ב”ה
פרה אדומה בזמן הזה
מדי כמה שנים יש התרגשות סביב מציאת פרה אדומה. בזמנו היו גם פרסומים של נסיונות חוגים מסויימים לגדל פרה אדומה על ידי שימוש בהנדסה גנטית, כדי שנוכל להיטהר באפרה ועל ידי כך נוכל לאפשר את בנין המקדש והקרבנות. אם נמצא פרה אדומה כדינה, האם ניתן ליצור היום אפר פרה?
מתוך מבוא למאמר “הכנת אפר פרה במדינת ישראל”, הרב אורי סמט, תחומין מא:
החוסר באפר פרה אדומה שבאמצעותו נוכל להיטהר מטומאת מת מורגש היטב בימינו. טומאת מת מונעת מאתנו לקיים את מצוות הפרשת תרומות והפרשת חלה במלואן, כולל הנתינה לכוהן. יכולתנו לעלות אל מקום המקדש בטהרה מוגבלת ביותר בגלל היותנו טמאי מתים: העולים להר נזקקים להיזהר בפסיעותיהם שמא ייכנסו אל מקום שטמא מת אסור בו, ורבים נמנעים בשל כך מ”עלות בהר ונגוע בקצהו”. אין צורך לומר שהעיסוק בענייני המקדש יוכל להתקדם יותר באמצעות ההיטהרות. ובכלל, עצם הטהרה (ובפרט אכילת חולין בטהרה) היא מעלה רוחנית שנוכל להשיגה רק כשיהיה בידינו אפר פרה אדומה.
המשנה אומרת במסכת פרה פ”ג מ”ה מונה את הפרות האדומות שהיו בישראל עד חורבן בית שני:
…הראשונה עשה משה והשניה עשה עזרא וחמש מעזרא ואילך דברי רבי מאיר וחכ”א שבע מעזרא ואילך…
והרמב”ם בהלכות פרה אדומה ג, ד מוסיף:
ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה, ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי”ר.
נראה מדברי הרמב”ם שצריך לחכות למלך המשיח כדי לעשות אפר פרה. או שיתגלה לנו אפר הפרה שגנזו אותו.
הבעיה הראשונה בעשיית אפר פרה היא הצורך באדם טהור שיתעסק עם הפרה:
בתורה נאמר, במדבר פרק יט פסוק ט (פרשת חקת)
וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא
ולכן על הכהן העושה את הפרה היו מזים מאפר הפרות הקודמות, כמו שכותב הרמב”ם בהלכות פרה אדומה ב, הלכה ב:
שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף אותה מביתו, כשם שמפרישין כ”ג לעבודת יוה”כ, ודבר זה קבלה ממשה רבינו, וכן מפרישין אותו מאשתו שמא תמצא נדה ויהיה טמא שבעת ימים.
ובהלכה ד:
כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו מי חטאת, שמא נטמא למת והוא לא ידע, חוץ מיום רביעי להפרשה שא”צ הזאה לפי שא”א שלא יהיה לא שלישי לטומאתו ולא שביעי, שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי מלפניה, ומן הדין היה שא”צ הזאה אלא בשלישי ושביעי להפרשה בלבד וזה שמזין יום אחר יום מעלה יתירה עשו בפרה.
ובהלכה ו’ שם:
בכל יום ויום מימי ההפרשה שמזין עליו בהם, מזין מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר, ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד מזין ממנו עליו כל הששה.
לכן כיון שאין לנו אפר מאחת הפרות הקודמות ואין דרך לטהר את השורף, הדרך היחידה היא כמו שכתב הרמב”ם פרה אדומה ב, ז:
כשמזין עליו בימי ההפרשה אין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם שהמזה צריך שיהיה טהור, וא”ת יזה עליו איש שנטמא והוזה עליו, שמא זה שהזה עליו לא היה טהור מטומאת מת… וכל אלו הדברים מעלות יתירות הן שעשו בה, וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם, חצירות היו בירושלים בנויות על גבי הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום, ומביאין היו נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהם, וכשירצו להזות על הכהן השורף מביאין שוורים מפני שכרסיהן נפוחות ומניחים על גביהן דלתות ויושבין התינוקות על גבי הדלתות כדי שיהיה האהל מבדיל בינם לבין הארץ מפני קבר התהום, וכוסות של אבן בידם והולכין לשילוח, הגיעו לשילוח יורדין שם וממלאין שאין לחוש שם מפני קבר התהום שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות, ועולין ויושבין על גבי הדלתות והולכין עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית יורדין ומהלכין על רגליהן מפני שכל הר הבית והעזרות תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום, ומהלכין עד פתח העזרה, ובפתח העזרה היה קלל של אפר נוטלין האפר ונותנין במים שבכוסות ומזין על הכהן השורף, ומטבילין היו התינוקות שממלאין ומקדשין ומזין על השורף אף על פי שהן טהורין מטומאת המת שמא נטמאו בטומאה אחרת.
ובזמן הזה נצטרך גם לעשות כך לכהן, שהוא יגדל בתנאים הללו כדי שיהיה כשר לעשית הפרה. לגבי הכהן השוחט יש אולי עצה אחרת, כיון ששחיטה כשרה בזר לדעת הרמב”ם גם בפרה, ע’ בהלכות פסולי המוקדשין א, ב שזה כמו שחיטה של כל הקרבנות שכשרה בזר:
אף פרה אדומה ששחט הזר כשירה שאין לך שחיטה פסולה בזר.
אם כשר גם זר, יתכן לקחת גר שנתגייר עכשיו, והוא ודאי טהור מטומאת מת, שלא חלה עליו כשעדיין לא היה יהודי. אבל שריפת הפרה חייבת להיות בכהן.
באשר ליחוס הכהן, שייכים כאן כל הדיונים שנדונו לגבי הקרבת קרבנות בזמן הזה. ואם שם התברר שאפשר לסמוך על היחוס, הרי גם כאן.
אלא שהרמב”ם והרמב”ן נחלקו אם צריך לעשות את הפרה דוקא בכהן גדול או שאפשר גם לעשותה בכהן הדיוט. דעת הרמב”ן על התורה שצריך לעשותה בכהן גדול, (רמב”ן במדבר יט ג) ורק הפרה הראשונה היתה בסגן ולכן נעשתה על ידי אלעזר ולא על ידי אהרון אבל לדורות רק בכהן גדול, ומינוי כהן גדל צריך להיות בבית דין של שבעים ואחת כפי שמבואר בתוספתא בסנהדרין וברמב”ם הלכות כלי המקדש פ”ד הט”ו. אבל דעת הרמב”ם עצמו היא שגם כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה.
בעית ההזאה נוכח פני אוהל מועד:
מלבד בעית הכהן הטהור, יש בעיה נוספת, משום שנאמר בפרה (במדבר פרק יט פסוק ד):
וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים.
ובעצם כל מעשה הפרה שנעשית על הר המשחה, צריכה להיות נכח פני אוהל מועד, ע’ רמב”ם פרה אדומה ד, ה:
הזה ולא כיון כנגד ההיכל פסולה שנאמר אל נכח פני אהל מועד עד שיכוין כנגד ההיכל ויהיה רואהו, וכן אם שחטה או שרפה שלא כנגד ההיכל פסולה שנאמר ושחט אותה לפניו.[1]
ובמשנה מידות פ”ב מ”ד משמע שהכהן פיזית היה צריך לראות:
כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוין ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם:
וכן כתב רש”י גיטין ס, ב ד”ה ופרשת פרה, על הגמרא שאומרת שפרשת פרה היא בין שמנה פרשיות שנאמרו ביום הקמת המשכן:
ופרשת פרה אדומה – לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה.
ואם כן הצורך של הזאה נוכח פני אוהל מועד מעכבת. ונראה שמשום כך כתב הרמב”ם שאת הפרה האדומה העשירית יעשה מלך המשיח.
אבל צריך עיון מה הדין כשאין מקדש, האם זה מועיל כשמכוין נגד המקום, שהרי דין דומה קיים גם לגבי שלמים, ולהרבה ראשונים בכל הקרבנות, שאסור לשוחטן אם דלתות ההיכל סגורות. לגבי שלמים פסק הרמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ה’ הלכה ה’:
שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר פתח אהל מועד בזמן שפתוח, אפילו היו דלתותיו מוגפות הרי זה כנעול, אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת.
והרי הרמב”ם פסק בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טו:
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
הרי שאף שהרמב”ם כתב שאם שחטם כשדלתות ההיכל סגורות הקרבן פסול, אבל לכאורה בדיעבד זה כשר כשאין היכל, וכן כתבו כמה מן האחרונים שאפשר להקריב קרבנות בזמן הזה (ע’ שיעור על הקרבת קרבנות בזמן הזה). וכך כתב גם בחדושי הרשב”א שבועות טז, א:
הא דאמר ר’ יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית כו’, איכא למידק דהא שחיטת קדשים צריכה פתיחת דלתות וכדדרשינן אל פתח אהל מועד בזמן שהפתח פתוח ולא בזמן שהוא נעול, ויש לומר דהתם בזמן שהיה הבית קיים דאיכא פתח ואיכא דלתות.
וכתב בליקוטי הלכות לחפץ חיים בזבחים נח בזבח תודה שם ד”ה שלמים:
וז”ל ודע דדין זה דפתיחת דלתות אינו סותר לפסק הרמב”ם דפסק דמקריבין היום קרבנות על המזבח אע”פ שאין בית משום דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע”ל דכיון דההקרבה הוא נגד חלל של פתח מקום המקודש מקרי לפני פתח אוהל מועד ולא נתמעט רק היכי שההיכל הוא סגור נגדו, דלשון פתח משמע החלל של הפתח שיהא פתוח נגדו כפירש”י… ומ”מ נראה פשוט דעכ”פ אם על מקום ההיכל בנוי איזה בנין כמו שמצוי היום בעו”ה ממילא שוב אסור להקריב קרבנות על המזבח דהלא עכ”פ איננו שוב נגד חלל פתח אהל מועד.
אם כן לפי דעתו של החפץ חיים, אף אם נאמר שאין זה מעכב כשאין בית, אבל כיון שיש שם בנין אחר שמסתיר את מקום ההיכל, זה מעכב.
ומלבד זה, הרי הכלל הוא “כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת” ואם כן כשלא ראה פני ההיכל אף אם אינו מעכב, זה כשיש היכל, אבל כשאין היכל, לכאורה ודאי שמעכב (וכ”כ הרב שמואל אביגדור הלוי דרצינסקי – תלמיד וולוזין, עלה לארץ ליבניאל ואחר כך עלה לירושלים לקרית משה, נפטר תש”ד, בהסכמה לספר טהרת הקודש, על פרה אדומה בזמן הזה)
ואולי גם לגבי פרה אדומה הדין כן כשאין היכל, ואם זה כמו שלמים, אם כן בדיעבד כשר.
במחקר טוענים שמצאו את המקום המדוייק על הר הזיתים שבו עשו את הפרה.
במאמר של הרב עזריה אריאל בתחומין לט “הכנת אפר פרה אדומה בהיעדר סנהדרין”, וכן במאמר של הרב אורי סמט שהובא בתחילת השיעור, דנו בשאלה נוספת, בתנאי שהובא בתוספתא (סנהדרין ג,ד) לשריפת הפרה:
אין שורפין את הפרה ואין עורפין את העגלה ואין עושין זקן ממרא על פי בית דין ואין עושין פר העלם דבר של ציבור ואין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד.
לא ברור מדוע צריך בית דין לשריפת הפרה, אך רמז לדבר (חסדי דוד, חזון יחזקאל) יש במשנה מסכת פרה פרק ג’ משנה ז’:
וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה ובית טבילה היה שם ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית:
אלא שהרמב”ם הביא את שאר הדברים המובאים בתוספתא, אבל לא הביא את שריפת הפרה בדברים שצריכים להיות בבית דין של שבעים ואחת.
בחדושי הגרי”ז על התורה סימן קלג, מוצא אסמכתא מן הפסוק שצריך סנהדרין:
זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה וגו’. לכאורה היה צריך לומר קודם דבר אל בני ישראל ואח”כ זאת חוקת התורה, וכבר עמדו בזה המפרשים, עיין ברמב”ן. והנראה דהנה איתא בתוספתא דסנהדרין פ”ג דאין שורפין את הפרה אלא עפ”י ב”ד של שבעים ואחד, והנה איתא בסנהדרין ט”ז ע”א משה במקום ע”א היה, ולפי”ז מה שאמר “דבר אל בני ישראל ויקחו אליך” הוא הדין דפרה נעשית ע”י ב”ד של ע”א, ושפיר אמר זאת וגו’ ואח”כ “דבר וגו'”.
כלומר שהדיבור של משה אל בני ישראל הוא חלק מהחוקה, דהיינו, משה נחשב כסנהדרין של שבעים ואחד, כלשון הגמ’ בסנהדרין טז,ב: “ומשה במקום שבעים וחד קאי”, ולימדה התורה שהפרה תיעשה רק בציווי הסנהדרין (הרב עזריה אריאל שם).
ומסתבר שהצורך בבית דין לשיטת התוספתא אינו משום שיש כאן אזשהו פסק, אלא שבית דין עומד במקום כל ישראל שהם הבעלים של הפרה. (אורח המועדים, הרב איתמר גרבוז, ע’ תסח).
הרב אורי סמט בתחומין שם, מביא בענין זה את הסבר הגרי”ז בהלכות סנהדרין, על שאלת הלחם משנה, מדוע השמיט הרמב”ם את דין מינוי כהן גדול שנעשה על פי הסנהדרין, בניגוד להעמדת מלך שהרמב”ם כן הזכיר. ודוקא בהלכות כלי המקדש פרק ד’ הלכה טו הביא הרמב”ם את הדין שמינוי כהן גדול צריך להיות על פי בית דין. ומדוע השמיט בהלכות סנהדרין.
“הגרי”ז בהל’ סנהדרין (שם) מחלק בין פעולות שלצורכן יש דין של ‘בית דין של ע”א’ דווקא, והן נלמדות מהפסוק “כל הדבר הגדול יביאו אליך”, לבין דברים שאין בהם צורך בבית דין דווקא, אבל הם נעשים על פי בית דין כמייצג של עם ישראל:
והיינו משום דבדבר השייך לכלל ישראל הבית דין של ע”א הם הבעלים על זה… ואין זה מהדברים הטעונין בית דין בעצם דינן.
בהל’ סנהדרין נכתבו הדברים ש”עצם דינן” מחייב את עשייתם בפני בית דין, ולכן הובא מינוי מלך. לעומת זאת, הצורך שבית הדין יעמידו כוהן גדול אינו נובע מהיותם “בית דין” אלא מהיותם נציגי “כלל ישראל”. לכן הרמב”ם לא הזכיר זאת בהל’ סנהדרין אלא בהל’ כלי המקדש כשתיאר את תהליך בחירת הכוהן הגדול, כי אין זה דין בהל’ סנהדרין, אלא דין בהל’ כוהן גדול שיש למנותו על ידי נציגי הציבור, שהם הסנהדרין. מדובר כאן אפוא על שני תפקידים של בית הדין הגדול: תפקיד הלכתי ותפקיד ציבורי.” (מתחומין שם). אבל עדיין לא מיושב מדוע לא הביא הרמב”ם את הצורך בבית דין בהלכות פרה אדומה.
מכל מקום, הרמב”ם לא פסק שצריך בית דין, ואפילו אם יש צורך, זה בבית דין כמייצג של הכלל, דבר שיוכל בכל דור לקבל משמעות אחרת לפי צורת השלטון הקיימת באותו זמן.
ולסיום, ראה בספר החינוך סוף מצוה שצ”ז, שכתב שמצות פרה אדומה נוהגת בזמן הבית:
ונוהגת בארץ ישראל בזמן הבית, והיא מן המצוות שאמרנו בראש הספר שהן מוטלות על הצבור כולן. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [שם מ”ה], שתשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, הראשונה עשה משה רבינו עליו השלום, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית, ועשירית יעשה המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו.
וטעמו של החינוך, כתב בשו”ת דברי יציב חושן משפט קכא:
והטעם בפשטות דבעינן [במדבר י”ט ד’] והזה אל נוכח פני אהל מועד, וזה ודאי מעכב כמ”ש בפרה פ”ד מ”ב הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה, וגם השחיטה כנגד הפתח מעכבת כמ”ש בזבחים דף קי”ג ע”א שנאמר ושחט והזה מה הזאתה כנגד הפתח אף שחיטתה כנגד הפתח, וכן השריפה…
וכן שמעתי מהרב אלקנה ליאור בשם אביו הרב דב ליאור, שעשיית פרה היום לא מעשית בגלל שאין הזאה נוכח פני אוהל מועד.
ומלבד זה, כפי שאמרנו, קיימת בעיה של איש טהור שהוא המתעסק עם הפרה, והוא חייב ליטהר באפר פרות הקודמות.
ספר טהרת הקודש, על פרה בזמן הזה וע'”ש במפתחות ע’ ספר שבט הכהונה
[1] ובהלכה הבאה הלכה ו כתב: “בד”א שהזה או שרף או שחט כנגד הדרום או כנגד צפון או שהיה אחוריו למקדש, אבל אם עמד בין מזרח ומערב ופניו כנגד ההיכל אף על פי שלא כיון כנגד [ההיכל] בדקדוק כשירה.
השגת הראב”ד: אף על פי שלא כיון כנגד הפתח. א”א לא נראה בהזאה שהרי אמרו במשנה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה ובמדות אמרו שהיה מכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם אלמא בעינן כיוון וראיה.”