ויחי

ב”ה

רמב”ן פרשת ויחי – לא יסור שבט מיהודה

רמב”ן בראשית פרק מט פסוק י

(י) לא יסור שבט מיהודה – אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה’ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה:

אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים:

והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל והוא מה שאמר דוד ויבחר ה’ אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל (דהי”א כח ד). ואמר לא יסור, לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (שם ב יג ה) כי ה’ אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו:

וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות.

והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה’ ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה’ אלהיכם מלככם (ש”א יב יב), והקב”ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה’ אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה’ את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה:

ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מ”א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני:

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז”ל (ב”ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום:

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה’:

וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ”ג ה”ב) אין מושחין מלכים כהנים, אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה, אמר רבי חייא בר’ אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז כ), מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים (שם יח א). הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא ב) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון:

לעומת הרמב”ן כאן, מתוך הרמב”ן בפרשת בהעלותך נראה שענין החשמונאים היה דבר חיובי:

רמב”ן במדבר פרק ח פסוק ב

בהעלתך – למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב”ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש”י ממדרש אגדה:

ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה’ עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו:

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו’, אמר לו הקב”ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ”ל:

הסבר האבני נזר (נאות דשא עמ’ קנה): על הפסוק בשיר השירים ה,א: “בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים”, כותב רש”י:

(א) באתי לגני – בימי חנוכת הבית: אריתי – לקטתי והוא לשון משנה כמלא אורה וסלו ואף לשון מקרא (תהלים פ) וארוה כל עוברי דרך ונאמר על שם הקטורת שהקטירו קטורת יחיד הנשיאים על מזבח החיצון ונתקבלה והוא דבר שאינו נוהג לדורות ועל כן נאמר אכלתי יערי עם דבשי יש דבש שהוא גדל בקנים כענין שנאמר (שמואל) ביערת הדבש ויערת היא לשון קנה כמו (שמות ב) ותשם בסוף ושויתיה ביערא ומוצצין הדבש ומשליכין העץ ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש את שאינו ראוי עם הראוי קטרת נדבה וכן שעירי חטאת שהקריבו הנשיאים ואין חטאת קריבת נדבה ואני קבלתים בו ביום: שתיתי ייני – הם הנסכים: עם חלבי – מתקו וצחו מחלב: אכלו רעים – באהל מועד אהרן ובניו ובית עולמים הכהנים כולם: שתו ושכרו דודים – אלו ישראל אוכלי בשר זבח השלמים שהקריבו לחנוכת המזבח:

למרות שלא תתכן נדבה כזו, הביאו הנשיאים והקב”ה קבל: “אכלתי יערי עם דבשי” הדבר עם יערת הדבש (שהוא קנה הסוכר שבעצמו אינו ראוי לאכילה).

נשיאים הביאו קטורת נדבה. שבט לוי לא הקריב. חלשה דעתו של אהרון משום שהקב”ה קיבל דברים שאין להקריבם בדרך כלל, א”כ הרי זו מידה טובה. ומדוע הוא לא היה מסוגל לעשות דברים אלו?

ובפרשת שמיני מצאנו ברש”י ט,ז שהיה אהרון בוש לגשת למזבח, אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, ומזה נראה שאהרון היה הפוך ממידת הנשיאים. הם עשו מה שלא נצטוו והצליחו, אבל אהרון לא היה מסוגל לעשות את זה. שהרי לעשות דבר שלא נצטווה הרי זו עזות, ולכן נדב ואביהו שעשו מה שלא נצטוו חטאו. אך חנוכת המזבח שהקריבו הנשיאים מרוב חיבה נתקבל קרבנם. וזהו הפרוש של “אכלתי יערי עם דבשי”. ולכן חלשה דעתו של אהרון שלא היתה בו המידה הזו.

תשובת הקב”ה היתה על זמן החשמונים: עזות של ישראל מול עזות של יון (ע’ מהר”ל שבאר את מה שיון נמשלה לנמר), מי הוא זה שיהיה מסוגל לעמוד כנגד יון? ואנו מוצאים שדוקא הכהנים בני מתתיהו הם לקחו את מידת העזות לעשות את מה שלא נצטוו, ובתנאים קשים מכל הבחינות, פיזית ורוחנית.

אהרון חשש שמידה זו של עזות לא נמצאת בו ובבניו ולכן חלשה דעתו ביום הקמת המשכן. אבל הקב”ה ניחם אותו שמידה זו מצויה אצלו, שהרי לאחר כמה דורות יבואו בניו וישתמשו במידה זו של עזות דקדושה ויצליחו.

גם ברמב”ם אנו רואים נימה של שבח בעובדה שהיתה מלכות חשמונאי, כתב הרמב”ם בהלכות חנוכה פרק ג’ הלכה א’:

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

ומה שכתב הרמב”ן: “ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה” יש לדון אם כן איך בכל זאת יש להם גדר של מלך אם יש איסור בדבר. ותשובת הדבר היא על פי דברים שכתב הרב קוק משפט כהן סימן קמ”ד:

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג”כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל. ואפילו בענינים פרטיים, הרי הפלגש לדעת הרמב”ם, פ”ד ה”ד שם, שאינה מותרת כ”א למלך ולא להדיוט, שהרמב”ן בתשו’ הובאה בכ”מ פ”א דאישות ה”ד, הקשה עליו בתוך דבריו גם מן השופטים, ג”כ ראיתי מי שמתרצים ששופט דין מלך יש לו בזה. אמנם עכ”פ הננו רואים שהרמב”ן לא ס”ל הכי. אבל למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם.

אם כן אף שלדעת הרמב”ן לגבי פלגש, אין נפ”מ בזה. אבל ודאי שגם לרמב”ן התוקף הוא מחמת עצם הקבלה שהציבור מקבל עליהם. ויש להוסיף

מה שכתב הרמב”ן כאן:

אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. כיוצא בזה, המאירי סנהדרין נב:ומ”מ דיני המלכות קיימים בכל זמן, ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור, גדולי הארצות, לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה וכו’ וזהו שנרמז בתורה אל השופט אשר יהי’ בימים ההם.

וכן משמע ברמב”ן כאן שי שמצב של מלך חלקי שיש לו דין מלך, כשכתב על שאול, שלולא חטא היה ה’ מכין את ממלכתו עד עולם:

ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה’ אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה’ את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה. ויש להביא גם כראיה את לשון הרמב”ם בהלכות סנהדין פרק ד’ הלכה יג:ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים, ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל.וכן מצאנו בתשובות הרשב”א כיוצא בזה:לפי שכל צבור וצבור היחידים כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב”ד הגדול או למלך, ובין שיהיו במעמדם ובין שלא יהיו. ואפילו בנים אשר יולדו להם דור אחר דור, חייבין לנהוג במה שהסכימו והחרימו האבות, אלא כל מה שקבלו והחרימו עליהם ועל זרעם, שכן היתה קבלת התורה, וכן דברי קבלה כמגילה וחנוכה.ונראה לומר שבמלך יש שני גדרים: יש גדר מלך – שם מלך – המשוח בשמן, ויש מך שהוא רק מצד השררה שבו. ויש להביא ראיה לכך. עיין מאירי הוריות דף יא ע”א שהביא בשם הירושלמי: “כל אותם ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום, בשעיר המתכפר לו כהדיוט”. והרי דוד היה מלך גם באותו זמן ומדוע לא יביא שעיר נשיא?אלא שהבאת שעיר נשיא קשורה לדין השררה שיש בנשיא, וכמו שהוכחנו לעיל מרבי ורבי חייא. והרי דוד המלך באותו זמן היה בורח מפני אבשלום ולא היתה לו שררה, ולכן לגבי קרבן נדון כהדיוט. והרי דוד צוה את שלמה להרוג את שמעי: ע’ מלכים א’ פרק ב’ פסוק ח’. ומשמע שאכן שמעי פגע בדוד כמלך. אלא שזה היה מלך שמשוח בשמן המשחה ומהות של מלכות היתה לו אף שלא היה לו גדר של מלך לענין שררה. ועל פי זה יש להבין גם את גדר המלכות של יהושע בן נון שמצינו ברמב”ם שהיה מלך (וכפי שהביא הרב קוק בתשובה הנ”ל), בפרק א’ הלכות מלכים הלכה ג’:אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו. ומוכח מכאן שליהושע היה דין מלך. ואף על פי כן כתב הרמב”ם בהלכה הקודמת: “מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר אותי שלח ד’ למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק”. הרי שאף שליהושע היה דין מלך, לא נצטווה להכרית את עמלק אלא שאול נצטווה. והסבסר הדבר הוא על פי האמור: יהושע היה לו גדר של מלך לענין שררה, אבל כדי להכרית זרעו של עמלק לא מספקי מלך מצד ההנהגה אלא צריך שם מלכות. וזהו שנאמר “אותי שלח ה’ למשחך למלך” ולכן לך והכיתה את עמלק.ועוד מצאנו ברמב”ן לגבי סמכות של כל מלך בישראל:הרמב”ן בפירושו לתורה בסוף ספר ויקרא, ביקש לראות בפסוק “כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת” (ויקרא כ”ז, כט), מקור של תורה לסמכות המלך והקהל להמית בגזירתם:ולכן אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה…, כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העוברים על גזירתם ותקנתם…סוף בית חשמונאי, גמ’ בבא בתרא דף ג’ ע”ב:הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא מצלח, קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא. כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה: כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא – עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא. טמנה שבע שנין בדובשא. איכא דאמרי: בא עליה, איכא דאמרי: לא בא עליה. דאמרי לה בא עליה, הא דטמנה – ליתוביה ליצריה; ודאמרי לה לא בא עליה, האי דטמנה – כי היכי דנאמרו: בת מלך נסב.לפי גמרא זו אמנם לא נשתייר מבית חשמונאי אף אחד. אבל לפי ההסטוריונים, אכן הוא נשא את מרים החשמונאית. אבל גם הרמב”ם בתשובה מביא את הגרסא של ההסטוריונים בניגוד לגרסת הגמרא שלנו.

נספח:

ההבדל שבין הכהנים ללויים, ע’ במה שכתב הנצי”ב בקדמת העמק פרק א’ אות ד’ שהלויים היו מכוונים את ההלכה למעשה על פי רוח הקודש, ואילו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו פירושו, וכפי שכתב הנצי”ב בקצרה בהעמק דבר שם:

לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו. ידוע מה שדרשו חז”ל בסנהדרין ד”ה שבט זה ריש גולה שבבבל שרודה את העם במקל. והוא שבט כמשמעו. ומחוקק אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים הביאור ע”ז דמחוקק משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו. וזה א”א כ”א באמצעות תלמידים כדאי’ בתענית פ”א דאר”ח הרבה למדתי מרבותי כו’ ומתלמידי יותר מכולם. והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול כך תלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה. והפי’ מבין רגליו. היינו מבין רגליו של המחוקק (וכן פי’ הספורנו לפי דרכו) ומשום שהי’ המנהג לפנים שהרב הי’ יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע כדאיתא בב”מ דפ”ד דכי הוו יתבי כו’ יתבי קמייהו ראב”ש ורבי אארעא מקשו ומפרקו. ובסנהדרין די”ז ב’ דן לפניהם בקרקע. וא”כ התלמידים ישבו בין רגליו של הרב וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם: ודן הנצי”ב בקדמת העמק, שהרי הלויים היו מורים הלכה, כמו שכתוב בשבט לוי: “יורו משפטיך ליעקב”, ואומרת הגמרא ביומא כו ע”א:

אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי – דכתיב (דברים לג) יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתב (ובני) (מסורת הש”ס: [ומבני]) יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. – ואימא יהודה נמי, דכתיב (תהלים ס) יהודה מחקקי! – אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא.

הרי שיהודה לא אסוקי שמעתתא אלא רק שבט לוי? אלא שההבדל הוא ששבט לוי יכול להורות בזמן מעשה על פי סייעתא דשמייא ללא פלפול בהלכה, ויכולים להורות רק לפי שעה, ואין למורה אלא מה שעיניו רואות ובסייעתא דשמייא מכווני להלכה אבל לא קובעים כך הלכה לדורות. אבשל שבט יהודה להיפך, שקול דעתם לא הוי מצלוי לכוין אל האמת אבל זה כוחם להמציא הכרעות על פי חקירה ופלפול עד שיצצא לאור דינים מחתכים שאי אפשר עוד לזוז ממנו, וזה פי’ מחוקק, מעיין וחופר במקור החכמה ומצויא ומלבין ההלכה כדככתיב בהו לבן שינים מחלב ודרשו בב”ר שהן יושבין וסודרין ד”ת בשנים עד שהן מוציאין אותן נקיים כחלב ונעשה בזה חק ולא יעבור. עיי”ש בקדמת העמק. ובהמשך שם כתב שזו מחלוקת האם רוב הסנהדרין אכן היה משבט לוי וכהנים או שאר שבטים.