ב”ה

מגילת איכה, תוכחה או קינות?

מי כתב את איכה

בבא בתרא טו ע”א

ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות.

וע’ להלן, שיש דעות שספר איכה היא המגילה אשר שרף יהויקים, ע’ ירמיהו לו.

ואכן בספר ירמיהו אנו מוצאים גם קינות, – ע’ מבוא לדעת מקרא הערה 25. ושם הובאו לשונות מקבילים בין ירמיהו לבין ספר איכה. ראה שם את הדוגמאות הבולטות להשוואה זו.

גם לולא היו אומרים חז”ל שירמיהו חיבר את מגילת איכה, ברור שהוא חיבר מתוך ההקבלות בין איכה לירמיהו לדוגמה, ע’ פרק ג’ באיכה, אני הגבר, שירמיהו מדבר על עצמו: איכה ג, נג – נה

(נג) צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי: (נד) צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי: ס (נה) קָרָאתִי שִׁמְךָ ה’ מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת:

ירמיהו לח, ו

(ו) וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט: ס

וראה עוד הקבלות במבוא לדעת מקרא איכה.

ואכן ירמיהו נצטווה לכתוב מגילה, ע’ פרק לו א:

(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה’ לֵאמֹר: (ב) קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ג) אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם: ס

האם זו מגילת איכה שלפנינו?

מתי כתב ירמיהו את איכה

ובאיכה רבה א, א, נאמר:

רבי יהודה ור’ נחמיה, ר’ יהודה אומר אין לשון איכה אלא לשון תוכחה הדא מה דאת אמר (ירמיהו ח’) איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה’ אתנו וגו’, ור’ נחמיה אומר אין לשון איכה אלא קינה הדא מה דאת אמר (בראשית ג’) ויקרא ה’ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה, אוי לכה.

ואימתי נאמרה מגילות קינות, רבי יהודה אומר בימי יהויקים נאמרה, אמר לו ר’ נחמיה וכי בוכין על המת עד שלא ימות, אלא אימתי נאמרה אחר חורבן הבית, הרי פתרונו איכה ישבה בדד.

לדעת רבי יהודה אכן יש לבכות קודם: “קרעו לבבכם ואל בגדיכם”, וגם בשבילנו זו תוכחה, כפי שכותב הרמב”ם בתחילת הלכות תענית, (פ”ה ה”א)

“יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'”.

(והדברים נכתבו קודם החורבן לדעת רבי יהודה, בדומה לספר תהילים שיש בו שני פרקים העוסקים בחורבן, ‘אלוקים באו גויים בנחלתך’ ו’על נהרות בבל’)[1]

מחלוקת זו יתכן שיש לה גם היבטים הלכתיים. בשעור על הבדלה במוצאי ט’ באב שנדחה כתבנו שזו מחלוקת בין הרא”ש והרמב”ן האם ט’ באב זה מדיני אבילות או מדיני תענית ציבור. ואכמ”ל.

שתי המחלוקות במדרש הן מחלוקת אחת: אם איכה היא לשון תוכחה, היא נאמרה קודם החורבן בזמן יהויקים. ואם איכה היא קינה, הרי שנאמרה לאחר החורבן. ורבי יהודה ורבי נחמיה לשיטתם.

רש”י בתחילת איכה הולך בשיטת רבי יהודה:

איכה ישבה בדד – ירמיה כתב ספר קינות היא המגלה אשר שרף יהויקים על האח אשר על האש והיו בה שלש אל”ף ביתו”ת איכה ישבה איכה יעיב איכה יועם שוב הוסיף עליו אני הגבר שהוא שלש אל”ף בית”ות שנ’ (ירמיה לו) ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה שלש כנגד שלש:

ראה פירוט הדברים בקובץ מגילת איכה

ראה ירמיהו לו:

(כא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוּדִי לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ:

(כב) וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת:

(כג) וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח:

(כד) וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(כה) וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם:

(כו) וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת יְרַחְמְאֵל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן עַזְרִיאֵל וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם ה’: ס

(כז) וַיְהִי דְבַר ה’ אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:

(כח) שׁוּב קַח לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל  הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה:

(כט) וְעַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה’ אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא יָבוֹא מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: ס

(ל) לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ עַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה:

(לא) וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ וְעַל עֲבָדָיו אֶת עֲוֹנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶל אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ: ס

(לב) וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה: ס

על פסוק כג, מהם שלש וארבע דלתות, רש”י ירמיהו לו, כג

(כג) שלש דלתות – רבותינו אמרו מגלת קינות היתה קראו לפניו איכה בכה תבכה גלתה יהודה דרכי ציון אבילות בכל זה לא חש אמר אני מלך על הנותרים כיון שקרא היו צריה לראש אמר מעכשיו איני מלך מיד ויקרעה בתער הסופר[2].

היינו הפסוק החמישי בפרק א’ הוא היו צריה לראש. מקורו גמ’ מו”ק כו ע”א מסופר שלש וארבע דלתות הכוונה לפסוק הרביעי במגילת איכה, ובפסוק החמישי נאמר: “הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי ה’ הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר”:

ספר תורה שנשרף מנלן? דכתיב ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח וגו’. מאי שלש דלתות וארבעה? אמרו ליה ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. – אמר להו: מה כתיב ביה? – איכה ישבה בדד. – אמר להו: אנא מלכא. – אמרו ליה: בכו תבכה בלילה. – אנא מלכא. – גלתה יהודה מעני – אנא מלכא. דרכי ציון אבלות. – אנא מלכא. היו צריה לראש. – אמר להו: מאן אמרה? – כי ה’ הוגה על רב פשעיה. מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש. והיינו דכתיב ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם, מכלל דבעו למיקרע.

רש”י פסוק לב:

דברים רבים כהמה – מתחלה היו שלש אלפא ביתין איכה ישבה איכה יעיב איכה יועם והוסיף עליה אני הגבר שכל אות משולשת בה:

זה מקביל למה שכתב רש”י בתחילת מגילה איכה. היינו חלק מהמגילה לדעה זו ודאי היתה קודם החורבן בימי יהויקים.

לעומת זה דעת האבן עזרא בתחילת איכה:

ואני אברהם בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקים, וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה.

אין במגילת איכה על מלך בבל ועל החורבן. אמנם יתכן שאף שאין זכר לבבל, אבל יש את תוצאות החורבן של בבל, ולכן בפסוק כט כתוב “בא יבא מלך בבל וכו'”

בפתיחות של מדרש רבה לאיכה משמע שירמיהו כתב את מגילת איכה לאחר החורבן:

איכה רבה (וילנא) פתיחתות סימן ה

כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם, איכה ישבה בדד.

וכן בפתיחתא ו, ח, ט, יב, יג, יד, כב, כג, כו, ל, לא, לב, לג.

מאידך הרי במדרש רבה יש גם ישומים של ספר ירמיהו על חורבן בית שני!  איכה רבה (וילנא) פרשה א סימן לא

ד”א היו צריה לראש, זה אספסיאנוס, אויביה שלו, זה טיטוס, שלש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלם…

והרבה סיפורים השייכים לחורבן בית שני. ואם כן אולי אין כ”כ ראיה ממדרש זה.

רוח אפינו משיח ה’:

איכה ד, כ

רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה’ נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם:

נפ”מ מכך גם לגבי השאלה  על מי נאמר רוח אפינו משיח ה’. חז”ל אומרים שזה יאשיהו אבל יתכן שהכוונה היא לצדקיהו. וכך מביאים המפרשים בשם אבן עזרא (לא מצאתי, אבל מסתבר על פי מה שכתב האבן עזרא שהמגילה שזרק יהויקים לאש אינה מגילת איכה, ואם כן ירמיה כתב אותה אחר החורבן, ומסתבר אם כן שמשיח ה’ זה צדקיהו).

חז”ל אומרים שזה יאשיהו, ע’ תענית כב ע”ב

וירו הירים למלך יאשיהו ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד מאי כי החליתי מאד אמר רב יהודה אמר רב מלמד שעשו כל גופו ככברה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי (יוחנן) [יונתן] מפני מה נענש יאשיהו מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך מאי דרש וחרב לא תעבר בארצכם מאי חרב אילימא חרב שאינה של שלום והכתיב ונתתי שלום בארץ אלא אפילו של שלום והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה כי הוה ניחא נפשיה חזא ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן אמר שמא חס ושלום מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה גחין ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה אמר צדיק הוא ה’ כי פיהו מריתי פתח עליה ההיא שעתא רוח אפינו משיח ה’:

וכן רש”י באיכה כותב שזה יאשיהו, כמו שנאמר בדברי הימים לה, כה “ויקונן ירמיהו על יאשיהו”.

ומסתבר שיאשיהו עם כל מעשיו הטובים ושהחזיר את העם בתשובה וביער את הע”ז, שהוא יקרא משיח ה’. ומותו במלחמה במגידו הוא שבר גדול, בדומה להריגת גדליה בן אחיקם.

אבל יותר מסתבר שזה צדקיהו, והוא “נלכד בשחיתותם” היינו נלכד לאחר שברח מירושלים. ע’ ירמיהו לט.

ובפירוש ר”י קרא (תורת חיים איכה)

רוח אפינו משיח ה’ זה צדקיהו דכתיב וישיגו את צדקיהו בערבות ירחו וגו’ ויתפשו את המלך וגו’ ירמיה נב ח ט יש פותרין אותו על יאשיהו ויש פותרין אותו על גדליה בן אחיקם שהפקיד עליהם מלך בבל ונראה שעל גדליה הוא אומד לפי שהוא אומר אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים ובימי יאשיהו לא גלו להם עדיין שבט יהודה ובנימין.

פרק ד’ מתאר את הרעב במצור בזמן צדקיהו

בזמן קצר אחר חידוש המצור פרץ רעב בירושלים שעל זוועותיו מספר בעל הקינות ידי נישים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי וגם המים כלו מן העיר כמו שנאמר דבק לשון יונק אל חכו בצמא שם ומסתבר שגם מגפות הפילו בה חללים רבים כמו שניבא ירמיהו בדבר גדול ומתו יר’ כא ו

זה מה שהתנבא ירמיהו יט, ח – ט

(ח) וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶהָ: (ט) וְהַאֲכַלְתִּים אֶת בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם:

זה היה במצור שהתחיל בעשרה בטבת, ירמיהו לט, א – ב

(א) בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ: ס (ב) בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר:

מלכים ב כה, א – ג

(א) וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב: (ב) וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: (ג) בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ:

צדקיהו לא האמין שיבוא נבוכדנצר עד ירושלים בגלל מצבה הטופוגרפי, והיא היתה עיר מבצר, איכה ד, יב

לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכל כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם: ס

לפי דברי רש”י ניתן לשלב בין השיטות:

יתכן שאת שלשת הפרקים איכה ישבה איכה יעיב איכה יועם כתב ירמיהו לפני החורבן, ואת הפרקים האחרונים כתב לאחר החורבן, אלא שזה לא פותר את שאלת ‘רוח אפינו משיח ה” אם זה יאשיהו או שזה צדקיהו.

נספח, הרב אשר וייס:

בימי קדם עוד טרם נכתבו הקינות לתשעה באב ובטרם נהגו להרבות באמירתם, מנהג היה בבית ישראל, ביום המר והנמהר לומר ארבעה פסוקים שבירמיהו וכמבואר במסכת סופרים (פי”ח ה”ג): “בתשעה באב ארבע פסוקים של ירמיה ‘המאס מאסת’ עד ‘כי אתה עשית את כל אלה’, ושני המזמורים הללו ‘אלקים באו גוים בנחלתך’ ו’על נהרות בבל'”.

הרי שלא נהגו אלא לומר שני פרקי תהלים, ששניהם עוסקים בחורבן הבית, “באו גויים בנחלתך” ו”על נהרות בבל”. אך יש לעיין למה מכל ספר ירמיהו נבחרו דוקא ארבעת הפסוקים הללו.

כדי להבין פשר דבר הבה נתבונן בתוכנם של פסוקים אלה.

בפרק י”ד אומר הנביא (י”ט – כ”ב)

י”ט: “המאוס מאסת את יהודה, אם בציון געלה נפשך, מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא. קוה לשלום ואין טוב, ולעת מרפא והנה בעתה”.

כ: “ידענו ה’ רשענו, עון אבותינו כי חטאנו לך”.

כ”א: “אל תנאץ למען שמך, אל תנבל כסא כבודך, זכור אל תפר בריתך אתנו”.

כ”ב: “היש בהבלי הגוים מגשימים, ואם השמים יתנו רביבים, הלא אתה הוא ה’ אלקינו ונקוה לך, כי אתה עשית את כל אלה”.

ארבעה יסודות יש בארבעת פסוקים אלה.

א: קינה ותינה על עומק הצער והחורבן, ועל הריחוק בין ישראל לאביהם שבשמים, עד שהנביא זועק במר לבו “המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך, מדוע הכיתנו ואין מרפא”.

ב: הכרה ברורה שמה’ יצא דבר ולא במקרה לוקים אנו. “הלא אתה הוא ה’ אלקינו… כי אתה עשית את כל אלה”.

ג: תשובה וחרטה. “ידענו ה’ רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך”.

ד: תפילה ובקשה שה’ ירחם על שמו ושארית נחלתו “אל תנאץ למען שמך… זכור אל תפר בריתך אתנו”.

וזו תמצית עבודת היום. הדמעות שזולגות עינינו ביום מר ונמהר זה, לא על העבר בלבד המה, לא על מה שהיה ואיננו, אלא דמעות של תשובה ותפלה המה, זועקים ומתחננים אנו “אל תנבל כסא כבודך, זכור אל תפר בריתך אתנו… כי אתה עשית את כל אלה”.

“צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו” (זכריה ח’ י”ט).

נספח, מתוך אתר בני ציון, הרב יואב אוריאל

על חילופי פ’ וע’ בפרקים ב,ג,ד:

הפרת הסדר השניה: הפסוקים המוחלפים

ההפרה השניה של הסדר היא בפרקים ב, ג, ד, בהם סדר האותיות הרגיל משתנה באופן מפתיע ועקבי: במקום סדר האותיות הרגיל בו האות ע’ קודמת לאות פ’, מוחלפות שתי אותיות אלה. לדוגמא בפרק ב (טז-יז): “פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ… עָשָׂה ה’ אֲשֶׁר זָמָם…”. זוהי צרימה בולטת ועקבית של הסדר, המלמדת על הזעזוע ביסודות העולם. במסכת סנהדרין (קד, ב) מובהר שאכן יש כאן ביטוי להפרה מהותית של מהלך הדברים התקין: “אמר רבא אמר רבי יוחנן בשביל מה הקדים פ”א לעי”ן? בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם”[2].

מהות הפרה עקבית זו מתבררת מתוכן הפסוקים שהוחלפו. בכל אחד משלושת הפרקים ניתן לבחון מה היה המסר העולה מן הפסוקים לוּ הם היו כסדרם, ובכך להבין איזה שיבוש נוצר כאשר הם הוחלפו. ובכן, ניתן לראות שבשלושת המקרים, אחד הפסוקים עוסק במעשי האויבים והשני עוסק במעשי ה’:

ראשית, בפרק ב (טז-יז): “פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ. עָשָׂה ה’ אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ”. שני הפסוקים מתארים שני מבטים המנוגדים זה לזה: בפסוק טז מיוחסות הצרות לאויבים שהצליחו לממש את זממם. אולם בפסוק יז מבואר שאין לגויים כל יכולת עצמאית, אלא הקב”ה הוא שבחר להשתמש בהם. ניכר כאן העיוות שנוצר: על פי הסדר בפרק מתחבאת השגחת ה’, ובמהלך נוראות החורבן ניכרים בעיקר מעשי הגויים. רק מאוחר יותר מתגלה שהקב”ה הוא זה ששלח את האויבים. אולם אם הפסוקים היו מסודרים על פי סדר הא”ב המקורי, היו הצרות מיוחסות קודם כל לריבונו של עולם, ורק לאחר מכן היה מדובר על מעשיהם של האויבים בתור שלוחיו.

עיוות דומה קיים גם בפסוקים שהוחלפו בפרק ג: באות פ’ המופיעה ראשונה מדובר על בכי גדול בעקבות הכאוס והשבר שגורמים האויבים (מו-מח): “פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ. פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר. פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי”. לאחר מכן מופיעה האות ע’ וגם בה מדובר על בכי, אלא שזהו בכי המופנה לקב”ה שרק הוא אדון הצרות (מט-נ): “עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת. עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה’ מִשָּׁמָיִם”. כלומר לוּ האותיות היו כסדרן, היה ברור מלכתחילה כי רצון ה’ הוא השולט באויבים, ובכך הפחד מן האויבים היה מקבל את מקומו הראוי.

והנה גם בפרק ד הפסוקים שהוחלפו עוסקים במבט כלפי שמים מול המבט על האויבים, וכאן העיוות בולט מאד (טז-יז): “פְּנֵי ה’ חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם, פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ. עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ”. לוּ הפסוקים היו כסדרם, היתה כאן כעין בעיה ופתרונה: ישראל סומכים בטעותם על הגויים, אבל אז מתברר כי רעתם וטובתם תלויה בחטאיהם מול הקב”ה. אולם בלבול הפסוקים גרם לעיוות: על פי האמת הקב”ה הוא המעניש את ישראל, אך ישראל אינם רואים זאת ותולים את יהבם באופן אוילי על הגויים.

אם כן, העיקרון הקבוע בפסוקים שהוחלפו הוא שמעשי האויבים מצליחים להאפיל על יד ה’. ההפרות של סדרי האותיות מלמדות על הפגיעה שפגעו ישראל בסדרים התקינים. ויחד עם זאת, יש לזכור שאלו רק הפרות קטנות, בתוך מערכת גדולה של סדר השולט במגילה. סידור מגילת איכה על פי סדר האותיות הוא ביטוי לתכנון האלוקי שמנהל את ישראל אל מחוזות החפץ הטובים, גם באמצעות החורבן.

[1] וכן פרק ח’ מ”אסוף אסיפם” חלקו כתוב בלשון עבר: ירמיהו ח, כג: מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי.

[2] לאחר מות יאשיהו מלך בנו הבכור יהואחז (הנקרא בדה”י א ג, טו יוחנן), אך הוא הודח בידי פרעה מלך מצרים. פרעה נכה מינה תחתיו את אחיו אליקים ושינה את שמו ליהויקים, ולאחר מות יהויקים מלך בנו – יהויכין (נקרא יכניה, כניהו). לאחר שלושה חודשים עלה נבוכדנצאר מלך בבל, הדיח את יהויכין, הגלה את חשובי הארץ לבבל, מינה את מתניה בן יאשיהו, ושינה את שמו לצדקיהו (בדברי הימים: שלום – כריתות ה’ ע”ב).