פנחס – דין רודף

ב”ה

פרשת פנחס – האם זמרי היה רשאי להרוג את פנחס

בגמרא סנהדרין דף פב ע”א מבואר שזמרי היה יכול להרוג את פנחס:

כי אתא רב דימי אמר בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הנכרית חייב עליה משום נדה שפחה גויה אשת איש כי אתא רבין אמר משום נשג”ז נדה שפחה גויה זונה אבל משום אישות לית להו ואידך נשייהו ודאי לא מיפקרי אמר רב חסדא הבא לימלך אין מורין לו איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא.

וברמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יב:

הלכה ד

כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל”מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.

א”א בד”א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין עכ”ל.

הלכה ה

ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מב”ד להרגו אין מורין לו ואע”פ שהוא בשעת מעשה, ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט^[1] הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו^[2] אין הבועל נהרג עליו, והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות.

וקשה, הרי אם נשמט הבועל, הרי כבר אי אפשר להרוג אותו כיון שאינו בשעת העבירה, והרי זה כמו יכול להצילו באחד מאבריו, שכיון שיש אופן להנצל בלא להרוג את הרודף אסור להרוג את הרודף. בהלכות רוצח פרק א’ הלכה ז’ פוסק הרמב”ם ההלכה שאם ניתן להצילו באחד מאבריו אינו נהרג:

כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע”פ שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג, ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואע”פ שעדיין לא הרג, שנאמר (דברים כ”ה י”ב) וקצותה את כפה לא תחוס עינך.

ובהלכה יג כתב הרמב”ם:

כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו.

אבל הטור בסימן תכ”ה חולק על הרמב”ם, וכתב: “ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב”ד ממיתין אותו”.

(וראה בסוף הפרק שמי שהיה יכול להציל ולא הציל עובר בלא תעמוד על דם רעיך, ובהלכה טז שם כתב: “אע”פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה חמורים הם שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו”.)

את סברת הרמב”ם שאין הורגים את מי שיכול להציל באחד מאבריו, יש להסביר משום שלכאורה הריגת הרודף אינה רק משום הצלה, שהרי אם כן הרואה את חברו רודף אחר חברו להורגו, מדוע מותר להצילו, והרי “אין דוחין נפש מפני נפש”, מבחינת המציל, מדוע הוא צריך להתערב כשהרודף מבקש להרוג את הנרדף? ולכל הפחות היה צריך להיות “שב ואל תעשה”.

ולהסביר את סברת הרמב”ם צריך לומר במה שהסתפקו האחרונים (עיין ‘נודע ביהודה’ מהד”ת חו”מ סימן נט, ‘אמרי משה’ סימן ל בהערה, ‘אפיקי ים’ ח”ב סימן מ). האם חיוב מיתה של הרודף הוא בגדר עונש או בגדר הצלה לנרדף?

ונראה שהסבר הרמב”ם שההורג את הרודף גם כשניתן להצילו באחד מאיבריו אינו נענש, בכך שיש גם דין עונש על הרודף ולכן מותר להרוג אותו. ולכן אף אם יכול להצילו באחד מאבריו ואסור להורגו, אבל גדרי עונש של רודף בשעת מעשה הוא חמור יותר מאשר עונש לאחר מעשה, ולכן אם הנרדף הרג את הרודף אף שיכול להצילו באחד מאיבריו אינו נהרג עליו. וראיה שיש לרודף גדר של עונש, מגמרא סנהדרין דף ע”ב ע”ב:

תנו רבנן (שמות כ”ב) דמים לו בין בחול בין בשבת אין לו דמים בין בחול בין בשבת בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת איצטריך סלקא דעתך אמינא מידי דהוה אהרוגי בית דין דבשבת לא קטלינן קא משמע לן דקטלינן.

הרי מוכח מהגמרא שיש ענין של עונש בהריגת הרודף ולכן שיש ה”א שלא נהרוג אותו בשבת. וכן יש להוכיח וראיה מדין “קים ליה בדרבה מיניה” ברודף ששיבר כלים המבואר ברמב”ם (הלכות חובל ומזיק פ”ח הי”ב). והרי קים ליה בדרבה מינה לכאורה הוא דין מחמת העונש שהוא חייב שלא נותנים לו עונש נוסף.

מאידך אנו מוכרחים לומר שדין רודף אינו רק משום העונש שהרי מצאנו שהגמרא מסתפקת בשאלת הרודף אחר הקטן ובדין העובר, בגמ’ סנהדרין ע”ב ע”ב:

אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה.^[3]

ולפי סברא זו מובן מה ששאלנו, מדוע לכל אדם מותר להרוג את הרודף, והרי אין דוחין נפש מפני נפש, ולכל הפחות היה צריך להיות הדין של שב ואל תעשה. והטעם הוא משום שיש כאן גם ענין של עונש, ולכן דמו של הרודף עדיף על דמו של הנרדף. אבל יש כאן גם דין של הבא להורגך השכם להורגו.

ולפי זה מובן שם מה שכתב בשו”ת בכורי יעקב, שאף שעובר שהוציא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש, אבל לאשה עצמה מותר להורגו כדי להינצל שו”ת “ביכורי יעקב” (אורח חיים, סימן ו, ד”ה “עתה” רבי יעקב זריהן, טבריה, המאה הי”ט). וזה לשונו :

נראה לעניות דעתי דפשיטא דהיא יכולה להציל עצמה, ואין בזה מאי חזית דדמא דידה סומק טפי. ואדרבא, נימא להיפך: ומאי חזית דהולד סומק טפי.

פשוט לו שהיולדת ראשית להציל עצמה, ואין בכך מאי חזית. אדרבא, נאמר להיפך, מה ראית שדם היילוד אדום יותר מדמה של היולדת? אלא שההסבר לכך הוא שככל דין רודף הוא גדר ענוש והיכא דמשמיא קא רדפו לה, אין להורגו.

ההבחנה בין המציל לנרדף מוסברת היטב בדברי הרב משה פיינשטיין שנאמרו אמנם בהקשר אחר (שו”ת אגרות משה, חלק אבן העזר, א, סימן לט):

שהנרדף עצמו, שמותר להרוג את הרודף, אינו מצד מצות הצלה, אלא הוא היתר אחר, שאינו מחוייב להניח את האחר להורגו אף באופן שאי אפשר לו כשלא יהרגהו, וזהו דין דהשכם להרגו שעל הנרדף לא מדין ההיתר שלכל אדם.

א”כ הסברנו מדוע לדעת הרמב”ם ההורג את הרודף אינו נענש גם אם ניתן להצילו באחד מאבריו. ואם כן קשה, מדוע לפנחס יש דין של רודף, והרי זמרי יכול “להצילו באחד מאבריו” שהרי היה יכול לפרוש מהמדיינית ואז היה אסור להרוג אותו?

אלא שבספר יד המלך הסתפק האם דין זה שיכול להצילו באחד מאיבריו נאמר על הצלה של כל אדם, או גם על הצלה של הנרדף:

ונסתפקתי בנרדף עצמו אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו אם גם הוא אינו רשאי באופן זה להציל את עצמו בנפשו של רודף, או דשאני בזה הנרדף עצמו [דכיון] דהוא בהול לעמוד על נפשו לא הקפידה התורה עליו להשגיח על כך אם יוכל להציל באחד מאבריו, רק בכל ענין הבא לידו בראשונה הרשות בידו להציל את עצמו.

אלא שהדבר מפורש ברש”י בסנהדרין דף עד ע”א ד”ה ויכול “הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו, ולא הציל אלא בנפשו – נהרג עליו”. הרי מפורש ברש”י שדין זה של יכול להצילו באחד מאיבריו נאמר גם לגבי הנרדף.

והוכיח בספר יד המלך ממעשה של זמרי ופנחס:

עוד יש לי להביא ראיה נוכחת אל מה שכתבתי דבנרדף בעצמו אין חילוק בין יש בידו להציל את עצמו בלי נפשו של רודף, מהא דפרק ואלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פ”ב ע”א) דקאמר הגמרא שם על עובדא דפנחס וזמרי דאם פירש זמרי והרגו פנחס הרי הוא נהרג עליו דאין קנאים פוגעין בו רק בשעת מעשה, ולא עוד אלא שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין זמרי נהרג עליו דפנחס רודף הוא… ואולם קשה נהי דיש לפנחס דין רודף הא גם לרודף גמור אם יכול הנרדף להציל את עצמו מבלעדי נפשו של רודף ולא הציל את עצמו אלא בנפשו הרי הוא נהרג עליו, וא”כ כל זמן שלא פירש זמרי איך היה רשאי לשלוח ידו בפנחס הא פנחס לא היה רודפו רק בתורת קנאי והיה ביד זמרי להציל את עצמו ממיתה זו ע”י מה שיפרוש את עצמו ושוב לא יהיה פנחס רשאי להרגו, ועכ”פ היה לו לפרוש את עצמו ואם לא פירש והרגו לפנחס בשעת מעשה היה לו לזמרי להיות נהרג עליו, אלא ודאי כמו שכתבתי דבנרדף עצמו אין חילוק בין יכול להציל או לא, ולפיכך כיון שיש לזמרי נגד פנחס דין נרדף היה מותר לו להרגו לפנחס בכל אופן אף שהיה לו דרך אחר להציל את עצמו מיד פנחס.^[4]

ואולי יש לומר, שכיון שפנחס הרגו מדין קנאים פוגעים בו, לקנאי יש דין רודף ואף אם יכול לפרוש, כיון שהוא קנאי הרי הנרדף אינו יודע אם הקנאי אמנם ינהג כהלכה….

אבל מצאנו סברא זו, שהנרדף לא צריך לדקדק דוקא להצילו באחד מאיבריו, אצל בעל “משנה למלך”, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י, שאומר בשם הריב”ש שהנרדף יכול להציל את עצמו בנפשו של הרודף גם בלא התראה, “לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו, ולא חייבוהו להתרות”. מכאן חידש “משנה למלך” שהלכת הצלה באחד מאיבריו נאמרה במציל, אך לא בנרדף עצמו. וזה לשונו :

הא דאמרינן, דאם יכולין להציל באחד מאבריו של רודף, שאין הורגין אותו, שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל, אבל הנרדף איננו מדקדק בזה.

וכן כתב חזון איש, (חושן משפט, סימן יז, ס”ק ד) להוכיח ממעשה של זמרי ופנחס שלגבי הנרדף אין דין להצילו באחד מאבריו.

וכן פסק גם הרב קוק (שו”ת משפט כהן, סימן קלג) בעניין זה:

אמנם הלא קיי”ל, דגם מה שמתחייב בנפשו ע”י מה שיכולין להרגו מטעם רודף נקרא קם לב”מ, כהא דבא במחתרת סנהדרין ע”ב, וא”כ אע”ג דאין עונשים את האנוס, אפילו בהורג לאונסו, מ”מ פשוט הוא שהנרדף יכול להציל א”ע בנפש הרודף, ואפילו עובר לגבי אשה קרא הרמב”ם רודף, (פ”א מה’ רוצח), ולא ממעט אלא שאחרים אין יכולין לדחות נפש מפני נפש, (משהוציא ראשו), אבל הנרדף ודאי יכול הוא להציל את נפשו, והפוסקים כתבו דאפילו להציל בא’ מאבריו א”צ לדקדק הנרדף עצמו

אלא שלעצם השאלה, מדוע מותר לזמרי להרוג את פנחס, והרי “ניתן להצילו באחד מאיבריו” והיה לו לפרוש, כתב במנחת שלמה ח”א סימן ז’:

נראה שאם אחד מונע את חבירו מלאכול חזיר ומאיים עליו להרגו, אף שהמאיים נקרא רודף, מ”מ הרי יש לנרדף עצה להציל עצמו ע”י זה שיהא סור מרע ולא יאכל חזיר, וא”כ אפשר דחשיב משום כך כיכול להציל עצמו באחד מאבריו ע”י זה שימנע עצמו מעבירה. ומיהו אם אחד כופה את חבירו למונעו מאכילת היתר נראה דאף שיכול להמנע מאכילה זו ולהציל בכך את עצמו, אשר לכאורה עדיף טפי מהצלה ע”י אחד מאבריו של הרודף, מ”מ נלענ”ד דלאו כל כמיניה של הרודף להכריח את הנרדף לעשות דוקא כרצונו, ואם מתעקש דוקא להרגו משום כך, הרי הוא נקרא רודף ומותר להרגו, ולא חשיב כלל כיכול להציל עצמו ע”י זה שיבטל רצונו מפני רצונו של הרודף.

ובחידושי הגרי”ז על הרמב”ם הלכות רוצח פרק א’ הלכה ג’, הביא בשם ר”ש איגר שמסביר את דעת הרמב”ם שההורג את הרודף במקום להצילו באחד מאבריו אינו נהרג עליו, שזה משום שהוא גברא קטילא שהרי הנרדף יכול להורגו גם שלא באחד מאיבריו.

1. על שינוי הלשון, שבגמרא כתוב “נתהפך” וברמב”ם כתוב “נשמט” ראה בתשובת הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה ח”א סימן ז’ המובאת להלן. וע’ במקורות לרמב”ם הוצ’ פרנקל.. ↑
2. צריך עיון, האם דין זה נאמר רק על הבועל או שכל אדם יכול היה להרוג את פנחס. ↑
3. ומכאן גם מוכח לכאורה שיש גדר של רודף פסיבי שאינו עושה מעשה אבל הוא רודף למעשה. זה יתכן בקטן שמחזיק נשק, בחולה במחלה מדבקת שאם נכניסו לבית החולים יש סכנה לאחרים, בחייל שיורה בטעות על כוחותינו אם יש לו גדר של רודף וכיוצא באלו. לכאורה מדין העובר משמע שיש דין רודף אף שהוא פסיבי ולא הוא הגורם במעשה למיתה.

   ברמב”ם (הלכות רוצח פרק א’ הלכה ט’) כתב בדין העובר:

   הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

   אמנם ע’ רע”א למשניות אהלות שהוכיח שגם לרמב”ם אין הטעם משום רודף אלא משום שאין לו גדר נפש, שהרי משהוציא העובר את ראשו, לא מועיל דין רודף כפי שמשמע ברמב”ם, ולכאורה הרי עדיין הוא רודף? אבל מכל מקום נראה להוכיח מהרמב”ם את הדין שיש גדר של רודף פסיבי שאינו אשם, משום שאף אם הרמב”ם לא נקט הטעם האמיתי, לא מסתבר שנתן טעם שאינו נכון כלל. ואם כן יש דין של רודף בזה. אבל גם לרע”א יש לדון במצב שעל ידי מעשים שלו ותנועות שלו הוא מסכן את האם, גם בלא מתכוין מסתבר שיהיה לזה גדר של רודף. ↑

4. אלא שעוד כתב שם:

   איברא דבגמרא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ”ט ע”א) מייתי הגמרא גבי יואב שדנו אותו בדין סנהדרין דאמרו לו ליואב מאי טעמא קטלית לאבנר אמר להו גואל הדם דעשאל אחי הייתי. אמרו ליה עשאל רודף היה, אמר להו היה לו להציל את עצמו באחד מאבריו. אמרו ליה לא יכיל, אמר להו השתא בדופן החמישית כיוון כו’. ומגמרא זו משמע כדעת רש”י מדקבלו תשובתו של יואב דהיה לו לאבנר להציל את עצמו באחד מאבריו והלא אבנר היה הנרדף בעצמו.

   ועי”ש שדחה גם את ראיה זו, ואמ”ל. ↑