ויקרא – טעות בהוראה

ב”ה

לפרשת ויקרא – טעות בהוראה

ויקרא ד:

(יג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ:

(יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד:

ופרש רש”י: עדת ישראל – אלו סנהדרין: ונעלם דבר – טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר: הקהל ועשו – שעשו צבור על פיהם:

יש חיוב לשמוע בקול בית הדין הגדול, וכיון שכך לכן כיון שכל ישראל חייבים לשמוע בקולם ואם לא יש לא תסור, לכן כשכל הציבור חטא בגלל הוראה שלהם, הרי זו הוראה של בית הדין ולא של כלל ישראל. ע’ רמב”ם הלכות ממרים פרק א’:

הלכה א

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.

הלכה ב

כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו’, אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות…

יש מצות עשה: “על פי הדבר אשר יורוך”, ויש לא תעשה: “לא תסור”, ולכן חייבים לשמוע לדברי בית הדין הגדול. רש”י ורמב”ן בפרשת משפטים הביאו את דרשת הספרי על “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” והוסיף הרמב”ן:

ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש”י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו.

אבל עם זאת, מצאנו מקרים שבהם אין זו שגגה של בית הדין (מלבד התנאים להבאת הקרבן המפורטים ברמב”ם הלכות שגגות). במשנה הראשונה במסכת הוריות שנינו:

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בב”ד הורו ב”ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב מפני שלא תלה בב”ד זה הכלל התולה בעצמו חייב והתולה בב”ד פטור

והגמרא דנה מה פירוש “ידע אחד מהם שטעו או תלמיד וראוי להוראה”, שהרי אם הוא יודע שטעו, הרי אינו שוגג, ואיך יתכן שהוא שוגג כשיודע שטעו?

ראוי להוראה וכו’ כגון מאן אמר רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא א”ל אביי כי האי גוונא מזיד הוא ולטעמיך הא דתניא (ויקרא ד) בעשותה אחת יחיד העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב”ד פטור כיצד הורו ב”ד שחלב מותר ונודע לאחד מהן שטעו או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי יכול יהא פטור ת”ל בעשותה אחת יחיד העושה על פי עצמו חייב בהוראת ב”ד פטור אלא היכי משכחת לה כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמי’ לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים

ולכאורה מה מקשה הגמרא “אלא היכי משכחת לה” ואומרת שטעי במצוה לשמוע דברי חכמים, והרי נאמר לא תסור ימין ושמאל, וצריך לשמוע להם אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין?

ואף על פי שבדבריו בפרשת שופטים כתב הרמב”ן ביחס ללא תסור: “כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול”, הרי כאן בפסוק מדובר על כך שבית דין יכולים לטעות. ואם כן קשה, מדוע שמעון בן זומא צריכים להביא קרבן יחיד, והרי בית דין הורה להם לעשות כך, וחייבים לשמוע להם אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין?

ובתוספות ראש בהוריות הביא את הירושלמי:

הלך היחיד ועשה שוגג על פיהן וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל הוריית ב”ד רבי אימי בשם רשב”ל מתניתא כגון שמעון בן עזאי יושב לפניהן מה אנן קיימין אם ביודע כל התורה ואינו יודע אותו דבר אין זה שמעון בן עזאי ואם ביודע אותו הדבר ואינו יודע כל התורה שמעון בן עזאי הוא אצל אותו הדבר אלא כי נן קיימין ביודע כל התורה וביודע אותו הדבר אלא שהוא כטועה לומר תורה אמרה אחריהם אחר ואם בטועה לומר התור’ אמרה אחריהם אחריה’ אין זה שמעון בן עזאי כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל.

אלא שדברים אלו כבר נדונו על ידי הרמב”ן בהשגות על הרמב”ם בשורש הראשון, שם עמד על סתירת הדרשות וכתב:

ויש בזה תנאי יתבונן בו המסתכל בראשון של הוריות בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בית דין הגדול בדבר אחד להיתר והוא סבור שטעו בהוראתם אין עליו לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהם בבית הדין הגדול. ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו, ואם הסכימו כולם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהג כדעתם אחרי כן לאחר שסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו. וזהו העולה מן ההלכות ההם ומ”מ חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים.

הרי שלרמב”ן כל זמן שבית הדין הגדול לא הכריע באופן סופי, אין עליו לשמוע, וכן המדובר הוא רק להחמיר על עצמו שלא להקל כפסק בית הדין. אבל אחר שהכריעו ושבשו סברותיו עליו לשמוע להם. ולשון הרמב”ן הביא החינוך במצוה תצו.

אבל לכאורה, אף שברמב”ן משמע שזה דין יוצא מן הכלל שיש בבית הדין חכם וראוי להוראה שזה דין מיוחד עליו שאין עליו לשמוע דברי החכמים, אבל במשנה הוריות דף ד’ ע”ב מבואר שגם בכל ישראל הדין כן:

מתני’ הורו ב”ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה ושעירה שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורין.

“שוגגין ועשו מזידין” היינו שבית הדין הורה בשוגג, אבל כל ישראל היו מזידין. והרי כולם חייבים לעשות כבית דין הגדול? ומוכח שאם כולם חושבים שטעו צריכים להחמיר ולא לעשות כדברי בית הדין. כן פסק הרמב”ם בהלכות שגגות פרק יג הלכה ו’:

הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון ועשו הקהל על פיהם בשגגה בית דין פטורין מן הקרבן מפני שהן מזידין, וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם חייב קרבן בפני עצמו מפני שהוא שוגג, הורו בית דין בשגגה וידעו הקהל שטעו ושאין ראוי לקבל מהן ואעפ”כ עשו הקהל על פיהם, אלו ואלו פטורין מן הקרבן, בית דין פטורין שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתן שהטעתם, וכל העושים פטורין מן הקרבן מפני שמזידין הם שהרי ידעו שטעו ושאין ראוי לעשות.

הרי שיש מצב שבו גם ציבור שלם יודע שבית דין טעה ואסור לו לעשות כדברי בית הדין. ובדברי הרמב”ם אי אפשר לומר כמו שכתב הרמב”ן שזה מיירי רק קודם שבררו את הענין עם בית הדין, אבל לאחר מכן אין להם דין מזידים, שהרי הרמב”ם כתב את ההלכה בצורה מוחלטת. ומשמע שיש מצב שבו כל הקהל הוא מזיד (וצ”ע איך הבין הרמב”ן את המשנה הזו בהוריות).

אלא צריך לומר כמ”ש בספר באר שבע על הוריות, שכתב “די”ל דהא דאמרו בספרי אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין הכי פירושו אפילו תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו בדין ואמרו על שמאל שהוא ימין אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו בדין וכן דיין הלשון אפילו מראים בעיניך וכו’. והא דקתני בבריתא שהבאתי לעיל יכול אם יאמרו לך וכ’ היינו שידעו בודאי שטעו בדין להתיר את האסור כן נ”ל”. על פי הבאר שבע אם יודע בודאי שטעו, ויתכן בדבר שתלוי במציאות, אין חייב לשמוע. אבל אם זה ענין של שקול הדעת יש לו לומר שהם הצודקים. ואולי זה הפשט לפי הרמב”ם.

וע’ בספר יד המלך על הרמב”ם שכתב כעין זה. ודייק ממה שכתוב בספרי “אפילו מראין בעיניך” היינו שזה דבר שתלוי בשקול הדעת. אבל אם זה ברור שזה טעות ומפורש בתורה אין חייב לשמוע. והוכיח מגמ’ הנ”ל בהוריות שלא תמיד צריך לשמוע לבית הדין הגדול. ושם תמה על רש””י ורמב”ן שהביאו את דרשת הספרי והרי מפורש בבלי שלא כן?

ומסקנת יד המלך שם, אחר שהעיר שהרמב”ם עצמו לא הביא את דרשת הספרי שצריך לשמוע להם אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שהרי זה סותר גם לבבלי וגם לירושלמי: “אנו אין לנו רק את המבואר לנו בפירוש בשני תלמודים בבלי וירשלמי, וכל הוראה אשר נראה בעליל כי הוא היפך וסותר דברי תורה וכמו אכילת חלב והריגת דם נקי וכדומה יהיו המורים מי שיהיה אל תאבה ואל תשמע להם וכמבואר בהדיא בירושלמי וגם בגמרא דידן דאם טעה והיה סבור דחייב לשמוע להם ואכל חלב עפ”י הוראתם דחייב חטאת קבוע כמו על כל אכילת איסור בשוגג.

נספח:

מה הדין כהדברים אמורים שלא בסנהדרין, אלא לגבי התנהגות במצב שאדם חושב שרבו טועה? מצאנו בגמרא עירובין (ס”ז ע”ב) מובא מעשה:

ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי, א”ל אביי והא שלא ערבינן, א”ל נסמוך אשיתוף, א”ל הא לא שתפינן, נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן, בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה וברבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא.

כלל זה הובא ברמ”א יו”ד סימן רמ”ב סעיף כ”ב:

הרואה רבו עושה מעשה ויש לו להקשות על זה אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח”כ יקשה לו הואיל ואינו יודע ודאי שעובר אלא שיש לו להקשות על זה.

לפי גמ’ עירובין יש להבין לענ”ד גמרא בביצה ל”ו ע”ב: “בי רחייא דאביי דלוף, אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל עייליה לפורייך להתם דלהוי כגרף של רעי ואפקיה. יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה. אדהכי נפל בי רחיא דאביי. אמר תיתי לי דעברי אדמר.” כלומר, אביי אמר “תיתי לי דעברי אדמר” משום שהרי אמר לו רב יוסף שבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ולכן נגרם לו שהתקלקלו לו הרחיים.

אלא שיש להוסיף מה שכתב בתשובת הרדב”ז חלק ד’ סימן יט (אלף צג):

שאלה עלה דהא דאמרינן בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא אם יהיה הדין כן אם נסתפקנו בדין מן הדינים בדבר שהוא מדרבנן והרי הספרים מצויים אצלנו נלך לבקש הדין או דילמא כיון שיש לנו ספק והוא מדרבנן נעשה ואחר כך נבקש הדין:

תשובה זה טעות גדולה בהבנת המאמר שהרי אם הרב בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפי’ במלתא דרבנן ואע”ג דספיקא דרבנן לקולא הנ”מ בדבר שהספק בא מעצמו אבל בספק שנפל מחסרון ידיעה בהא לא אזלינן לקולא כלל. וכן כתבו ז”ל על ענין הריאה דהא דאמרינן ספק טרפות להקל היינו כשנסתפק הדבר מעצמו כגון בא זאב ונטל אבל אם נסתפקו בדין בעצמו לא אזלינן לקולא וזה דבר מסכים אל השכל ואל האמת. והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה אם המעשה הוא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן ואם מדרבנן עבדינן ובתר מותבינן וכן הוא המעשה בעירובין. וזה פשוט מאד.