ויצא – הבטחת נישואין

ב”ה

פרשת ויצא – הסכם תנאים וביטול שידוך

פרשת ויצא, פרק כט פסוק כח:

וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:

בפרשתנו מתואר מעשה של הפרת הבטחת נישואין. לבן מציע ליעקב לקבל תמורת עבודתו עמו שכר ראוי. יעקב מקבל את הצעת לבן, אך מתנה אותה בקבלת רחל, בתו הצעירה של לבן, לאישה. למרות שיעקב מדגיש שהוא רוצה את רחל “ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אֹתה אליו… ויהי בבקר והנה הִוא לאה”. כידוע יש הנוהגים לעשות הסכם תנאים בזמן השידוך, האם יש תוקף הלכתי להבטחת נשואין ולהתחייבויות של ההורים ושל הזוג לפני הנישואין? בזמנו התנאים היו גם שטר התחייבות של ההורים לפרנס כך וכך שנים את הזוג (ע’ נחלת שבעה סימן ט’ בתנאים אחרונים). לכן נוהגים לכתוב תנאים לעשותם בקנין סודר בין ההורים ועם הערבים, וכן יש נוהגים לכתוב בשטר התנאים שקבלו על עצמם בשבועה.

הבעיות הקשורות לכך, הם עצם הקנין איך הוא נעשה, שאלת קנין דברים שפירושו התחייבות לעשות מעשה או לתת, ולהתחייבות כזו אין תוקף. לעיתים קיימת בעית קנין בדבר שלא בא לעולם, וכן שאלת אסמכתא כיון שסומך דעתו שאותו התנאי שבאי קיומו תלה את ההתחייבות, יקויים, וממילא לא תבוא ההתחייבות לידי קיום (כדעת רש”י בסנהדרין דף כה ע”ב, וע’ אנצקלופדיה תלמודית ערך אסמכתא).

גמרא קידושין ט’ ע”ב מימרא דרב גידל:

אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה.

הגמרא אומרת בטעם הדין: “בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי” (ולכאורה “ההיא הנאה” זהו קנין כסף, וע’ נחל יצחק חו”מ סימן מ’). אלא שאנו עוסקים לא רק בהתחייבות לתת כסף או שווי כסף במקרה של נישואין אלא גם בהבטחת הנישואין לכשעצמה.

בשו”ע נפסק, באה”ע סימן נא, בעקבות הרמב”ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ו’ הלכה יז, שגם הדברים הנקנים באמירה צריך שיהיו ברשותו בשעת האמירה, אבל בלא זה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

לבעית האסמכתא:^[1]

הרמב”ם בהלכות מכירה פרק יא הלכה יח, בפרק העוסק בדיני תנאי ואסמכתא, כותב בשם חכמי ספרד פתרון לבעיה של אסמכתא:

כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין, קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין, ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב זה מחול לו מעכשיו, ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו, ועל דרך זו היינו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשדוכין ובכל הדברים הדומין להם.

וכן מובא בשו”ע אה”ע סימן נ’ סעיף ו’:

כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה, ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקיים השדוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואח”כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש. הגה: ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוס’ פרק איזהו נשך והרא”ש פ”ד דנדרים). וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בח”ה סימן ר”ז.

וכן בשו”ע חו”מ סימן ר”ז סעיף טז הביא המחבר את דברי הרמבם בשם חכמי ספרד:

כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין… וכן אנו נוהגים. הגה: ודרך זה מהני בכל דבר ובכל ענין, ויש מקומות שנהגו לכתוב שני שטרות חובות גמורים, ונותנין שתיהן לשליש, ואיזה צד שיעבור יתן שתי השטרות לכשנגדו. וי”א שקנס שעושים בשידוכים לקנוס החוזר בו לא הוי אסמכתא, כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושה שבייש את חבירו. (וכן המנהג פשוט בכל גלילות אלו, ומיהו קנין צריך (מרדכי פ’ א”נ), וכן נוהגין). וכן אם המלמד קבל עליו בעת שהשכירוהו קנס אם יחזור בו, ולא נמצא מלמד אחר מזומן, אינו אסמכתא.

על דברי הרמ”א לגבי קנס שעושים בשידוכים “ומיהו קנין צריך” כתב הש”ך שם, ס”ק כד:

ולפע”ד דבשדוכין כ”ע מודו דלא בעי קנין וכן משמע להדיא ממ”ש התוס’ והפוסקים שהוא כדי שיתחייב החוזר בו קנס לדמי הבושת כו’ והוי כמו אם אוביר אשלם במיטב’ ודוק

וכן כתב הש”ך בסוף סימן של”ג שבמלמד ובשידוכין לא צריך קנין.

כיוצא בזה יש לדון על התחייבות הערב אם היא אסמכתא או שאינה אסמכתא, שהרי גם הערב ודאי מתחייב רק משום שדעתו סומכת שלא יגיע לידי גביה, וכך כל הקנסות. אלא שדעת הרמב”ם שערב שמשעבד את עצמו אין זה אסמכתא, והובא בשו”ע חו”מ סימן קכ”ט סעיף ח’ ברמ”א’:

מי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו: אם לא אחזירנו לך לזמן פלוני אתן לך דמים כך וכך, והעמיד לו ערב בעד הדמים, אף על פי שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור, הערב חייב לשלם (תשובת רשב”א אלף נ’).

אמנם בשו”ע עצמו משמע בסימן קל”א סעיף ט’ שיש בעיה של אסמכתא בדברים אלו, אבל לפי הנ”ל בערב אין בעיה של אסמכתא.

בעית קנין אתן:

בגמרא מסכת בבא בתרא ג’ ע”א מבואר שקנין דברים לא מועיל ולכן קנין לבנות אינו מועיל, ופרש רש”י שם: “קנין דברים הוא – ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין”.

לגבי קנין אתן, שהוא קנין דברים, בשידוכין^[2] כתב בשו”ע חו”מ סימן רמ”ה סעיף ב’ (וכעין זה באה”ע סימן נא):

ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. ומהרי”ו פסק כסברא ראשונה, ולכן כתב דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה, ועיין באבן העזר סימן נ”א.

אמנם הסמ”ע שם מקשה על הרמ”א, אם כן מה מועיל תנאים נוספים שעושים בזמן החופה? כתב הסמ”ע (והביא דבריו הנתיבות) הא דאין עושין כן בתנאים הראשונים, משום שיראין שמא יחזור אחד מהשידוכין ולכך אינן מחייבין עצמם מיד אלא רק בקנס משום בושת ואין רוצין לחייב עצמן בגוף הדברים, ולכן ההתחייבות חלה רק בתנאים השניים ששם מתחייבים מעכשיו. וז”ל נתיבות המשפט כאן ס”ק ב’ שהביא את הסמ”ע על דברי הרמ”א שלכן עושים תנאים חדשים:

תנאים חדשים. היינו בלשון חיוב וקבלה אנפשו דמשעבד בו מיד אפילו בדבר שלא בא לעולם כמבואר בסימן ס’ [סעיף ו’], או דקנה ליה בקנין סודר מעכשיו, דמהני אפילו קנין אתן דמקנה ליה גופא דארעא. והא דאין עושין כן בתנאים הראשונים, משום שיראין [ל]נפשם מחשש דשמא יחזור אחד מהשידוכין ולכך אינן מחייבין עצמם רק בקנס משום בושת ואין רוצין לחייב עצמן בגוף הדברים, משו”ה אם עשאו בלא כתיבת תנאים חדשים אינן מחויבין בגוף הדברים הנזכרים בתנאים הראשונים, וגם קנס ליכא דהא ליכא בושת, ומה”ט ג”כ אין חל על החוזר חרם הנכתב בתנאים וקנין זה קנין אתן הוא. [סמ”ע סק”א].

וכבר כתב דברים אלו בתשובת מהר”י וויל סימן קמ”ג שתנאים הראשונים אינם מועילים:

ועל מי שכתב לאשתו בשעת הקנס ויעשה כך וכך לכתובה לבד מלבושיה וצעיפיה ובשעת החופה לא עשו שטר אחר. נראה דלא זכתה האשה ודמיא להא דפרק השולח ת”ר עשיתי פלוני עבדי בן חורין הרי הוא בן חורין אעשנו בן חורין רבי אומר קנה וחכמים אומרי’ לא קנה א”ר יוחנן וכולן בשטר פירוש שכתוב אחד מהלשונות האילו בשטר.

ואכן יש נוהגים, עד היום ובפרט אצל חסידים שלפי החופה עושים שוב תנאים שנקראים תנאים חדשים. עליהם כתב בנחלת שבעה סימן ט’. תנאים אלו מכילים גם תנאי שמתחייבים ההורים לפרנס את הזוג כך וכך שנים עיי”ש. וראה ערוך השלחן חו”מ סימן רמ”ה סעיף ג’ שבזמננו רוב בני אדם לא נהגו בתנאים אחרונים. וע’ להלן הסיבה שנהגו לכתוב תנאים חדשים.

שבועה ותקיעת כף בתנאים:

בנוסח התנאים שבנחלת שבעה ההתחייבות של ההורים היא בחרם גמור ובשבועה דאוריתא. התועלת שבשבועה היא גם כדי לסלק את ענין האסמכתא.^[3] ענין תקיעת כף מקורה בפסוק במשלי ו,א: “בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ”. כתב הטור יורה דעה סימן רלט:

וכתב ר”ת שנראה להחמיר בתקיעת כף שאין לה התרה שדומה לכריתות ברית ומ”מ אם יש הפסד בדבר או מכשול יתירו לו דלא חמירא משבועה.^[4]

וכן נפסק לגבי תקיעת כף בשו”ע שם סעיף ב’. ענין זה של שבועה מועיל לא רק כדי לחזק את ההתחייבות אלא שהשבועה יכולה להועיל גם כדי לתת תוקף לקנינים שמן הדין לא חלים. ע’ בבעל הטורים בפירוש הארוך על התורה (בראשית כה, לא) בענין מכירת הבכורה:

וא”א הרא”ש ז”ל מדקדק מכאן: מי שמוכר לחבירו דבר שאין הקנין חל עליו כגון מה שאירש מאבא, או מי שמוכר מלוה על פה שיש לו על אחרים, שאיננה נמכרת ונשבע עליו שהמכר חל מכח השבועה לא מיבעיא שכופין אותו לקיימו בשביל שבועתו אלא אפילו שם מכר עליו כדחזינא הכא דקרי ליה מכר בשביל השבועה.

וע’ בנצי”ב (משיב דבר ח”ג סימן יד, הוו”ד בספר ההתחייבות עמ’ 390) שמסביר שזה מועיל גם לדבר שלא בא לעולם, משום שבעצם מקח בדבר שלא בא לעולם חל אלא שאפשר לחזור ממנו עד הביצוע, אך אם נשבע ואינו רשאי לחזור בו חל כאן מקח גמור מיד.

אמנם הריב”ש בתשובה (סימן שכח) חולק על כך וכותב:

עוד כתבת, שראית כתוב בשם הרב רבינו יעקב בן הרא”ש ז”ל, שכת’ בשם אביו הרא”ש ז”ל, דהמקנה דבר שלא בא לעולם, אם נשבע על ככה, שקנה הקונה, ואפילו מת המקנה, המקח קיים; וראיתו, ממכירת הבכורה שמכר עשו ליעקב; וכתיב: השבעה לי. ואמרת שאודיעך דעתי.

תשובה: לאו הרא”ש ז”ל, ולא הרב רבינו יעקב, חתימי עלה; ואיני רואה לתלות בגברי רברבי כותייהו סברא זו, שאין לה על מה שתסמוך +עי’ לקמן (סי’ של”ה) וש”נ.+ גם הראיה שהביאו בשמם, אין לה עקר; לפי שהי’ קודם הדיבור, ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה אז דבר שלא בא לעולם, והשבועה היתה לרוחא דמלתא, שלא יערער עשו בדבר, כי הכירו יעקב בזד יהיר ואיש זרוע, לפיכך השביעו.^[5]

בשאלה זו יש לדון גם מדין שבועה בכתב אם היא מועילה, ודן בזה באריכות הנודע ביהודה שלהלן. ושם מה”ק חלק יו”ד סימן ס”ח נשאל על ביטול שידוך אם יש לחשוש בגלל החרם שיש בתנאים (וחמור יותר בתנאים שכתוב בהם שהקנס לא יפטור מן החרם והחרם לא יפטור מן הקנס), וכתב הנודע ביהודה:

הנה בכל השידוכים שבעולם מאז נגמר השידוך ונכתבו התנאים ממילא יש חרם הקדמונים על העובר וגם נתחייב בחצי נדן קנס. ודבר זה מתחייבים הצדדים בכתיבת התנאים. וגם בתנאים הללו נמצא מפורש שהצדדים קיבלו לאשר ולקיים בח”ח ובשד”א כאשר אעתיק אח”כ לשון הנאמר בזה בגוף התנאים. וכן הוא רגילות במדינה זו לכתוב ברוב התנאים כן. וכמו כן נכתב בסוף התנאים שהצדדים עשו ק”ס ות”כ. ומעתה יש לנו לדון בזה על שלשה מיני איסור. ראשון הוא חרם הקדמונים והוא איסור הבא ממילא אפילו אם לא נאמר בתנאים קל וחומר שמפורש בהתנאים שהקנס לא יפטור את החרם. שני הוא החרם והשבועה שנזכר בתנאים שעשו הצדדים. והשלישי הוא התקיעת כף שהוזכר בתנאים… והנה בדבר חרם הקדמונים דבר זה כבר מבואר בט”ז יורה דעה בסוף סימן רל”ו וז”ל. עוד כתב מהרי”ו שם דחזינן כמה זימנא דחוזרין בשידוך ונותנים הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם וכן כתב הב”ח בסוף סימן ר”ז בח”מ…

ובהמשך עומד הנודע ביהודה על כך שההתחייבות היא של ההורים והם המחויבים בשבועה לתת כך וכך לחתן ולכלה, אבל החתן והכלה עצמם אין עליהם שום שבועה או חרם. וכן תקיעת הכף שמוזכרת בתנאים אינה על החתן והכלה.^[6]

ולא יעלימו זה מזו:

בשטר התנאים כתוב:

וישלטו בנכסיהון שווה בשווה. ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה, כי אם ידורו באהבה וחיבה באמת ושלום במימרא ובסיעתא דשמייא.

על תוקף ההתחייבות הזו, ניתן ללמוד מתשובת מהר”י קולון סימן נז, במעשה של אחד שלאחר החתונה חשד באשתו שבוגדת, ולכן לקח הרבה רכוש ואת כל המתנות ואת הנדוניה, וברח. וכתב מהרי”ק:

וכל זמן שלא יביא ראי’ לא מבעיא שאין יכול לתפוס נדונייתא שהכניסה היא אלא אפילו מה שהכניס אינו יכול לתפוס כי על מנת כן מכניסין הנדוניות שיהנו מהן הבעל והאשה יחד ומשועבדים כל הנכסים גם למזונות האשה ולפרנסה וכ”ש בהיות התנאי’ מבוארים ביניהם שישלטו שניהם שוה בשוה.^[7]

הסכם קדם נישואין:

חלק מן הבעיות הנ”ל קיימות גם לגבי הצעות של הסכם קדם נישואין שלאחרונה נדון בין רבנים ואנשי ציבור כדי לפתור בעיות של עיגון בגלל בעלים שלא רוצים לתת גט (ע’ תחומין כרך כא מהרב דוד מישלוב):

הסכמים קדם-נישואיים, שהוצעו בשנים האחרונות (בעיקר בארה”ב ובישראל) אמורים לנצל את הרצון הטוב השורר בין בני זוג בשעה שמתחתנים, ואת הקשר הקיים אז ביניהם ובין הרב העורך את חתונתם, כדי שייצרו מצב משפטי או ממוני שיזרז אותם, או שיחייב אותם, לערוך גט כדת משה וישראל בצורה הגונה, כאשר נישואיהם יעלו על שרטון ויהיה צורך בגרושין. ברוב ההצעות מדובר על סנקציות כספיות לסרבן. אולם גם אם מדובר על פיצוי כספי לצד השני, עדיין יש בהצעות אלו נקודות תורפה הלכתיות.

בנוסף לבעית האסמכתא שיש בהסכם כזה, והפתרונות שצריכים להיות הם הפתרונות כמו בהסכם התנאים, יש לדון כאן גם על חשש של גט מעושה, כיון שהבעל יתן גט כדי להמלט מהתנאים הקשים שמציב ההסכם לגביו. לכן צריך לדון בגבול שממנו והלאה הגט יחשב לגט מעושה (באופן זה ניסה לפני כמה שנים השופט ר’ צבי ויצמן, שופט לעניני משפחה בכפר סבא שלמד בישיבת שעלבים, לחייב מזונות בסכום גדול כדי שיהיה יותר כדאי לבעל לתת גט. אמנם במקרה שלו מסיבות אחרות לא היה חשש לגט מעושה ואכמ”ל.)

סיכום:

התנאים עיקרם לא בין החתן והכלה אלא בין ההורים. וגם השבועה שם אינה מתייחסת לחתן ולכלה אלא להורים. התנאים הראשונים, כיון שלא ברור אם אכן תתקיים החתונה, לכן ההתחייבות היא רק על הקנס ולא כל שאר ההתחייבויות. התנאים החדשים שעושים לפני החופה הם כדי שההורים יתחייבו עכשיו כשזה ברור שהם נישאים ואז מתחייבים אכן בכל מה שכתוב בתנאים.

“המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב הוא שארית לאלה דברי התנאים והברית, שנדברו והותנו בין הני תרי צדדי ה”ה (הלא הם) (שם אבי החתן) העומד מצד (שם בנו) החתן המופלג כמר (שם החתן) נ”י (נרו יאיר). ובין (שם אבי הכלה) העומד מצד (שם בתו) הכלה הבתולה המהוללה מרת (שם הכלה) שתחיה.

ובשאלת פי החתן והכלה אמרו הן.

ראשית דבר ה”ה החתן הבחור המופלג כמר (שם החתן) נ”י, יישא למזל טוב בת גילו הכלה הבתולה המהוללה מרת (שם הכלה) תחיה. בחופה וקידושין כדת משה וישראל, וישלטו בנכסיהון שווה בשווה. ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה, כי אם ידורו באהבה וחיבה באמת ושלום במימרא ובסיעתא דשמייא.

התחייבות מצד (אבי החתן) וגם להלביש את (בנו) החתן מלבושי כבוד בגדי חול שבת ויום טוב, כמנהג בעלי בתים חשובים פה. התחייבות מצד (אבי הכלה) וגם להלביש את בתו הכלה, מלבושי כבוד בגדי חול שבת ויום טוב, כמנהג בעלי בתים חשובים פה.

זמן החתונה במזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת בעזרת ה’ יתברך בחודש (שם החודש העברי) ת”ש _______ הבא עלינו לטובה, על הוצאת (כמדובר), ובתוך הזמן מתי שנתרצו שני הצדדים.

ערב קבלן מצד החתן: (שם הערב) ערב קבלן מצד הכלה: (שם הערב). הצדדים מחייבים לפצות הערב הקבלן שלא יגיע אליהם שום היזק וגרם הזיק כלל.

קנס מצד העובר לצד המקיים (כמדובר) הקנס לא יפתור וכו “לא יפטור את הקנס. וקנינו אנן סהדי מהחתן מהכלה ומהמחותנים בקניין אגב סודר במנא דאפשר למקני ביה כתקנת חז”ל. והכל שריר ובריר וקיים .

ח”ש יום _________ לחודש _________ שנת _________ הפ __________

נאום (חתימת העד האחד).

נאום (חתימת העד השני).

1. ראה אנצקלופדיה תלמודית ערך אסמכתא: “אסמכתא. התחייבות לחברו, שאדם מקבל על עצמו על צד הספק, התלוי בתנאי ידוע, בלי גמר דעת. בהוראת אסמכתא נחלקו ראשונים: יש מפרשים שסומך בדעתו שאותו התנאי שבאי קיומו תלה את ההתחייבות, יקויים, וממילא לא תבוא ההתחייבות לידי קיום, ויש מפרשים שמסמיך את חברו, היינו שמבטיחו שיסמוך עליו, שאם לא יקיים תנאו יתן לו כך וכך, ויש מפרשים שסמך את ההתחייבות בתנאי של מעשה ידוע.” ↑

2. ראה ספר ההתחייבות, ורהפטיג עמ’ 129 ↑

3. וגם דבר זה נלמד מהפסוק בפרשתנו “אם יהיה אלוהים עמדי”, ראה תורה תמימה כאן שהביא: “אם יהיה וכו’ – פסק רבינו מאיר, דנדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא, משום דרובן ע”י דאי הן, אם יהיה אלהים עמדי, וכן (פ’ חקת) אם נתן תתן את העם הזה בידי [מרדכי פ”ד דב”ק]” ↑

4. אמנם בשו”ת הרשב”א חלק ה סימן סז חולק על רבנו תם: “ולענין מה ששאלת: אם תקיעת כף הוי כשבועה, אם לאו? ואפילו דבור בעלמא, אנשי אמת מקיימים אותו, דכתיב: שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב. אבל להיותו כשבועה, לא שמענו.” ↑

5. אבל ע’ אצל ורהפטיג, ההתחייבות עמ’ 390 העעה 64 שבמהדורת הריב”ש הוצאת מכון ירושלים תשנ”ג הביאו בהערה ראיות נוספות לדברי הטור. ↑

6. ואגב, כך כתב הנודע ביהודה על הנחלת שבעה בענין התנאים: “ודע שבספר נחלת שבעה כתב דברים שאין בהם ממש ובהבל פיו מלאו לבו לחלוק על פוסקים גדולים אשר צפרנם עבה ממתניו. ולפי שרוב דבריו בענינים אלו אין בהם ממש לכן לא רציתי להביא דבריו כלל.” (את נחלת שבעה חיבר תלמיד הט”ז רבי שמואל הלוי סגל) ↑

7. ועיין על זה בשו”ת מהרש”ם חלק א’ תשובה מה שכנראה חולק על מהרי”ק. ועיין תחומין כרך יא עמ’ 303 שכתב שדברים אלו, שלא יבריחו זה מזה, יכול להתיר האזנת סתר של הבעל כלפי האשה או ההיפך. ↑