שופטים – תמים תהיה עם ה’ אלוהיך

ב”ה

תמים תהיה עם ד’ אלוהיך

יש לאדם נטיה טבעית לחקור אחר העתידות. לכאורה ידיעת העתיד מאפשרת לתכנן את מעשינו באופן יותר טוב.

בתורה נאמר “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ד’ אֱלֹהֶיךָ” פרשת שופטים, דברים יח, יג. מה פירוש הדרישה להיות תמים? האם זו מצות עשה? מצאנו שהרמב”ם והרמב”ן נחלקו אם זו מצוה או לא.

הרמב”ן בהוספות לספר המצוות, שכחת העשין ח’:

מצוה שמינית שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו ית’ והוא שנאמר (שופטי’ יח) תמים תהיה עם י”י אלהיך. וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו ית’ ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו ר”ל אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הככבים והמזלות כרצונו, מפר אותות בדים וקוסמים יהולל [ישעי’ מד], ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו כענין שהבטיח (ירמי’ י) אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה.

…ולשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לי”י אלהיך.

…ובמצוה הזאת נצטוה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית ולתת לו זרע, אמר (לך יז ורמב”ן שם) התהלך לפני והיה תמים. כי מפני שהיה הוא זכור לטוב יסוד באמונה והחולק על הכשדים שהיו מייחסים כל הכחות לשמש ולירח ולככבים והוא ראה שיש עליהם יוצר ומנהיג צוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו שיהא בזולתו שום אמת… ולא יסתכל בעניינם כלל עם דעתו שיוצרם מנהיג אותם אלא יהיה לבו אליו לבדו ית’ כי הוא המצוה אותם והמסדר סדור מערכתם כרצונו כענין שאמרו (שבת קנו א) צא מאצטגנינות שלך וכו’. זהו ענין המצוה הזאת.

רמב”ן פרשת שופטים:

(יג) וטעם תמים תהיה עם ה’ אלהיך – שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו… ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע. וזה דעת אונקלוס, שלים תהא בדחלתא דה’ אלהך, שלא תהיה חסר ביראתו, כי “תמים” הוא השלם בדבר, כמו שה תמים (שמות יב ה) שאין בו מום ושום חסרון. וזו מצות עשה, וכבר הזכרתי זה בפסוק והיה תמים (בראשית יז א).

בפסוק הקודם כתב הרמב”ן:

ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק”ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי”ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):

אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו, מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול, למגידים בקולם, ובעל כנפים, לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם, וכך אמרו (במדב”ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ”א ה י), מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר, וכן יאמר הכתוב (ישעיה ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף, והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים.

וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות, חזר ופירש (בפסוק יד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות, ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך – יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה

אבל הרמב”ם כתב בהלכות עכו”ם פי”א הט”ז:

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הם והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן.

כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, ובל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורו שכל אלו הדברים ששאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך.

האם לרמב”ם זהו איסור תורה? ע’ תרומת הדשן פסקים צו שדן מפני רפואה לדרוש במכשף גוי. והתיר משום שדעת שלדעת הרמב”ם אין כאן איסור ממש:

ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקסמים? דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם, נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי, ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא. והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעינן לחייב המכשף סקילה, ולא ילפינן לה מכלל אוב וידעוני. ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני. וא”ת הרי עובר לפני עור כו’, אפי’ שואל לנכרי לדברי ר’ ישמעאל פ’ ארבע מיתות (סנהדרין נו:)), דבני נח מוזהרין על הכשוף. נראה דלא קי”ל כר’ ישמעאל, דכולי תלמודא אמר דשבע מצות נצטוו בני נח וטפי לא, עיין פ’ ארבע מיתות. וריב”א ואשירי נמי פסקו דלא כחזקיה, דסבר בני נח מצווין על הסירוס. וא”כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה כדכתב רמב”ם ע”ש, נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר, נאם הקטן והצעיר שבישראל.

אלא שהרמב”ם יותר קיצוני – אוסר אחיזת עינים, בהלכות ע”ז פי”א ה”ט כתב שאסור לעונן:

וכן האוחז את העינים ומדמה מבפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה.^[1]

שאול שאל באוב, הסבר הנצי”ב בהעמק דבר דברים יז, יד:

והרי ידוע בדברי חז”ל דמצוה למנות מל וא”כ למאי כתיב ואמרת וגו’. ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ”י דעת מלוכה או עפ”י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה א”א לעשות עפ”י הכרח מ”ע. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכ”נ שדוחה מ”ע מש”ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כ”ז שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך עפ”י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מ”ע לסנהדרין למנות מלך. והא ודאי א”א לפרש שאין בו מ”ע כלל אלא כמו ואמרת אוכלה בשר וגו’ וזבחת מבקרך וגו’ שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי שחיטה. ה”נ נימא דה”פ שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו’ לא תוכל וגו’ דוקא אשר יברך. אבל א”א לפרש הכי דאם כן מאי איריא וירשתה וישבת בה ולא קודם. הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך שהרי יהושע היה כמו מלך כמש”כ הרמב”ם הל’ מלכים פ”א ה”ג ופ”ג ה”ח יע”ש וכ”ה בסנהדרין די”ט אלא ע”כ מצוה הוא ומ”מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך. ומש”ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם:

ולהלן בהעמק דבר יח יד כתב הנצי”ב לגבי בעלת האוב ששאל שאול

לפי דברינו במשמעות תמים תהיה לילך בטח בתום. וא”כ מה זו תמימות שנחקור מן הנביא עתידות. אבל יש לדעת דאע”ג דבהליכות האדם בעולמו של עצמו יש להיות תמים עם ה’. ולא לחקור עתידות וכמאמר בלעם כי לא נחש ביעקב וגו’ מ”מ בזמן מלחמה ואין עצה ברורה והרי הוא סכ”נ יש לחקור ולדעת. וזהו טעמו של שאול המלך הצדיק ששאל באוב שהרי בפירוש דברה תורה כי אתה לא כן וגו’ נביא מקרבך וגו’. מבואר שבזמן שאין נביא ואין אפוד ההכרח לשאול גם באוב והא שנענש על זה כדכתיב בדה”י א’ י’ וגם לשאול באוב לדרוש. היינו משום שהוא גרם לזה. והי’ לו לשוב ולבקש מה’ שיענהו ע”י דברים שבקדושה אבל ודאי ההכרח לדעת מה לעשות.

מה בזמן הזה?

גר”א בפירושו למשלי טז ג’:

כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע שני בני אדם שוים וכשהיו נביאים היו הולכים אצל הנביאעים לדרוש את ה’ והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גפו וזהו לאדם מערכי לב שלו לא היהע רק לערוך לבבו לדרוש את ה’ בכל לבבו ומה’ היה מענה לשון על ידי הנביא איך יתנהג וכשבטלה הנבואה היה רוח הקודש בישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם.

תניא אגרת הקדש כב:

“אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה, לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם, ואיה איפא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אניס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כ”א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה’ על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי”ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם.

האם מותר לשאול בפסוקים ובספרים?

על קריאה במזוזות כתב הרמב”ם הלכות סת”ם פרק ה’ הלכה ה’:

מנהג פשוט, שכותבין על המזוזה מבחוץ, כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה, “שדי” ואין בזה הפסד, לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים, לא דיי להן שביטלו המצוה; אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם.

יותר מכך כתב הרמב”ם לגבי אמירת תהילים, בהלכות עבודה זרה פרק יא, בפרק שבו מדבר הרמב”ם על חוקות הגוים, כותב בהלכה יב:

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.

הרי שלרמב”ם אסור לקרא גם פרק מתהילים על חולה! ורק לבריא מותר כדי שתגן עליו זכות התהילים. דברי הרמב”ם לכאורה לא מקובלים.

אבל גם הגר”ח וולוז’ין בנפש החיים אומר על תהילים בשער ד’ פרק ב’:

ענין עסק התורה לשמה, האמת הברור, כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם, שהרי ארז”ל במדרש שבקש דוד המע”ה מלפניו יתברך שהעוסק בתהלים יחשב אצלו יתברך כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות. הרי שהעסק בהלכות הש”ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו יתברך מאמירת תהלים, ואם נאמר שלשמה פירושו דביקות דוקא ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה, הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום? וגם מי יודע אם הסכים הקב”ה ע”י בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז”ל מה תשובה השיבו הוא יתברך על שאלתו.

אבל ההסבר הוא שתהילים אנו אומרים משום שאנו מזדהים עם המילים והתחינות של נעים זמירות ישראל, וזה בא בתור תפילה. ולכן גם תקנו לומר פסוקי דזמרא מתהילים וזה לא סותר את דברי הרמב”ם. ודאי שגם לדעת הרמב”ם אפשר לומר תהילים כתפילה.

כמו פרק קמ”ב:

“מַשְׂכִּיל לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּה: קוֹלִי אֶל ד’ אֶזְעָק קוֹלִי אֶל ד’ אֶתְחַנָּן: אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד: בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי בְּאֹרַח זוּ אֲהַלֵּךְ טָמְנוּ פַח לִי: הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה וְאֵין לִי מַכִּיר אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי: זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ ד’ אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים: הַקְשִׁיבָה אֶל רִנָּתִי כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי”

למה הרמב”ם לא מנה את תמים תהיה?

יש לומר משום שכפיש שכתב הרמב”ן, הרי זה חופף את כל חיי האדם, ולכן זה כמו מצוה כללית שלדעת הרמב”ם לא ניתן למנות אותה בתרי”ג המצות. וזה מפורש בדברי הרמב”ן בשכחת העשין:

והזכירה בעל ההלכות וכתב (אות קמד) להיות תמים. ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצות כולן ללכת בדרכי התורה כענין שנ’ (תהל’ קיט) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת י”י ולכן לא הביאה בחשבונו. והמתבאר מדברי רבותינו והנכון בכתוב הזה הוא מה שפרשנו בה בכאן:

א”כ מה עלינו לעשות בזמננו זה? התשובה לכך נמצת במשפט אחד של הרמב”ן שנוגע לעצם הבנת ההשגחה, ולא כאן המקום להאריך: “ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו”. היינו: ככל שאדם קרוב יותר לקב”ה, הקב”ה ממלא חפצו. ולכן תפקידנו לא רק לבטוח בקב”ה, אלא לדעת שהדברים תלויים בנו ובמעשינו.

רמב”ן פרשת ויגש מו טו:

ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א), ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב, ויקרא כו יא):

ואלו דברי הרמב”ן בתחילת פרשת וארא:

כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה (ויקרא כו יא ד”ה ונתתי) אם גומר ה’ עלי:

1. אבל הרב הלוי בשו”ת עשה לך רב (ח”ב סימן מד) כותב שכוונת הרמב”ם היא שהוא אוחז עינים על ידי כישוף, היינו שעל ידי כישוף מצליח שאנשים יראו דברים שאינם. ובדומה למה שמספרת הגמ’ על ערבי שהראה גמל שהוא חתך לחתיכות ואח”כ קשקש לו בפעמון וקם על רגליו. וברור שאין זה ענין לזריזות ידים, אלא שעל ידי כישוף אחז את העינים לאנשים. והאוחז את העינים פירושו שהכישוף פועל על העינים ולא על החפץ. אלא שדברים אלו לא מתאימים עם מה שכתב הרמב”ם בסוף הפרק שדברים אלו שקר וכזב הם וכו’. ולפירושו הרי יש אמת בכח הכישוף. וכן ש”ך יו”ד סימן קעט ס”ק יז פסק לאסור דברים שנעשים על ידי מראה ותחבולות וקלות התנועה. וע’ סיום דברי הרמב”ם בפרק יא בהלכה טז. ↑