ב”ה

השלכת יוסף לבור – היבטים הלכתיים

בראשית פרק לז:

(כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:

(כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:

(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:

(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:

(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:

(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:

ראובן ויהודה נחלקו אם זריקה לבור נחשב כרוצח

רשב”ם פסוק כב: “השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר – מקום שאין בני אדם מצויין שם וימות מאליו”.

וע’ רמב”ן:

אל תשפכו דם – אמר להם, הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם, כי גם אני שנאתיו ורציתי שיומת על ידי אחרים, אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידיכם, חלילה לכם. והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו. והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה שלא קבלו ממנו, כמו שאמר להם (להלן מב כב) הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו אמר להם, אם כן אל תשפכו דם בידיכם. ולא אמר “דמו”, כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו, רק שלא יהיו שופכים דם, לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו:

וטעם אל הבור הזה אשר במדבר – לאמר, הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת הימנו והוא במדבר, ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו:

וסיפר הכתוב כי היה ריק ואין בו מים, שאם היה בו מים לא יטביעו אותו שכבר נמנעו משפוך דמו:

אם כן צריך להבין את הגישות השונות בין יהודה לבין ראובן, מה שלראובן נחשב לגרמא, נחשב אצל יהודה להריגה.

אופן המיתה, או ע”י נחשים ועקרבים או על ידי חצא שהרי הבור ריק ואין בו מים.

לגבי נחשים:

משנה סנהדרין דף עו ע”ב:

ואלו הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת – חייב. דחפו לתוך המים, או לתוך האור, ויכול לעלות משם, ומת – פטור. שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש – פטור. השיך בו את הנחש – רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

וע’ במדרש שאכן פרשו שניסו לשסות בו כלבים, ומובא ברמב”ן:

ויתנכלו אותו להמיתו – היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם, ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם. וכך אמרו בבראשית רבה (פד יד) נשסה בו את הכלבים. ואולי עשו כן ולא עלתה בידם. וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם, אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו:

לגבי מיתה בצמא, ע’ סנהדריןדף ע”ז ע”א: “כפתו ומת בצמא פטור” וע’ רש”י שזה גרמא.

ואם כן ודאי מדובר על הריגה בגרמא.

וכתב הרמב”ם בהלכות רוצח פרק ב’:

הלכה א

כל ההורג חבירו בידו כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין.

הלכה ב

אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין.

הלכה ג

ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים.

ובפרק ג’ שם כתב:

הלכה ט

הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין ואם אינו יכול לעלות חייב, וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב אע”פ שאינו הוא הדוחף בתחילה. והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות, או שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת, או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל, בכל אלו נהרג עליו שזה כמי שחנקו בידו.

הלכה י

אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה והמיתתו, או שכפה עליו גיגית, או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם.

הלכה יא

וכן הדוחף חבירו לבור והיה שם סולם בבור שיכול לעלות עליו, או שזרק בו חץ והיה תריס בידו להגן עליו ובא אחר וסלק את הסולם והסיר את התריס, שניהן אינן נהרגין בבית דין, אפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסלק הסולם פטור ממיתת בית דין ונדרש ממנו דם.

מה הדין של דוחף את חברו לבור לפי הלכות אלו?

לכאורה לא דומה לדוחף לתוך מים או אש שהרי בבור עכשיו אין דבר שמתחיל להמית.

אבל אדרבא, משמע ברמב”ם שאם דוחף לבור ואין סולם וימות, יהיה חייב.

אלא שאם כן יש סתירה בין הלכה ט’ שעולה שרק אם דחף למים. ואילו בהלכה יא עולה שאפילו אם הפילו לבור.

לגבי  ההורג בגמרא, כתב הרמב”ם בפרק ט’ הלכות מלכים הלכה ד’:

“בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול 1להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל.”

אבל יתכן שזריקה לבור שיש בו נחשים, זה כמו שכפת אותו והניחו במקום שיש בו נחשים, ובזה יש מחלוקת בתוספות, סנהדרין ע”ז ע”א ד”ה כפתו:

סוף חמה לבא כו’ – דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ”ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל (שם דף כב. ושם) ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש

אלא שאם זה מוגדר כאש זה תלוי האם אישו משום חציו נאמר גם לחיוב הריגה.

במחלוקת ריש ורבי יוחנן אם אשו משום חיציו או אשו משום ממונו, אומרת הגמרא (דף כב ע”ב):

תא שמע: המדליק את הגדיש, והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו – חייב, עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו – פטור; בשלמא למ”ד אשו משום חציו, משום הכי פטור, אלא למאן דאמר אשו משום ממונו, אמאי פטור? אילו קטל תוריה עבדא, הכי נמי דלא מיחייב? אמר לך רבי שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן – כשהצית בגופו של עבד, דקם ליה בדרבה מיניה.

הרא”ש (פ”ב סימן ח’) כתב לשיטת רבי יוחנן “ואם נשרף אדם חייב עליו כאילו הרגו בידים”, וכן כתב הטור (סימן תיח): “הלכתא אשו משום חציו שאפילו הדליק בתוך שלו והלכה והזיקה ברוח מצויה חשוב כאילו ירה חץ בידים ואם שרף אדם נהרג על ידו”. וכ”כ תוספות להלן (דף נו ע”א ד”ה אילימא), וכן בתוספות בסנהדרין (דף עז ע”א ד”ה סוף) כתבו שלענין אשו משום חציו מחייבים גם לענין מיתה. ויתר על כן: גם באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה שחייב משום אשו צריך להתחייב מיתה.

לעומת זה הרא”ה בשיטה מקובצת (ב”ק נו ע”א ד”ה אילימא) כתב שאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה אף שזה תולדה של אש, אין זה משום חציו אלא משום ממונו ואינו חייב מיתה. וכן בתוספות בסנהדרין שם בתירוץ שני שכתבו שאש נמי של המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה, ולפי פשט המהרש”א שאין לחייב מיתה אלא כשהאש התפשטה ללא רוח בכלל.

אבל הר”ן בסוגיה בסנהדרין שם כתב:

לפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש ובריא היזיקיה קודם שיתחייב מיתה… ולענין אשו נמי אע”ג דמשום חציו הוא כדקי”ל הכי וחייב בארבעה דברים מ”מ לא מיחייב מיתה אלא א”כ נפל לתוך האור וכבשו שם או שדחפו לאור ואין יכול לעלות משם דעביד מעשה ממש.