וירא – רדיפה אחר מצות

ב”ה

פרשת וירא – גדר החיוב לרדוף אחר המצות:

וַיֵּרָא אֵלָיו ד’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:

הוציא הקב”ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים. רש”י.

אברהם אבינו טורח כאן במצות הכנסת אורחים, וכן מצאנו אותו עוסק בליווי אורחים, למרות שהיה חולה ביום השלישי למילתו. ועל זה כתב הרמב”ם בהלכות אבל (פרק יד הלכה ב’), לאחר שכתב בהלכה א’ שזו מצות עשה מדבריהם לבקר חולים לנחם אבלים וכו’ וללוות אורחים:

שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.

הביטוי “חוק שחקקו אברהם אבינו” מוכיח עד כמה ראה הרמב”ם חשיבות למצוה זו, ובהקשר לאברהם אבינו בפרט. ומצוה זו היא חשובה יותר מכל הפרטים ששייכים במצות גמילות חסדים.

מצוות הכנסת אורחים זומנה לידו של אברהם אבינו בשעה שהיה טרוד במצוות מילה. ללמדנו שבהכנסת אורחים אין אדם רשאי לפטור את עצמו בתירוץ שהוא עסוק במצוות אחרות. גם אברהם אבינו היה עסוק במצווה אחרת, ואף-על-פי-כן לא פטר את עצמו מהכנסת אורחים (קהלת יצחק).

יתר על כן, אברהם אבינו היה מצטער ובגדר חולה שבא הקב”ה לבקרו, ויכול היה לפטור את עצמו ממצות הכנסת אורחים, ובכל זאת אברהם אבינו חזר אחר מצות הכנסת אורחים. ולכאורה הרי מצות הכנסת אורחים היא כשמזדמנים אורחים, אבל ודאי שאין מצוה להזמין אורחים, אלא משום אהבה ורעות. ומכל מקום אברהם אבינו חיפש אורחים שהם מזדמנים וזקוקים, ולכן יש לשאול עד כמה יש חיוב להשתדל בקיום מצוות? השאלה היא לגבי קיום המצוה בשעה שהוא מצטער בגופו, וגם לגבי גבול ההוצאות הממוניות שצריך לההשתדל כדי לקיים את המצות.

האם יש חיוב לרדוף אחר המצות?

דברים אלו מעלים שתי שאלות: א. בדבר הצורך לחזר על המצות גם כשהוא פטור, האם צריך להכניס את עצמו לחיוב. ב. האם יש פטור משום שמצטער או שקשה לו לקיים המצוה (אמנם בסוכה יש גדר של מצטער, משום שכתוב בה תשבו ודרשו חז”ל “כעין תדורו”, אבל לגבי מצות אחרות אין דבר כזה).

והנה, מלבד מה שיש לדון במידת המצטער בגופו לקיים את המצוה, עד כמה יש חיוב, יש לדון על הא שבמצות עשה אין צריך להוציא את כל ממונו על המצוה, וע’ להלן, ובין מצות לא תעשה שלכאורה צריך להוציא את כל ממונו. האם ההבדל בין מצות עשה ובין לא תעשה הוא משום שיש קולא במצות עשה לעומת לא תעשה, מבחינת החומרא, או שביטול עשה הוא בשב ואל תעשה, ולכן הקולא של מצות עשה, אבל לא משום שעקרונית הן קלות יותר מלא תעשה. ולפי זה יצא שגם לא תעשה יכול לבטל משום ממון אם זה מצב של שב ואל תעשה, וע’ להלן שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים.

ובמדרש רבה (במדבר פרשה יט) מובא שלא קפדה התורה לרדוף אחר המצות אלא כפי שנאמר בשלוח הקן “כי יקרא” כך גם במצות אחרות:

כז וישלח ישראל מלאכים זה שאמר הכתוב (תהלים לז) בטח בה’ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה ואומר (שם /תהלים/ לד) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו ולא קפדה התורה לרדוף אחר המצות אלא (דברים כב) כי יקרא קן צפור כי תפגע כי תראה כי תראה חמור כי תחבוט זיתך (שם /דברים/ כד) כי תבצור כרמך (שם /דברים/ כג) כי תבא בכרם רעיך אם באו לידך את מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם אבל השלום בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר וכן עשו ישראל אע”פ שאמר להם הקדוש ב”ה (דברים ב) החל רש והתגר בו מלחמה רדפו את השלום וישלח ישראל מלאכים אל סיחון נעברה נא.

ואולי זה מקור ההלכה ברמב”ם הלכות שבת פרק ה’ הלכה א’:

הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה^[1].

אלא שכתב במקור חיים על הלכות פסח סימן תל”א שיש חיוב לרדוף אחר המצות, (ולכן אם חיוב השבתה היה בשריפה, היה חיוב לרדוף אחר מצות השבתה). המקור חיים למד את זה מגמ’ חולין קלט ע”ב:

תנו רבנן (דברים כב) כי יקרא קן צפור לפניך מה תלמוד לומר לפי שנאמר (דברים כב) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן תלמוד לומר כי יקרא במאורע לפניך.

ומכאן ששאר מצוות יש לרדוף, אלא שיתכן שהחיוב לרדוף הוא במצות כמו לולב סוכה ותפילין. אבל מצות שהן בגדר של רשות, שיכול לקיים או לא לקיים, אין חיוב לרדוף אחריהם גם לפי הגמרא הזו.

אלא שהמקור חיים למד משלוח הקן שבכל המצות יש חיוב לרדוף, ולכאורה זה הפוך ממדרש הנ”ל שאדרבא מדמה את שילוח הקן למצות נוספות.

האם יש חילוקים בין מצות שונות לגבי החיוב לרדוף?

אלא שברמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ב נראה כמו שכתבנו, שיש סוג מצות שחייבים לרדוף אחריהם:

יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.

אלא שאולי כאן כתב “להשתדל ולרדוף” וזה אינו חובה גמורה כמו “לרדוף” שבהלכות שבת. כלומר שאין חיוב לרדוף, אבל יש חיוב ל”להשתדל ולרדוף”, היינו במסגרת האפשרות והרי זה דומה למה שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ד’ הלכה ב’:

ומהן חמישה דברים הנועלין דרכי התשובה בפני עושיהן; ואלו הן: הפורש מן הציבור לפי שבזמן שיעשו תשובה, לא יהיה עימהן ואינו זוכה עימהן בזכייות שעושין. והחולק על דברי חכמים לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה. והמלעיג על המצוות שכיון שנתבזו בעיניו, אינו רודף אחריהן ולא עושן; ואם לא יעשה, במה יזכה.

ומשמע שהדרך היא לרדוף אחר המצות, וצריך לומר שחיוב גמור אין לרדוף כפי שמבואר ברמב”ם בהלכות שבת.

ובודאי יש לחזר על המצות אף שהוא פטור, כפי שמבואר ברמב”ם הלכות שבת פרק כט הלכה ו’ “ואין מחזרין אחר האור, כדרך שמחזרין על כל המצות”. וזו מימרא של רב יהודה בברכות נג ע”ב.

והשווה גם כן בהלכות תפילה פרק ו’ הלכה א’: “אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, אלא אם כן היה נושא משאוי; או שהיו לבית הכנסת שני פתחים בשתי רוחות, שהרואה אומר שמא ילך וייכנס מפתח האחר. וכן אם היה בעיר שני בתי כנסייות, יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. ואם יש לו תפילין בראשו, מותר לו לעבור, ואף על פי שאין שם אחד מכל אלו שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות, ואינו ממבטלי התפילה”.

ויש לשים לב שמכאן מוכח בהבנת הרמב”ם, שלרדוף אחרי מצות תפילין היינו ללכת עם תפילין כל היום ולא כמהגנו רק בזמן התפילה.^[2] אלא שיתכן שכוונתו במ”ש שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות כמו שכתב בהלכות תשובה הנ”ל שהמלעיג על המצות כיון שנתבזו אינו רודף אחריהן ולא עושן ובמה יזכה. ובהלכות ציצית בסופם, יג,יב, כתב הרמב”ם ש”אין ראוי לאדם חסיד ליפטר ממנה”. לכן ברור שיש ענין לחזר אחר המצות, אלא שהאם חייב להוציא הוצאות יותר ממה שרגיל על מצות עשה, או האם חייב לקיים את המצות גם כשמצטער במיוחד, בזה יש מקום לדון כמבואר.

ומה שכתב הרמב”ם בהלכות ברכות שיש מצות שהן “דומין לרשות”, כוונתו שהיא מצוה שמתחייבים בה בתנאים מסויימים כמו מעקה כשיש בית וציצית רק למי שלובש ד’ כנפות, אבל כשיש את תנאי החיוב הרי זו חובה. ויש לשאול, האם יש מצוה שהיא לגמרי רשות? וע’ סוף ספר “מעפר קומי” בויכוח בין הגר”א שפירא לבין ר”מ פיינשטין לגבי מצות ישוב ארץ ישראל, אם יש “מצוה קיומית”, היינו שאין מצוה לעלות לארץ אבל אם עולה מקיים מצוה. אבל עצם ההנחה של ר”א שפירא שאין דבר כזה, צ”ע שהרי נזיר למשל זו מצוה שאין חייבים לקיימה וכיו”ב.

דין הוצאות ממוניות עבור קיום מצות עשה:

והנה, כתב בשו”ע סימן תרנ”ו ס”א ברמ”א:

הגה: ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א”צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא”ש ורבינו ירוחם נ”י ח”ב); ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב”א וראב”ד) ( ועיין לקמן סוף סימן תרנ”ח בהג”ה).

ומקורה של ההלכה ממה שמשמע מתוך הסוגיה בב”ק דף ט’ ע”א עולה שלא בכל מצב אדם צריך לקיים מצות עשה:

א”ר זירא אמר רב הונא: במצוה – עד שליש. מאי שליש? אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא? אלא אמר ר’ זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה.

הרי שאין חייב לתת את כל ממונו לקיום מצות עשה. וכן כתב הרא”ש (פרק א סימן ז):

ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר”ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כתובות דף נ א):

ובית יוסף בסימן תרנ”ו היא דברי הרא”ש והוסיף בשם רבינו ירוחם שמכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנות. וכתב הבית יוסף שלא ידע מנין לו (אלא שבמקור הדברים ברבנו ירוחם כתב שהמקור הוא בצדקה). ובשם הראב”ד כתב לא נתנו שעור משום שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור.

והוסיף המשנה ברורה בביאור הלכה שם:

…לכאורה צ”ע מסוגיא דקידושין דף כ”ט דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק ה’ סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עי”ש ולכאורה לפי סוגיא דב”ק אשר ממנו נובע דין השו”ע דכאן אינו מחוייב לתת כל אשר יש לו בענין מצוה ואף רק שליש ביתו ג”כ אין מחוייב. וגם מעשה דר”ג לכאורה קשה לפ”ז דמאי רבותא שלקח אתרוג באלף זוז משום חבוב מצוה הלא אף מי שאין לו רק ה’ סלעים מחוייב ליתן לכהן לפדות עצמו או לעלות לרגל וכ”ש ר”ג שהיה עשיר ושיעור זה בודאי היה רק חלק מהונו.

ולמען ליישב הסוגיות שלא יהיו סותרות היה אפשר לכאורה לומר במעשה דר”ג דהרבותא היתה שם שפיזר הון רב יותר על שויה דאינו שכר המצוה ורק מפני ששם בספינה לא היה אפשר להשיג אתרוג ונתן לאחד הון רב שיתרצה למכרה לו וזה אין אנו מחוייבין מן הדין דכיון דאינו מוצא אותה כפי שויה הרגיל אנוס הוא ואין מחוייב ורק משום חבוב המצוה עשה זה… אבל כל מצוה שיכול להשיגה בשויה חייבה התורה לכל ישראל אם יש לו אף מעט…

אכן זהו נגד סתימת כל הפוסקים דמשמע שתפסו בפשיטות מסוגיא דב”ק וממעשה דר”ג שאין מחוייב לפזר הון רב לשום מצוה בכל אופן ואף שיש לו עדיין הון ורק עד חומש לכל היותר כמו לענין צדקה.^[3]

על הראשונים שכתבו שהידור מצוה עד שליש, ופרושו שצריך להוסיף עד שליש ולהדחק, כבת מהרש”ל בים של שלמה ב”ק פ”א סימן כד:

ולא נהירא, כי בודאי מי שחייו נדחקים אפילו שליש אין צריך להוסיף בעבור הידור מצוה. ואפי’ אפשר המצוה עצמה אין צריך לקנות אם חייו נדחקים. ואף שעוברת. דהוה ליה כהון רב שאין צריך לבזבז, לולי נר חנוכה וד’ כוסות וכה”ג.

ובמ”ב הנ”ל מסיק שלא כדעת מהרש”ל אלא אם יש לו חייב להוציא רק שאינו מחוייב לחזר על הפתחים.

האם צריך לחזר על הפתחים כדי לקיים?

באותן מצוות שהן חובה, או שכבר נתחייב בהן, האם אנו מצווים גם לחזר על הפתחים כדי לקיים, והמשנה ברורה בביאור הלכה סימן תרנ”ו דן בדברים אלו:

…ואגב אעורר פה במה שהיה קשה לי על מה שהעתיקו הע”ת והא”ר בסימן כ”ה ראיה מירושלמי שאין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין וכדומה שאר מצות והלא קי”ל דעל נר חנוכה וד’ כוסות צריך לשאול על הפתחים כדי לקיימם אף שהם רק מצות דרבנן וכ”ש בענינינו (באתרוג) ואפילו אם תאמר דמשום פרסומי ניסא תקנו רבנן כן מה יענה בהא דקיי”ל לעיל בסימן רס”ג ס”ב דלנר שבת שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק הנר שזה בכלל עונג שבת הוא והלא עונג שבת הוא רק מ”ע מדברי קבלה כמו שנאמר וקראת לשבת עונג ותפילין ושופר וכה”ג הוא הכל מ”ע של תורה וחפשתי ומצאתי קושיא זו בספר מור וקציעה ע”ש שהאריך ונשאר בקושיא.

אבל לכאורה לא קשה, משום שהירושלמי מיירי במי שאינו רגיל לחזור על הפתחים, ואינו חייב לחזור כדי לקנות תפילין. אבל בעני המחזר על הפתחים, הוא מחזר על נר חנוכה וד’ כוסות וכן נר שבת משום שלום בית. ואדרבא, ע’ טור ריש הלכות שבת שכתב על עצמו ששאל את אביו האם הוא בכלל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות או לא.

האם צריך להשתדל לקיים גם קודם זמן חיוב המצוה?

בחיי אדם סימן סח סעיף יט כתב שצריך עיון אם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת כדי לקיים המצוה. ובנשמת אדם שם הוכיח מהא שהגמרא דנה בראש השנה דף לד אם יש לפניו שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, אם הולך למקום התקיעות או למקום הברכות, והרי איך יתכן שיש עיר רק מברכים, והרי כולם היו צריכים ללכת למקום שתוקעין? אלא מוכח שאין צריך לעזוב. אלא שיש לדחות ראיה זו שהרי תמיד יהיו אנשים שלא יוכלו לנסוע לעיר אחרת מחמת שהם זקנים או חולים, או סיבה אחרת שאין אפשרות להגיע, ושייך ספק הגמרא.

אלא שעוד דן שם בנשמת אדם שפטור משום שהרי קודם יום טוב לא חל עליו כלל המצוה עד יו”ט ואז אינו יכול לקיים והוא אנוס. ואין חיוב להשתדל לפני זמן קיום המצוה. וכתב שאינו חייב לחזר אחריה אפילו מדרבנן. ולפי זה יש מעלה נוספת של אברהם אבינו שישב לחפש אורחים, משום שלפני שיש אורחים ודאי שאין חיוב לחפשם, ואף על פי כן אברהם אבינו חיפש אורחים כדי להתחייב במצות גמילות חסדים.^[4]

וראיה שיש הבדל בין לפני זמן החיוב ובין לאחר זמן החיוב: ע’ גמ’ ברכות ל”ה ע”ב שדורות הראשונים היו מכניסים פירותים דרך טרקסמון וכו’, ואם כן מותר ליפטר, ומאידך, ע’ ב”ב צ”א ע”א ברשב”ם ד”ה אין יוצאין שהאיסור לצאות לחול הוא משום שמפקיע ממצות. ועל כורחך יש הבדל בין זמן החיוב ובין קודם לכן.

אלא שבמועדים וזמנים לר”מ שטרנבוך, ראש השנה סימן ג’ חידש שודאי האמת יורה דרכו שכל אחד ואחד ישראל מושבע ועומד שקיבל על עצמו מהר סיני עול המצות לכן גם קודם הזמן מחוייב להשתדל לקיים המצוה בזמנה, שהאי חיובא חל עליו כבר מקום ולא יכול להמתין עד זמנו ואז יאמר שהוא אנוס.

וכתב שהא שמותר ללכת לדרך רחוקה קודם הפסח הוא משום שדרך רחוקה אינה בכלל אונס אלא שהתורה פטרה לגמרי.

אלא שבזה נחלקו הצל”ח והמנחת חינוך, אם קודם זמן החיוב יש צורך להשתדל כדי לקיים. ע’ מנחת חינוך מצוה ה’ אות יג:

התוס’ פסחים ג’ ע”ב ד”ה מאליה כתבו, הא דלא הלך רבי יהודה בן בתירא לירושלים, שמא לא היה לו קרקע, או זקן היה שאינו יכול לעלות ברגליו, דפטורין מפסח כמו מראיה, א”נ נציבין חוץ לארץ הוי… והצל”ח פסחים שם כתב בכוונתם, דלא הקשו אלא למה לא עלה ^[5]רבי יהודה בן בתירא לרגל, אבל על פסח לא קשה כלל דודאי הוא בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מצווה לעלות ולהתקרב עצמו קודם זמן הפסח, ובי”ד שהגיע זמן הפסח הרי הוא בדרך רחוקה, רק קושיית התוס’ הא מחויב לעלות לרגל, על זה תירצו שלא היה לו קרקע, עי”ש. ודבריו אינם מובנים לי כלל, דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצות עשה שבעולם, ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מצות עשה…

ובמועדים וזמנים שם כתב שבעצם מפורש בגמרא ברכות דף כ’ ע”א שבמקום בזיון יכולים לעבור גם על מצות לא תעשה בשב ואל תעשה. וע’ תוספות שבועות דף ל’ ע”ב ד”ה אבל שכתבו במקום גנאי גדול שב ואל תעשה שרי.ולכן חידש שם, שיש גדר של מצטער גם בקיום מצות אבל רק מצטער הרבה. ורק בסוכה מצטער כל דהו פטור מסוכה משום תשבו כעין תדורו, אבל בכל מ”ע לא נפטר אלא בצער גדול.

וסיים שם:

ובעניי לא מצאתי כעת מקור שחייבין במקום צער גדול, ואם כי מצינו שמצטער חייב היינו מפני שלא נחשב בזה למצטער גדול, אבל מצטער הרבה אולי פטור, כשם שאם מבזה הרבה כגון לילך ערום פטור, בהאי מידה אם מצטער נמי אוליפטור, והדבר צ”ע בפוסקים.

במצות לא תעשה:

ויש להביא סיוע לכך מהא דיש פוסקים שגם מצות לא תעשה פטור אם כרוך בהפסד ממון, אם זה שב ואל תעשה, ולשיטתם כ”ש במצות עשה שאינו מחוייב כשזה כרוך בהוצאה מרובה:

בפשטות, במצוות לא תעשה אדם צריך לתת כל הון שבעולם כדי לא לעבור על המצוה. ע’ שו”ע יו”ד סימן קנ”ז ברמ”א סעיף א’: “ואם יכול להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור על לא תעשה (ר”ן פרק לולב הגזול ורשבא וראב”ד וריב”ש סימן שפ”ז)”.

וכן כתב הרמ”א בשו”ע יו”ד סימן קנז:

הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר”ן פרק לולב הגזול ורשב”א וראב”ד וריב”ש סימן שפ”ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. מהרי”ו סימן קנ”ו /קנ”ז/).

וברע”א שם הביא מחלוקת בין האחרונים לגבי השאלה האם בלאו שאין בו מעשה הוי כמו לעבור על לא תעשה (כגון לאו דלא תלין או שכפוהו שלא לבער חמץ). דעת החוות יאיר סימן קל”ט שבלאו כזה אין צריך לתת כל ממונו, אבל דעת הריב”ש משמע שגם על לאו כזה צריך לתת כל ממונו. וע’ עוד בפתחי תשובה שם.

ותשובת ריב”ש זו הובאה גם בבית יוסף יורה דעה סימן רלב אות יב

כתב הריב”ש (בח”א סימן כח) (בסי’ שפ”ז דף קיד ע”ד) ולענין טענת האונס שטוען בעל הדין שהיה אנוס לפי שהסוכן עיכבו ואם יעבור על מצותו ינזק בממון, אפילו לא היה יכול לבטל אנסו אלא על ידי ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לי שחייב ולא יעבור על מצות לא תעשה.

ובאותה תשובה מתייחס הריב”ש גם ללא תעשה בשב ואל תעשה שנחלקו האחרונים:

ואם יביא עוד ראיה, בעל הדין לומר: שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה. מדאמרינן בב”ק פרק קמא (ט’:): אמר רב הונא: במצוה עד שליש. מאי שליש? אילימא: שליש ביתו, אלו מתרמו ליה תלת מצותא, יהיב כולי ביתיה? אלא אימא: וכו’. דאלמא: דאפילו פחות משליש, לית ליה למיתן לקיומי מצוה. ומדקאמר: אלו מתרמו ליה; משמע דאפי’ למצוה עוברת, כאתרוג וסכה. וכ’ הראב”ד ז”ל, שהטעם: כדי שלא יבא לידי עוני, ויפיל עצמו על הצבור. וכמ”ש: עשה שבתך חול וכו’. ואמרו: המבזבז וכו’. כבר כתב הרב ז”ל, שלא אמרו אלא במצות עשה, אבל במצות ל”ת אפילו כל ממונו ואם יאמר בעל הדין: שמצות לא תעשה שאין בה מעשה, הרי היא בענין זה כמצות עשה, כיון שאינו עובר בידים: עליו הראיה. שאם התירו במצות עשה הקלה, ובשב אל תעשה, אין למדין ממצות לא תעשה: שאין למדין חמור מקל, להקל. סוף דבר, אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה.

אלא שהגר”א שם ביו”ד כתב שעל פי מהר”י וויל יוצא שאדם אינו חייב להוציא כל ממונו על מצוות לא תעשה. וצ”ע שהרי מקובל שמי שנשרף ביתו בשבת, לא נאמר שיעבור על לאו דכיבוי משום שהוצאות על הלאו הם יותר מחומש נכסיו, וההלכה היא שאסור לו לכבות גם בכה”ג. מ”מ הגר”א כתב שצריך להוציא כל ממונו רק בשלש עברות חמורות.

וז”ל שו”ת מהר”י ווייל סימן קנז

אהא דאמרו רבותי’ כל שיש בידו למחות כו’ ואינו מוחה שאלת טעמא מאי איך אנו יוצאים ידי חובותינו שאין אנו מוחי’?… ומה שכתבת אם חייב אדם להוציא ממון על זה נראה דאינו חייב וראייה מדאמרינן פרק בן סורר דילפינן מלא תעמוד על דם רעך דחייב להציל חבירו ומקשה תלמודא האי מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין תלמוד לומר והשבותו לו ומשני אי מהתם ה”א ה”מ בנפשיה אבל למיטרח ואגורי לא קמ”ל. אלמא אי ליכא קרא יתיר’ לא הוה אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו. וכ”ש הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון. ועוד מדאיצטריך קרא לכתוב בכל מאודך שחייב אדם למסור כל ממונו בשביל קידוש השם ואם היה חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה אם כן כ”ש עצמו ואם כן מאי איצטריך בכל מאודך?

ומכאן הוכיח הגר”א שלדעת המהרי”ו רק בעברות החמורות נאמר בכל מאודך. ומכל מקום, אם זה שב ואל תעשה הרי יש פוסקים נוספים שאינו חייב להפסיד את כל ממונו, ומכאן ראיה גם לדין שכתב הרא”ש שגם במצות עשה אין מחוייבים להוציא את כל ממונו.

מראי מקומות נוספים:

עינים למשפט ברכות נג ע”ב, מועדים וזמנים ח”א סימן ג’, הערות הרב אריאלי לחבש פאר ע’ ע’ באריכות, עדות ביהוסף סימן ה’, שדי חמד כללים, מ”ם סימן קלד, מערכת הלמד כלל קז. שו”ת דבר יהושע תשובות ראשונות. ועוד דנו האחרונים אם מותר להכניס עצמו לאונס בקיום המצוה ואכמ”ל.

ע’ כלי חמדה פרשת ויצא.

1. וצ”ע למה הרמב”ם כאן נותן רק דוגמאות של דברים שהם דרבנן. ↑

2. תפילין אין אנו מניחים כל היום אף שמצות תפילין היא כל היום, משום נקיות ומשום טרדא (ע’ ערוך השלחן תרנ”א סעיף יד). וע’ תוספות שבת דף מט ע”א ד”ה כאלישע:ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר’ אליעזר דמילה (לקמן קל.) ר”ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם והא דאמרינן בפ”ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין אומר ר”ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם. ↑

3. והמשך דברי ביאור הלכה:וצ”ל דהם מחלקין מסוגיא דקידושין להא דב”ק וסוכה באופן זה דלפזר בהון רב אמנם אין מחוייב ומשום הטעם דשמא יעני ויצטרך לבריות וכמש”כ הראב”ד וזה לא שייך במי שאין לו רק חמש סלעים וכיו”ב ומתפרנס ממלאכתו ולא יגרע פרנסתו במה שיוציא זה על המצוה וכן להיפך לא יתחזק מצבו במה שלא יוציא. ומדברי הנ”י והרמ”ה מוכח ג”כ הכי דאף במי שחייו נדחקין צריך להוציא אף בשביל הידור וכ”ש למצוה עצמה וזהו דלא כדעת רש”ל שחולק על הנ”י והרמ”ה בזה וכתב דאפשר דאף לגוף המצוה אינו מחוייב כיון שחייו בדוחק דאצלו הוא כהון רב אבל מסוגיא דקידושין הנ”ל לא משמע הכי וכן מירושלמי הנ”ל מוכח ג”כ [אפילו לפי מה שהעתיקו הע”ת והא”ר את דברי הירושלמי וכ”ש לפי מה שנבאר לקמיה] רק דאינו מחוייב לחזור על הפתחים בשביל מצות תפילין וציצית וכו’ אבל אם יש לו כדי לקנות תפילין וציצית וכה”ג בודאי חייב ולא נחשב זה כהון רב (ואף דלמעלה צידדנו להלכה כהרש”ל היינו רק לענין הידור אבל לא לענין מצוה עצמה) ועיין בספרי אהבת חסד ח”ב פרק כ’ אות ג’. ↑

4. ואולי במצות גמ”ח שהיא בין אדם לחברו אין נפ”מ אם נתחייב או לא, והכל בכלל המצוה, וזמ”ש הכתוב “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”. ↑

5. ובברכי יוסף סימן תע”ב סק”י כתב שמצטער בשאר מצות חייב, ורק בסוכה פטור משום תשבו כעין תדורו, וכן בתפילין כתב הרמב”ם בהלכות תפילין פרק ד’ דין יד שפטור המצטער ומי שאין דעתו נכונה משום שמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם. ועל מנהג להתספר בר”ח אייר כתב הרדב”ז ח”ב תשובה תרפ”ז: “תו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי”ל מצטער פטור.” ↑