וארא

ב”ה

וארא, אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי; ושמי ד’, לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם, לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם, אשר גרו בה. וגם אני שמעתי, את נאקת בני ישראל, אשר מצרים, מעבדים אתם; ואזכר, את בריתי. לכן אמר לבני ישראל, אני ד’, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים; וידעתם, כי אני ד’ אלהיכם, המוציא אתכם, מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם, אל הארץ, אשר נשאתי את ידי, לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב; ונתתי אתה לכם מורשה, אני ד’. וידבר משה כן, אל בני ישראל; ולא שמעו אל משה, מקצר רוח ומעבדה קשה”.

וכתב הרמב”ן שעד כאן הנהגת אל שדי, היינו שכר ועונש דרך הטבע. ומכאן סוג הנהגה אחרת. עד כאן הנהגת הטבע, מכאן הנהגת ניסים גלויים. היו שתי אפשרויות לגאול את ישראל ממצרים, או על ידי גאולה בדרך הטבע או על ידי גאולה ניסית. הנהגת הנסתר, תלויה במעשי האדם. הקב”ה ניסה לגאול את ישראל ללא ניסים, בדרך הטבע, אבל בני ישראל לא היו מסוגלים לקבל את זה. בני ישראל היו שקועים במ”ט שערי טומאה, לכן לא יכלו לקבל הנהגה שבדרך הטבע.

זה פירוש תחילת פרשתנו, אל האבות באל שדי, בדרך הטבע. אבל עכשיו יש צורך שיהיה על ידי נס. אני ה’. לכן אין תשובה לשאלה למה הרעות לעם הזה, השאלה היתה למה לא הוצאה על ידי ניסים, ואכן זו באה על ידי נס.

ומדוע יש צורך בניסים? למה יש לעשות את כל ההשתדלויות האלו? מדוע לא מיבש הקב”ה את ידו של פרעה או פיו שלא יוכל להתנגד להוצאת בני ישראל ממצרים, מדוע צריך כל מערכת הניסים הרי אומר הרמב”ם בהלכות יסודי התורה שהמאמין על פי אותות יש בליבו דופי, אלא שהניסים שעשה משה רבינו, הוא ידע שהמאמין על פי אותות יש בליבו דופי, אבל האותות הם עד שיצאו ממצרים ולכן נאמר “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה”. היינו, מצב זה של ניסים הינו רק עד שכל עם ישראל כולו יאמין על פי מעמד הר סיני. כפי שכתב הרמב”ם. ואם כן מדוע יש צורך בכל מערכת הניסים בפעולת ההוצאה על ידי נס גלוי?

וע’ לשון הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ח’:

משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף: אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן לא להביא ראיה על הנבואה. צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות. ובמה האמינו בו, במעמד הר סיניי: שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים: משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר “פנים בפנים דיבר ה’ עימכם” (דברים ה,ד), ונאמר “לא את אבותינו, כרת ה’ את הברית הזאת” (דברים ה,ג). ומניין שמעמד הר סיניי לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר “הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם” (שמות יט,ט)–מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

לדעת הרמב”ן יש מטרה בניסים, לא כדי להאמין בקב”ה אלא כדי להאמין בהשגחה, וכתב הרמב”ן כאן:

והחכם רבי אברהם פירש כי בי”ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם וגו’ באל שדי ובשמי ה’ לא נודעתי להם. וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה (ויקרא כו יא ד”ה ונתתי) אם גומר ה’ עלי.

ולהלן בפרק יג פסוק טז כתב הרמב”ן:

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה’ אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה’ בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא)”.

והטעם שהקב”ה לא עושה ניסים גלויים, כתב הרמב”ן שם:

ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות. הבה בעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה. מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כיחשו בה’ ויאמרו לא הוא [על-פי ירמיהו ה’ יב]. ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית, ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון? ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים [על-פי חבקוק א’ ד], שלא ישגיח האל בהם… וכאשר ירצה האלוקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל, בטול הדעות האלה כולם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה, מחדשו ויודע ומשגיח ויכול… אם כן האותות והמופתים הגדולים, עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה. ובעבור כי הקב”ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון [על-פי יואל א’ ג]”.

כאן יש להוסיף מילים על מושג “נס נסתר” שמשתמש בו הרמב”ן. הרמב”ן משתמש בזה בכמה מקומות: בפרשתינו, בסוף פרשת בא, בהקדמת איוב, בדרשת תורת ה’ תמימה (עמוד קנג).

כתב הרמב”ן בדרשת תורת ה’ תמימה (עמוד קנג בהוצאת מה”ק):

וכשאנו מעיינין יפה אנו רואין שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע”ה עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כלם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם.

והמקובל לפרש הוא שאין הבדל בין טבע ובין נס, וכל ההבדל הוא שלזה אנו רגילים ולזה אין אנו רגילים, אבל כל מנהגו של עולם הרי הוא נס. אלא שהמעיין היטב יראה שלא זו כוונת הרמב”ן. הרמב”ן מדבר על יעודי התורה, והם ניסים גמורים.

שהרי יעודי התורה כלה ניסים ומופתים גמורים הם, כי אין הפרש למי שמעיין יפה בין צדיק ימלא ימיו ויחיה שמונים שים בהשקט ובבטחה ובלא חולי ובין שאכל תרומה ימות או חנניה בן עזור שנאמר לו השנה אתה מת כי סרה דברת ,ובין קריעת ים סוף. ופסוק והסירותי מחלה מקרבך שוה עם ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה” (שם) היינו השכר והגמול על מעשינו הם ניסים נסתרים. ואין לאדם על מה להתפלל אם אינו מאמין בניסים נסתרים אלו. “כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס.

ולכן, כותב הרמב”ן שלא הוזכר עולם הבא בתורה, משום ששכר זה הוא טבעי ולא במעשה הנס. אבל לא כתב הרמב”ן בכל המקומות הנ”ל שכל הטבע הוא נס.

אמנם יש שפרשו את הרמב”ן באופן אחר: שאין בכלל טבע אלא כל הטבע הוא נס. אבל המדייק ברמב”ן יראה שאין זה כוונתו. וזה שלא כדברי המגיה על הרמב”ן בהוצאת מה”ק תורת חיים בסוף פרשת בא שכתב כן שכל הטבע כולו ניסים. (ועיין מכתב מאליהו ח”א עמו’ 177 שכתב שההבדל בין נס ובין טבע הוא במה שהורגלנו…).

ודבר זה בולט במיוחד ברמב”ן על איוב בפרושו לפסוק “לא יגרע מצדיק עיניו” איוב לו,ז. עיי”ש. וכתב שם שאדם שהוא רחוק מהשי”ת יתכן שיהיו לו מקרים. והרי כל תיקון המערכות אשר בתורה וענין משוח מלחמה הוא משום שרובם בכת האמצעית. כי אם ראויים הרי יוצאים בלא נשק ונוצחים. ואיל היו חייבים בנצוח, עם לא יועיל למו. “רק הענין כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה”:

…עד כי החסיד הגמור הדבק באלוהיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתובו בענין מענייני העולם יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע וישתמר מהם בנס יעשה לותמיד, כאלו יחשב מכת העליונים אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים, וכפי קרבתו להדבק באלהיו ישתמר שמירה מעולה. והרחוק אל האל במחשבתו ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים”… ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית, צותה התורה החל הנלחמים וענין משוח מלחמה ולהשיב היראים ולא מס את לבב אחיו כלבבו וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים… כי אם ראוים הם יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק, ואילו היו חייבים בנצוח עם לו יועיל למו, רק הענין כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה, והענין הזה בארו הרב זצ”ל ביאור יפה בספר מורה הנבוכים.

אדם שנמצא במעלה עליונה הרי אינו צריך לחשוש מכלום. וזה מה שכתב הרמב”ן הידוע בויקרא כו יא על הפסוק “ונתתי משכני בתוככם”:

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה’ רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ”ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי”ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ: אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו: וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב”ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים: וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.

וע’ רמב”ם ריש הלכות תעניות פרק א’ הלכה ג’:

אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית–הרי זו דרך אכזרייות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה, “והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי.

(ויקרא כו,כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו–אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי”. הרי שלא כתב הרמב”ם שזו דרך אפיקורסות אלא כתב שזו דרך אכזריות.

וזה מה שקרה לבני ישראל לאחר שיצאו ממצרים כשבא עליהם עמלק, ראה פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה יב:

ד”א זכור אמר ר’ ברכיה בי ר’ למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס והיה לו כלב אחד יושב ומשמר את הפרדס, בא בנו של אוהבו של מלך לגנוב מתוך הפרדס עמד אותו הכלב ונושכו, כשהיה המלך מבקש לבנו שלא להזכיר לבנו של אוהבו שרצה לגנוב מתוך הפרדס שלו, היה אומר לו זכור מה שעשה לך אותו הכלב, כך ישראל חטאו ברפידים ואמרו היש ה’ בקרבנו (שם /שמות/ י”ז ז’), ומיד בא הכלב ונשכו זה היה עמלק שנאמר ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שם שם /שמות י”ז/ ח’), וכשהיה הקדוש ברוך הוא מבקש להזכיר ישראל החטא שחטאו ברפידים היה אומר זכורים אתם לאותו עמלק שבא עליכם זכור את אשר עשה לך עמלק. אשר קרך.

כשעם ישראל אמרו שיש מקרה, אז בא עליהם עמלק “קרהו בן בנו של קרהו” כפי שחז”ל קוראים להמן בן המדתא. עמלק מייצג את המקרה בעולם. ואם אומרים שיש מקרה, הרי בא עמלק.

הלקח מהדברים: אי אפשר להאמין בתפילה אם אדם לא מאמין בניסים. וכפי שכתב הרמב”ן שמן הניסים הגלויים אדם לומד על ניסים נסתרים. ולרמב”ן, ככל שאדם יותר דבוק לקב”ה הרי יותר מושגח ממקרים. וע’ חובות הלבבות שער הבטחון בפתיחה ג”כ כעין זה, ולפי בעל חובות הלבבות זה תלוי בחוזק הבטחון של האדם:

ומי שבוטח בזולת ה’ מסיר האלהים השגחתו מעליו, ומניח אותו ביד מי שבטח עליו ויהיה כמי שנאמר בו: כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים וגו’,

והדברים תלויים בנו: זכותנו על ארץ ישראל תלויה ב”והיה אם שמוע” ופרשת עריות ורציחה הם הגורמות לנו לאבד מזכותנו על ארץ ישראל. ויש לזכור את הדברים האלו דוקא בימים שכולנו “יודעים” למה באו עלינו צרות בארץ ישראל.

הוספות: יש להוסיף את דרכו של המסילת ישרים בפרק ט’ ובפרק כא שמשם משמע שתמיד כל דבר נגזר על האדם, והאדם צריך לעבוד לא משום שהוא נמצא במדרגה כזו שלא יקבל את מזונו מה’ בדרך נס. אלא צריך לעבוד אף שיקבל את מזונו אלא שצריך להשתדל, משום שנאמר בזיעת אפיך תוכל לחם^[1] וכ’. וע’ חינוך במצות לא תיקום ולא תטור.

וכמובן יש מצבים אחרים שאינם בגדר שכר ועונש ולא מקרה, אלא דרך הנהגתו של הקב”ה את העולם. כפי שראיתי במאמר מהרבי מליובביץ’ שכתב כך על השואה, שודאי אין זה עונש שהרי לא יתכן עונש כזה.

נספח:

רמב”ן בראשית פרק מו פסוק טו

ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א), ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב, ויקרא כו יא):

1. ספר מסילת ישרים – פרק כא – בדרכי קניית החסידות :

   אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה’ לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז”ל במאמריהם (ביצה ט”ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו’, וכן אמרו (יומא ל”ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו:

   על כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל (יראה סימן ברכה) תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות, הוא מה שכתב דוד המלך ע”ה (תהלים ט”ה): כי לא ממוצא וממערב ולא וגו’, כי אלהים שופט וגו’ ושלמה המלך ע”ה אמר (משלי כ”ג): “אל תיגע להעשיר מבינתך חדל”. אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן תפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה: ↑