו. אבל ברמב”ן בתורת האדם כשדן על תוספת, בענין אבילות ישנה, מפורש שהדברים תלויים זה בזה. זכרון יהונתן סימן ח’, על הרא”ש בתענית. שו”ת חת”ס או”ח סימן יז בענין הבדלה אם בשאר ימי שבוע היא תשלומים.
נספח:
שו”ע או”ח רצט, ו’
שכח ולא הבדיל במו”ש, מבדיל עד סוף יום ג’. וי”א שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר, ודוקא בפה”ג והמבדיל בין קודש לחול, אבל על הנר ובשמים אינו מברך אלא במו”ש. ויש מי שאומר דהא דקי”ל טעם מבדיל ה”מ היכא דהבדיל בליל מו”ש, אבל אם לא הבדיל בלילה כיון שטעם שוב אינו מבדיל. הגה: והעיקר כסברא הראשונה. ומי שמתענה ג’ ימים וג’ לילות ישמע הבדלה מאחרים, ואם אין אחרים אצלו יכול להבדיל בשבת מבע”י ולשתות ולקבל אח”כ התענית עליו (ת”ה סי’ קנ”ט /קנ”ד/).