נשא

רמב”ן פרשת נשא לא גמור לא ניתן

והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן, ואחר כך כלל אותם (להלן פסוק פד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה, וכתב רש”י (בפסוק פה) ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונין במשקלם, שוקלם אחד אחד וחוזר ושוקלם כאחד כולם לא רבה ולא מיעט, מיסודו של רבי משה הדרשן. ואיני מבין טעמם בדבר זה, אם נחשוב שהוא נס מה תועלת יש בדבר שיעשה בו הנס הזה, ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב:

ובספרי (נשא קס) אמרו בפירוש, ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולם כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט וכו’, ושם אמרו, ר’ נתן אומר כלי בית עולמים שקלן כלם חזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשאן כלים לא רבה ולא מיעט, לומר שהיו זהב מזוקק מאד שאפילו יתיכם ויעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון, ולא שנעשה בהן נס אלא שהיו זהב טהור מאד:

והנכון בטעם הכתוב, כי הקב”ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (ש”א ב ל), והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון “זה קרבן נחשון בן עמינדב” ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך. וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות, קערות כסף שתים עשרה, הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול:

ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו, אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם, ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד, וכל המדרש כמו שכתבו רש”י (פסוק יט):

או כפי המדרש האחר (במדב”ר יג יג), שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח, והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות. קערה ומזרק, כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח. ולכך הקריב קערה, כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקווה הקב”ה כל הימים למקום אחד וקראם “ימים” בגימטריא מאה, ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מ”א ז כג), הרי מאה ושלשים. מזרק אחד כסף, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור. שבעים שקל, שהם ימשלו על שבעים אומות. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סולת, המסולאים בפז (איכה ד ב). בלולה בשמן, טוב שם משמן טוב (קהלת ז א). כסף, כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י כ). כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת. פר אחד, כנגד אברהם, איל אחד, כנגד יצחק, כבש אחד, כנגד יעקב. שעיר עזים אחד, לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות, והיו צדיקים והיתה המלכות שלימה. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב:

ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה וחשב בו טעם אחר (במדב”ר יג טו), והקריב על שם התורה לפי שהיה שבחו של שבט יששכר בחכמת התורה, קערת כסף, כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ונאמר בלחם הפנים (שמות כה כט) ועשית קערותיו:

וזבולון הקריב, שהיה עוסק בפרקמטיא וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערה כנגד הים שהיה לחוף ימים (במדב”ר יג טז). וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר. ואחרי כן כללם כאחד, לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן, ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשואה:

פרי צדיק פרשת במדבר:

וזה הענין אחר שנזכר מפקד כל שבט כתבה התורה ויהי כל פקודי בני ישראל וגו’ ויהיו כל הפקודים וגו’ ובכל מקום מקשה בגמרא מנינא למה לי. ולמה כתבה התורה סך הכולל הלא כל אחד יכול לחשוב כלל המספר כשיצרף יחד מספרי השבטים. וכן נשנה אחר כך המספר בפרשת הדגלים כשנחשבו כל שבט עם נשיאו וכן מספר כל דגל. ואחר כך נשנה עוד מספר סך כל הדגלים ובתורה אין אף אות אחת מיותר כל שכן פרשיות שלימות. אך באמת מצינו כעין זה בפרשת קרבנות הנשיאים שנשנה בכל נשיא קרבנו וגו’ אף שקרבן כל נשיא שוה והיה לו לומר וכן הקריב נשיא שבט פלוני. וכן כתוב אחר כך פרשה שלימה זאת חנוכת המזבח וגו’ סך כלל הקרבנות. ונראה שזה היה קשה להמדרש רבה ודרש (במד”ר י”ג וי”ד) רמזים שונים לכל שבט ושבט. והיינו שאף שהקרבן היה שוה מכל מקום היה לכל אחד מהנשיאים כונה מיוחדת בקרבנו. וכן אחר כך בסך הכולל כל קרבנות הנשיאים דרש שם רמזים אחרים. והיינו כשיצטרפו כל המספרים מהקרבנות היה בזה מכוון אחר.

…אך עיקר המכוון של המספר היה לנשיאות ראשם על דרך שאמרו (אבות פ”ד) אין לך אדם שאין לו שעה כו’, והיינו שכל אחד מישראל באותו שעה ובאותו ענין הוא הגדול מכל ישראל וכן חבירו בשעה אחרת. והיינו מפני שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה אות או חלק מאות אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הספר תורה פסול. וזה היה ענין חיילין דאורייתא אשר פקד משה לידע בכל שבט איך כל נפש ונפש מיוחד בקדושתו ובתורתו בחיילין דאורייתא. וזה שנשנה הלשונות שנרמזו לענינים שונים בכל שבט. די”ב שבטים כנגד י”ב חדשים וי”ב מזלות וי”ב צרופי הוי”ה (תנחומא ויחי ט”ו) ויעקב אבינו ע”ה נתן לכל שבט ברכתו ואחר כך כללן יחד כמו שנאמר איש אשר כברכתו ברך אותם וזה הענין שנפקד כל שבט בפרט כל אחד בחיילין דאורייתא וכן על ידי אהרן לידע חיילין דמשכנא. וכן נזכרו כל ה’ הלשונות לכוונה שאמרנו וזה נשנה בכל שבט שבכל שבט היה מכוון מיוחד בזה. ואחר כך נכתב המספר ביחד כי בצירוף כל מספר השבטים היה בהם קדושה וסוד אחר הידוע למשה ולאהרן. ואחר כך בפרשת הדגלים כשנמנו עם הנשיאים אז נשנה מנין כל שבט ושבט אצל הנשיא שלו. היינו שהיה בכוחו לברר כל אחד משבטו איך שהוא קשור במזלא שהוא עתיקא וזהו לבית אבותם וכאמור. ואז גם כן נשנה כלל המספר בכל דגל שיש לו סוד ומכוון אחר במספר נפשות מחנה הדגל. ואחר כך נשנה המספר בכלל כל ישראל כשהם נמנים עם הנשיאים שלהם שבזה יש מכוון מיוחד ממה שנמנו מקודם בלא הזכרת הנשיאים וכמו שאמרנו וזה שורש כל הפרשה.

בפרשתינו נחנך המזבח. בפרשת ויקהל נחנך המשכן. בפרשת ויקהל הביאו הנשיאים את תרומתם אחרונים, ואילו בפרשתינו הביאו הנשיאים את תרומתם ראשונים.

חז”ל עמדו על הבדל זה ואמרו:

“‘והנשאם הביאו’ (חנוכת המשכן) – אמר רבי נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא, כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים – אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר: ‘והמלאכה היתה דים’ (שמות ל”ו), אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם. לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה. ולפי שנתעצלו מתחילה – נחסרה אות משמם ‘הנשאם’ כתיב”. (רש”י בשם הספרי, שמות ל”ה, כ”ז)

חז”ל רואים באור שלילי את העובדה שהנשיאים לא התנדבו למלאכת המשכן בתחילה, אלא המתינו עד שישלימו הציבור את כל תרומתם. אך לכאורה תמוה, הלא הנשיאים לא המתינו ללא סיבה, הם המתינו כדי לתרום את הדברים שהיו נחוצים למשכן לאחר תרומת הציבור, ואיזו תרומה יכולה להיות גדולה מכך? ואכן, רואים אנו, שהנשיאים תרמו דבר יקר ערך למשכן, דבר שלא תרם הציבור – אבני השוהם ואבני המילואים?

ישנם שני סוגי תורמים. ישנו תורם שכל מטרתו היא לעזור לדבר שעבורו הוא תורם, והוא תורם מיד, את כל הכסף שביכולתו, על מנת שיעשו בו כל דבר הנדרש. ואולם, ישנו תורם, שאמנם רואה את החשיבות בדבר לו הוא תורם, אך אינו מרגיש חלק ממנו. תורם כזה, לא יתרום מיד כל מה שביכולתו. הוא ימתין עד שיתברר מהו הדבר המיוחד, אותו לא הצליח איש לתרום, כדי שתרומתו תהיה ניכרת על פני תרומת שאר הציבור. תורם כזה, לא יתרום כלל עבור הוצאות שוטפות שאינן מזכירות את זכרו.

בחנוכת המשכן, התנהגו הנשיאים כמו הסוג השני של התורמים. כאשר בני ישראל שמעו על המשכן, מיד, באופן ספונטני, הלכו ותרמו כל אשר ביכולתם “כל אשר נדבה רוחו אותו הביאו…”, ואולם הנשיאים המתינו. הם יכלו לתרום את כל הזהב שביכולתם, שאחר כך יוכלו להמירו במשכן לדבר הנחוץ והנדרש; אולם , הם המתינו. הם רצו שתרומתם תהיה שונה מכל הציבור, כך שהיא תיזכר יותר מכל תרומות הציבור לכן חסרה אות משמם – “והנשאם” כתיב.

בפרשת חנוכת המזבח, הבינו הנשיאים את טעותם. הם תורמים ראשונים, ועיקר תרומתם היא בדברים שאינם משאירים להם ייחוד על פני הציבור – הקרבנות (עיין רמב”ן).

תרומה אמיתית, בכל תחום באזרחות ובצבא, צריכה להיות ספונטית, תרומה שבה אדם מרגיש כאילו הוא תורם עצמו. אשר על כן, צריכה התרומה להיות בכל דרך בה אפשר לעזור, אף אם זו אינה הדרך המכובדת ביותר.

פרשת קורבנות הנשיאים, המסיימת את סדרת “נשא”, חכמינו קבעו אותה כקריאת התורה המיוחדת לימי החנוכה, ימי שמחה. כמו-כן, בקהילות-ישראל רבות נוהגים לקרוא אותה בבתי-הכנסת גם מראש-חודש ניסן ועד י”ג בו, לאחר תפילת שחרית (שכן על-פי המסורת “יום כלות משה להקים את המשכן” היה ראש-חודש ניסן, כמובא ברש”י על במדבר ז,א).

אולם בעצם צריך להבין בפרשה זו: זוהי בעצם רשימת שמותיהם של נשיאי ישראל שהקריבו את קורבנותיהם במשך שנים-עשר יום, לכבוד חנוכת המזבח (ומכאן, כמובן,ההקבלה לחג החנוכה). אופייה ולשונה של הרשימה הזאת מעוררים תמיהות רבות: הרי מדובר בפרשה ארכנית מאין כמוה, המונה עשרות פסוקים שחוזרים על עצמם בחדגוניות רבה ובלי להוסיף שום חידוש למה שנאמר בתחילתה.

יש להטעים שהחדגוניות כאן קיצונית בהרבה מזו שאנו מוצאים ברשימות-שמות אחרות בתורה: אחדות מרשימות אלה מנוסחות בתמציתיות, וברורה תכליתן לתעד מהלכים היסטוריים מסוימים (כך היא, למשל, רשימת שמות המרגלים שיצאו לתור את הארץ, שהיו גם כן שנים-עשר נשיאים כנגד שבטי ישראל). המעיין היטב בפסוקיהם של הקטעים הארוכים האלה, הדומים כל כך זה לזה עד שכמעט אין מבחינים ביניהם, יגלה שלאמתו של דבר הם עוסקים בדברים שונים ושכל אחד מהם מלמד דבר חדש – או, ליתר דיוק, מוסר נתון חדש (דוגמה טובה לכך נמצאת דווקא בתחילת פרשתנו, שעניינה פקודי משפחות הלויים: אכן, שפע-פסוקים שלשונם לפעמים דומה, אך המוסרים לנו עובדות שונות בקשר לעבודתן ולהרכבן של משפחות אלה). לא כן הדבר בפרשת הנשיאים. כאן הפסוקים הרבים אינם מוסיפים כל חידוש: כל נשיא ונשיא מביא בתורו את אותם הדברים בדיוק, ביום שנועד לו לכך, ושתים עשרה פעמים רצופות חוזרת התורהב לשון זהה לחלוטין על פרטי הקורבן: על אותה קערת כסף אחת ששלושים ומאה משקלה, על אותו מזרק, על אותה סולת וכו’. ההבדלים הקלים היחידים הם בנוסחאות-הפתיחה לקורבנות היום הראשון והשני (במדבר ז, פסוקים יב-יג, יח-יט), אבל מהיום השלישי והלאה זהים לחלוטין לא רק כל אות ותג בפסוקי הקורבן, אלא גם כל נוסחאות-הפתיחה.

מה פירוש הפרטנות המופלגת הזו? לשם-מה היה צורך לציין שוב ושוב את קורבנותיהם השווים של כל הנשיאים בלשון זהה? ומה גם שהתורה מסכמת בסוף פרשת”נשא” (שם, פסוקים פד-פח) את הקורבנות בחשבון כולל, המבטל לגמרי כל צורך באזכור פרטני!

המדרש פותח פתח לתשובה מפתיעה ומקורית לשאלות אלה. זוהיתשובה המבליטה דווקא את המפריד בין קורבן לקורבן,את חוסר האחידות שבהם, למרות שוויונם למראית-עין: “מה ראו הנשיאים להקריב קורבנות בענייןהזה? רבנן אמרין [אומרים]: אף על פי שקורבן שווה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו” (במדבר רבה יג, יג).

בעקבות “רבנן” במדרש “במדבר רבה” הלכו גם כמה פרשנים ובהם הרמב”ן, המחדד את הרעיון המדרשי בפירושו לבמדבר ז,יב, לאחר שהעלה את השאלות שהוזכרו לעיל ושהביא כמה פירושים אפשריים, כותב כך: “ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשבטעם בפני עצמו”. גם רבי עובדיה ספורנו מפרש את פרשת הנשיאים באופן דומה, אם כי בהדגשים שונים מאלה של הרמב”ן: “וסיפר קורבן כל אחד מהם לבדו, להורות שכל אחד מהם כיוון לכפר על פרטי חטאים שידע בשבטו” (על במדבר ז, יג); הווי אומר, שכל קורבן הוקרב לתיקונו של פגם דתי-מוסרי אחר, ומכאן הצורך שהתורה תציינו לחוד. הקו הפרשני הזה, שראשיתו במדרש והמשכו ברמב”ן ובספורנו, מעמיד את פרשת הנשיאים באור אחר לגמרי: הצד השווה שבפירושים שהובאו, שכולם מבליטים את שוני הכוונות לעומת אחידות המעשה ואחידות הלשון המתארת את המעשה. החזרה המפורטת, בלשון זהה, על קורבנות הנשיאים, תכליתה דווקא ללמדנו שלמרות הזהות המוחלטת בין הקורבנות, דעות שונות מסתתרות מאחוריהם.אילו כוונותיהם של הנשיאים היו זהות, ניתןהיה להזכיר את הקורבנות בחשבון כולל בלבד; אבל כיוון שכוונות אלה אינן דומות זו לזו, יש לחזור על כל קורבן לחוד כדי לציין שכל קורבן הוא עניין בפני עצמו, כשם שהאדם המקריב אותו הוא עולם בפני עצמו. לאור הדברים האלה אפשר לומר כי פרשת הנשיאים טומנת בחובה מסר משמעותי ביותר לגבי הגדרת היחסים בין האדם לאלוהיו: זוהי בעצם פרשת ייחודו של האדם וחירות מחשבתו – גם, ובעיקר, בשעת מילוי חובותיו הדתיות.שום דבר אינו משתנה בפסוקים המתארים בחדגוניות רבה את קורבנות הנשיאים, חוץ משמות הנשיאים עצמם, שכן להבדיל מן הקערות, מן הכפות ומן הכבשים- בני אדם אלה המקריבים את קורבנותיהם שוניםזה מזה, לכל אחד מהם “יש שם” והמעשה הדתי המשותף אינו מוחק, ויתרה מזו – לא נועד בשום פנים למחוק, את רבגוניות הכוונות, את עושר החשיבה האנושית העומדת מאחורי המעשה עצמו. לשון אחר: אחידות היעדים והמעשים איננה קונפורמיות של דעות, והתורהמכירה בערכה של האישיות האינדיבידואלית העצמאית (הכרה המבססת כל השקפה, דתית כחילונית, המכבדתאת האדם באשר הוא אדם).

כאן אפשר למצוא אולי איזושהי נקודת-מגע בין פרשת הנשיאים לבין פרשה הסמוכה לה בסדרת “נשא”, פרשת ברכת כוהנים. לכאורה, רחוקות הן שתי פרשות אלה כרחוק מזרח ממערב (למרות סמיכותן הפיזית), שכן להבדיל מפרשת הנשיאים הארכנית, נראית ברכת כוהנים כשיא התמציתיות, כ”מועט המחזיק את המרובה” : קומץ פסוקים טעונים ומשמעותיים, לשון נשגבה ורבת-הוד, תלי תלים של דרשות שנקשרו במעט פסוקים אלה. ועם זאת גם ברכת כוהנים – כפרשת הנשיאים על פי הפרשנות שהוצגה לעיל – מוכיחה כמדומה שהתורה פונה, בראש וראשונה, אל ייחודו של האדם האינדיבידואלי ולא אל יצור שייחודו נמחק במעשהו הדתי או שנבלע ב”קולקטיב”, ויהיה זה אפילו אותו קולקטיב החשוב כל כךהקרוי “עם ישראל”. שכן, הקדוש ברוך הוא ציווה לאהרן ולבניו לברך “את בני ישראל”, והוסיף והטעים “אמור להם” – הכול בלשון רבים, ומכאן שהברכה נועדה ל”קהל”, ל”עדה” ולא ליחידים; אבל בפועל מנוסחת הברכה עצמה בלשון יחיד: “יברכך ה’ וישמרך, יאר ה’ פניו אליך ויחונך, ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”.

ללמדך, שברכה זו אינה מופנית לחיילים האלמונים בצבא ה’, למרכיבים אנונימיים של מנגנון לאומי ודתי מופשט, כי אם לכל אחד ואחד מאתנו, לכל אדם מישראל באשר הוא אדם, על ייחודו האנושי ועל דעותיו השונות,לכל פרט ופרט שאליו חייב הכוהן לדבר כאל בן-שיח מוחשי – וכדברי הגמרא במסכת סוטה (לח,ע”א): “כאדםשאומר לחברו”.