וישב – לשון הרע לתועלת

ב”ה

פרשת וישב – לשון הרע לתועלת

(לז,ב) אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם

וכתב רש”י:

את דבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות ובשלשתן לקה. על אבר מן החי וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי כדי שילקה בשחיטה ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם ותשא אשת אדוניו וגו’:

דבתם – כל לשון דבה פרלי”ץ בלע”ז (ריידערייא. בעריידען) כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר:

ובבעל הטורים כתב: “נער – בגימטריא שוטה. זהו שאמר הפסוק ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח). דבתם רעה. בגימטריא שהם אכלו באבר מן החי. דבתם. בגימטריא מות. מלמד שלשון הרע הורג שלשה”. ומשמע שזה היה לשון הרע כפשוטו. אבל אם כן קשה איך יעקב אבינו קבל לשון הרע על אחיו?

ברא”ם הקשה (ומובא בגור אריה) באמת למה לקה יוסף הרי ודאי צריך לספר לאביו את הדברים לתועלת. ואף שהוא יחידי, אם הוא נאמן על אביו הרי היה צריך לספר. וכתב הרא”ם שיוסף טעה, מפני שראה אותם אוכלין אבר מן החי והם אכלו מבשר שנחתך ממפרכסת שמותר לאחר השחיטה גם אם הבהמה עדיין לא מתה, וחשב שהם חושבים על בני השפחות שהם ממש עבדים אבל הם אמרו רק שהם בני שפחות יעקב, וכן חשד בעריות וזה לא היה נכון כיון שהשתמשו באשה לשם שמים וזה מותר עיי”ש בגור אריה. וכתב החפץ חיים בבאר מים חיים – הלכות לשון הרע – כלל ח (כה) “וכונת יוסף היתה כדי שיעקב אביהם יוכיחם כמו שכתבו המפרשים, ואעפ”כ נענש מדה במדה כמו דאיתא במדרש”.

האם באופן כזה יוסף הצדיק עבר על איסור לשון הרע? ומכאן יש לדון בכל לשון הרע, האם לתועלת מותר לומר לשון הרע? שאלה זו נוגעת בהרבה מקרים: האם מותר לומר לשון הרע על נבחר ציבור לפני בחירות כדי שלא יבחר? האם מותר לרופא למסור ידע רפואי על אדם (מלבד שאלת הסודיות הרפואית) כדי שמעסיקו, או הרשויות כדי שלא יקבל רשיון נהיגה וכיו”ב? האם מותר לרופא לספר להורים על בעיות של הבן הוא הבת? האם מותר לספר על תלמידים באסיפות מורים, בועדות קבלה שונות. שאלה זו קיימת גם בקבלת “לשון הרע” בשידוכים וקבלת עובדים חדשים ועוד ועוד. כן עולה השאלה בתכנון משובים למרצים, שופטים וכו’ שבהם נדרש מי שמשתתף לכתוב את חוות דעתו על אדם מסויים.

איסור לשון הרע הוא אפילו אם הדברים הם אמת גמורה, כמבואר ברמב”ם הלכות דעות פרק ז’ הלכה ב:

אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אע”פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע”פ שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אם כן אף שהדבר אמת, הרי זה בכלל לשון הרע.

מבחינה הלכתית של איסור גילוי סוד גרידא, מצאנו רק לגבי דיינים, בשו”ע חו”מ סימן יט סעיף א’ (וראה להלן נספח):

אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסים הבעלי הדינים, וגדול שבדיינים אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב. ואסור לדיין לומר כשיצא מבית דין: אני הייתי מזכה, אבל חבירי רבו עלי; והעושה כן הרי הוא מכלל הולך רכיל מגלה סוד. (משלי יא, יג).

אמנם בגמרא סנהדרין דף לא ע”א מובא:

ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין. אפקיה רב אמי מבי מדרשא. אמר: דין גלי רזיא.

לדעת רש”י אמנם מדובר שם על לשון הרע. אך הרמ”ה שם מפרש שזה היה גילוי סוד. ומשמע שאף שאין בזה משום לשון הרע אסור לגלות.

ובספר קובץ הערות לר”א וסרמן הביא רשימה של איסורים שהותרו לצורך תועלת: איסור חובל מבואר ברמב”ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה’ הלכה א’) שאסור רק אם זה דרך נציון, שהרי מותר לרב להכות את תלמידו. וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב”ם בהלכות דעות (פךרק ו’ הלכה י’) שאם עינה אותן ללמדן תורה או אומנות ליכא איסור, “וכן בלאו דלא תלך רכיל מותר לספר לה”ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה”, וכן באונאת דברים מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה אם לא חזר בו אחרי שהוכיחו בסתר כמו שעשו כל הנביאים בישראל וכן לשון הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ו’ הלכה ח’), וכתב שם ר”א וסרמן: “ומוכח מכל זה דכל האיסורין האלו הותרו לצורך תועלת”.

יש לברר האם איסורי לשון הרע הם רק כשמכוין להזיק או לספר בגנות חברו, או כשמגלה סוד, או שגם דיבור סתמי יש בו משום לשון הרע. הנפ”מ היא בלשון הרע לתועלת, האם ההיתר הוא יהיה משום שזה לא תעמוד על דם רעיך כדי למנוע נזק ממשהו, או שבגילוי הדברים יש גדר תוכחה שכך יוכל למונעו מעבירה, או שבכלל אין צריך לחשוב מצד היתרים שונים אלו אלא עצם הענין שזה בא לטובה ולא לרעה, זה גורם שאין כאן משום לשון הרע. (וע’ בחפץ חיים הלכות רכילות כלל ט’ סעיף א’ בענינים שבהם מותר לספר לשון הרע).

בפשטות איסור לא תלך רכיל הוא אף בדבר שאין בו גנאי, שאסור ללכת מזה ולומר לזה מה שאמר עליו, וע’ רמב”ם הלכות דעות פרק ז’ הלכה ב’, ורק לשון הרע הוא עוסק בגנות. ולפי זה לכאורה יש איסור רכילות אף בלא כוונה להזיק.

המקור לכך שמותר לומר לשון הרע לתועלת, ראשית הוא מדין עדות בבית דין. דבר זה כתב רבנו יונה בשערי תשובה שער שלישי סימן רכא:

ודע כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה, אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה:

ואף בבית דין אם אין תועלת מן העדות, הרי זה בגדר לשון הרע כפי שמבואר בגמרא מסכת פסחים קי”ג ע”ב:

שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן המדבר אחד בפה ואחד בלב והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא נגדיה לזיגוד אמר ליה טוביה חטא וזיגוד מינגד אמר ליה אין דכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך אסהדת ביה שם רע בעלמא קא מפקת ביה

והנה, הגמרא במסכת בבא בתרא דף לט ע”ב רוצה לומר שהטעם שצריך מחאה בפני שלשה משום ש”כל מילתא דמתאמרא בפני תלתא לית ביה משום לישנא בישא”, ולפי פירוש רשב”ם, הפשט הוא שאם נאמר בפני שלשה מותר לחזור ולספר לזה שסופר עליו. ולכן מחאה שמי שיושב בקרקע הוא גזלן צריכה להיות בשלשה שאפשר יהיה לחזור ולספר למחזיק. וכתב שם הרשב”ם:

וכל רבותינו מפרשים דגבי מחאה נמי לשון הרע איכא דקאמר פלניא גזלנא הוא והלכך לרבה בר רב הונא אי מתאמרא קמי תרי לא הוי מחאה משום דאית בה משום לישנא בישא ולא יאמרו לו למחזיק ולאו מילתא היא דלא דמי ללשון הרע כלל דעיקר מחאה היינו משום דבעינן שיבא הדבר לאזניו של מחזיק ומצוה היא לומר לו כדי שיזהר בשטרו ולכך תקנו למערער שימחה בפני עדים כדי שיוציאו את הקול תדע דהיכא דאמר להו לא תפיק לכו שותא לא הויא מחאה.

המחלוקת בין הרשב”ם לבין רבותיו, האם מחאה שפלוני גזלן ויושב בקרקע שלא שלו יש בה גדר לשון הרע או אין בה גדר של לשון הרע. ולרבותיו כשזה בפני שלשה זה מפקיע את לשון הרע. ולכאורה מחלוקתם היא האם לשון הרע לתועלת מותר או לא.

אלא שפירוש דברי רבותיו הם כמו שכתב רבנו יונה המובא בשיטה מקובצת:

אבל ודאי בדברים שבינו לחברו שאין לו תקנה עד שיעשה תשובה או ירצה את חברו והוא אינו מרצהו או בשאר עבירות שאוחז בהם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם ולא במקרה אבל הם מדרכיו ולמודו מצוה לגנותו בפני כל אדם שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כמו שנאמר ושומרי תורה יתגרו בם וכדי שישוב גם הוא מדרכיו ויתקן מעשיו ועל זה אמרו כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא ומותר לו לאומרה אם הוא שהדבר אמת דאלו בפני אחד או שנים אמר הדבר מיחזי דמשום לישנא בישא קאמר לפי שהוא רוצה ליתן פגם לחברו ונהנה לספר לשון הרע אבל כשאומר לפני שלשה דבפרהסיא הוא יש לתלות שהוא מתכוון שיגיעו הדברים לאזניו ויתקן מעשיו כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו ולא יוסר בדבריו וכדי שישמע שבני אדם מרננים עליו יתכן שישוב מדרכיו ועוד שיזהרו הבריות מללכת בדרכיו כשהן שומעים שהבריות מגנים פועלי האון. ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני אחד או שנים דמחזי שהוא מתכוון שלא יגיעו הדברים לאזניו ורוצה להחניפו ולגנוב דעתו ובסתר הוא מגנהו ונראה כנהנה בסיפור לשון הרע.

ונראה שזה פירוש רבותיו של הרשב”ם, כמו רבנו יונה. ואם כן, דברים שהם לתועלת הם מותרים אלא שאסור שיאמרו בפני אחד או שנים משום שזה לא נראה שאומר לתועלת אלא לשם כוונת לשון הרע.

ולפי דברים אלו לכאורה השאלה האם זה לשון הרע או לא לשון הרע תלוי בכוונת האומר האם כוונתו היא לומר דברי גנאי או לא. וכן משמע במאירי שם שכתב:

ואף על פי שיש כאן קצת לשון הרע שאומר עליו שגזלן הוא הואיל ועסקי ממון הם ולא לכונת לשון הרע נאמר אלא לענין עדות אינן מוזהרים על כך.

וכיו”ב גם לשון החפץ חיים עצמו בבאר מים חיים הלכות לשון הרע כלל ד’ ס”ק טז:

כדהכלל בלשון הרע אם באמת עשה פלוני דבר עולה, תלוי בהמספר, אם מכוין לגנותו של חבירו או לתועלת היוצא מזה וכמו שכתבנו כמה פעמים”

בחפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ד’ אות יא כתב:

ודע עוד עקר גדול בענינים אלו, אם אחד רוצה להכניס את חברו בעניניו, כגון, לשכרו למלאכתו או להשתתף עמו או לעשות שדוך עמו וכל כהאי גונא (וכל כיוצא בזה), אפלו לא שמע עליו עד עתה שום רעה, אפלו הכי (פרוש, אף על פי כן) מתר לדרש ולחקר אצל אנשים על מהותו וענינו, אף דיכול להיות, שיספרו לו גנותו, אפלו הכי מתר, כיון דכונתו לטובת עצמו לבד, כדי שלא יצטרך אחר כך לבוא לידי הזק ולידי מצה ומריבה וחלול ה’, חס ושלום. אך נראה לי, שצריך שיודיע למי ששואל מאתו עליו, שרוצה לעשות שדוך עמו או כל עניני השתתפות וכנ”ל, ובזה לא יהיה עליו שום חשש אסור לא מפני שאלתו, שהוא אין מתכון לגנותו רק לטובת עצמו כאשר בארנו, (אך יזהר שלא יאמין את תשובתו בהחלטה מפני קבלת לשון הרע רק דרך חשש בעלמא לשמר את עצמו), וגם אין לו שום אסור מפני תשובת חברו דנימא דעבר בזה על “לפני עור לא תתן מכשול”, כי אף אם יספר עליו חברו את עצם גנותו, אין הוא עושה בזה אסור גם כן, כיון שגם הוא אינו מתכון בתשובתו לספר גנותו של חברו, רק הוא אומר האמת בכדי להיטיב עם זה השואל מאתו עצה בענין זה, כאשר בארנו במקום אחר, דזה מתר מן הדין, אך מאד יזהר שלא לגזם את הדבר, יותר מכפי שהוא יודע את ברור הדבר, ועוד איזה פרטים הנצרכים לזה, ועין לקמן בכלל ט’ בהלכות רכילות מענין זה:

מצאנו כמה תשובות של האחרונים בנושא זה:

כתב בשו”ת יחווה דעת חלק ד’ סימן ס’

“…ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת – המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח”ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה”.

בפסקי הדין הרבניים חלק ט’ עמ’ 333:

א. מי שיודע עדות לחבירו כופים אותו לבוא ולהעיד בביה”ד. ב. (א) עד שנשבע לא לגלות סוד בעל הדין, אף כשהוא עד אחד, לא חלה השבועה והוא חייב להעיד. (ב) לפי זה חייב גם רופא להופיע כעד ולגלות כל האמצעים הרפואיים שבידו הדרושים לדיונים בבית הדין, למרות שהם סודיים והתחייב לא לגלותם. (ג) אולם מתי חייב עד אחד להעיד, אם הוא מביא תועלת בעדותו, אבל אם לאו, אסור לו להעיד משום שהוא רק מוציא שם רע בלבד. (ד) יש אומרים שעד שנשבע אינו חייב להעיד רק לאחר שידרשו ממנו לבא ולהעיד.

ולענין שידוכים, כתב החפץ חיים בסוף הלכות רכילות הביא החפץ חיים כמה מקרים ובהם (הציור השלישי):

ד. אם הוא רואה, שאחד רוצה להשתדך עם אחד, וידוע לרואה הזה, כי החתן – יש לו חסרונות עצומים, כפי המבאר לקמן בסעיף ו’, מה נקרא חסרונות לענין זה, והמחתן אינו יודע מזה דבר, ואלו היה יודע, לא היה מתרצה לזה, יש לגלות לו. אך ידע המעין, כי יש בזה הדין הרבה פרטים, ונבארם לקמן, ועל כלם צריך לשים עין, קדם שיתיר לעצמו דבר זה. גם לא ילמד קלא לעצמו מענין לענין. וקדם שנתחיל בבאור דין זה בכל פרטיו, נראה להסיר המכשולין הרגילין בזה, ואף כי באמת אין צריך להעלותם בספר, שהם פשוטין מאד, ואין צריך לזה לא גמרא ולא סברא, אך מפני גדל הקלקול המצוי על ידי זה, וכהתירא דמיא להו (כהתר נדמה לו) לכמה אנשים, לכן הכרחתי לבאר גדל תרמית בעלי הלשון בענין זה, אולי יתן ה’, שיועיל להסיר קצת מהעורון הגדול הזה. וזה החלי בעזרת ה’:

ו. ועתה נחזר לבאר מה שהתרנו בתחלת סעיף ד’, אם החתן יש לו חסרונות עצומים, כי יש נפקא מנה (הבדל) בין החסרונות. דהינו, אם החסרון הוא מצד חלי גופו, והמחתן אינו מכיר אותו, מצד שהוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל, פשוט הוא, דאין על המגלה ענין זה (ז) חשש אסור רכילות, אך שלא יחסרו בזה (ח) הפרטים הנ”ל בכלל ט’ סעיף ב’, ובארתים פה בבאר מים חיים:

ועוד יש אפן שני, דצריך לגלות לו, הינו, אם נשמע על החתן, שיש בו אפיקורסות, חס ושלום, (ט) צריך לגלות לו, ועל זה נאמרו סמוכין, “לא תלך רכיל בעמיך”, אבל “לא תעמד על דם רעך”:

אבל אם החסרון הוא מצד מעוט חכמת התורה שיש בו, אין לגלות לו, דאיהו דאפסיד אנפשה (הפסיד את עצמו), דהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה, שינסו את כח חכמתו וידיעתו, עד היכן מגעת, (ואם עשה כן, הם צריכים לומר האמת, כי משני הצדדים (י) נתרצו בדבר לכתחלה), ומדלא עשה כן – נתרצה בדבר:

י. ולפעמים יציר (טו) שמתר לגלות, כיון שהוא יודע שהמשדכת – יש לה מחלה פנימית, אשר אינה גלויה לכל, והחתן אינו יודע מזה. אך צריך לזהר, שישלמו בזה הפרטים הנ”ל בכלל ט’ סעיף ב’:

ואדרבה, יש מצבים שחייבים לומר כפי שכתב הרמב”ם בהלכות רוצח פרק א’ הלכה יד:

כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא י”ט ט”ז) לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.

יתר על כן: איסורי רכילות ולשון הרע נלמדים גם מן הפסוק “לא תלך רכיל בעמך, לא תעמד על דם רעך. אני ה'” (ויקרא יט, טז). שני איסורים אלו הם בפסוק אחד, הילוך רכיל ועמידה על דמו של הזולת.

הרב אבינר כתב במאמר בתחומין כרך ב’ במאמר על לשון הרע בקיבוץ, מתוך עלון מושב קשת, ובתוכו הביא תנאים להיתר לשון הרע לתועלת, על פי החפץ חיים:

א. שראה את הדבר בעצמו ולא דבר ששמע מאחרים אא”כ התברר לו בצורה ודאית שהדבר אמת (י, ב). אמנם אם הדבר רק שמועה שהגיעה לאזניו ולא היה אפשר לברר אמיתתה, יש מקום להקל בתנאי שידגיש שלא ראה את הדבר בעצמו, רק שמע וצ”ע. (הלכות רכילות, כלל ט, באר מים חיים י ט).

ב. שיתבונן היטב אם באמת המעשה שראה הוא רע, או ההתנהגות היא רעה (י, ב). כי אולי יש לזה סבות שונות, ואולי לא דן אותו לכף זכות, וצריך לבדוק את הענין בכל פרטיו לפני שמדבר (ע’ באר מ”ח שם, ס’ ו). וע’ פתיחה (עמ’ יא) שלא לשמוע בעל דין לפני שיבא בעל דין חבירו.

ג. שהוכיח קודם את החבר הזה כדי שיתקן את התנהגותו אם היה סכוי שתוכחה זו תועיל (י, ב). ואיך אפשר לבוא אליו בטענות אם בכלל לא העירו לו על כך לפני כן וניסו לתקן. ולגבי רכילות אין כלל זה על תוכחה (רכילות ט, באר מים חיים ט).

ד. שלא להגזים כשמדברים עליו, ולא להוסיף פרטים שאינם שיכים לענין (י, ב). וכן יש להזהר לא לספר רק חלק מן האמת, אם השמטת חלק מן האמת מגדילה את העוולה. זאת אומרת שיש מקום ללמד עליו זכות, לנמק ולהסביר את התנאים, ומה שקדם וכו’ ולא רק עובדה יבשה, ועי”ז שמדלג על כל זה, הוא מגדיל גנותו של האדם הזה (באר מים חיים, י, סוף ס’ ט).

ו. אם יכול לסובב את התועלת בדרך אחרת בלי לספר לה”ר אז אסור (י, ב) והוא הדין אם יכול להגיע לתועלת הזאת בלי לספר את כל הפרטים לגנותו. אז יספר את המינימום ויקטין את עוולתו כמה שאפשר.

ז. שלא יגרום לו נזק יותר מדי גדול (י, ב) (עיי”ש את הפרטים ובה’ רכילות, ט, יג, ג).