יתרו – מתן תורה כמקור להלכות גרות

ב”ה

מתן תורה כמקור להלכות גרות.

הלכות גרות נלמדות ממתן תורה כפי שמבואר ברמב”ם הלכות איסורי ביאה פי”ג א-ד:

הלכה א

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן.

הלכה ב

מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו.

הלכה ג

וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ע”י כל ישראל הקריבום.

הלכה ד

וכן לדורות כשירצה העכו”ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.

בפרשת שלח, בענין הנסכים כתוב (במדמבר טו יד-טו): וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה: הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ד’: דורש מכך רבי במסכת כריתות (דף ט’ ע”א):

ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים… אמר מר מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא כו’ בשלמא מילה דכתיב (יהושע ה’) כי מולים היו כל העם היוצאים אי נמי מהכא (יחזקאל ט”ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וגו’ הרצאת דמים דכתיב (שמות כ”ד) וישלח את נערי בני ישראל אלא טבילה מנלן דכתיב (שמות כ”ד) ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם ואין הזאה בלא טבילה אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב (במדבר ט”ו) וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו’

יש לחקור: האם מה שנלמד ממתן תורה הוא עצם הגרות, ובני ישראל עברו תהליך של גיור, וכפי שמשמע בגמ’ יבמות מ”ו ע”ב לגבי נשים שמסברא היתה טבילה דאל”כ “במה נכנסו תחת כנפי השכינה”, וכמו שכתב רש”י יבמות מו ע”א ד”ה באבותינו שמלו “ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני שכינה” (ומה שכתב רש”י “ולקבל פני שכינה” היינו לשיטתו, בפירוש על התורה שכתב רש”י שפרשת הברית היתה קודם מתן תורה, שהרי טבילה לומדים מהזאה שבסוף פרשת משפטים). או יש לומר שרק מעשה הגרות הוא הנלמד ממתן תורה אבל אין הכוונה שבני ישראל “התגיירו” בזמן מתן תורה.

ויהיה נפ”מ מכך אם נאמר שעל ידי מתן תורה כקטן שנולד דמי ומותרים בקרוביהם. אלא שלגבי השאלה האם נאמר בזמן מתן תורה שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מצאנו מחלוקת בענין זה בין גור אריה למהר”ל לבין המשך החכמה בדברים: גור אריה בבראשית מו, פרשת ויגש בענין מה שאמרו חז”ל ששמעון נשא את דינה, כתב המהר”ל:

ויש מפרשים כי שאני קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה, כי כל האבות היו מקיימים את התורה כולה – אך צריכים היו לקבל עליהם את התורה כגרים שנתגיירו, לכך היו כקטן שנולדו. פירוש להך מילתא בלבד לענין קבלת התורה לא שייך בהם ענין אחוה שיהיו אחים לענין עריות, שלא נולדו בחיוב המצוה אלא הם קבלו מאיליהן, להך מילתא הוו כגרים שאין עריות בהם. ולפיכך כל עריות שהן מן התורה שנתנה אחר כך – לא היה נוהג באבות; כגון יעקב נשא שתי אחיות, ועמרם דודתו, ויהודה היה מייבם את כלתו, אף על גב דמן התורה אסור, והם היו שומרים את התורה, הרי אם מצד התורה אתה בא לאסור והם קבלו אותה עליהם – לא היו להם בזה קורבה, אבל קורבה מצד עצמם לא נתבטלה. ואין להקשות דאם כן יהיו יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם, דהא קבלו עליהם את התורה (שמות כד, ז) ולא נולדו בחיוב, ויהיו מותרים בקרוביהם, אין זה קשיא, דהם הוכרחו לקבל, דהא כפה עליהם הר כגיגית כדלקמן (רש”י שמות יט, יז), ולא אמרינן בזה דהוי כקטן שנולד. דודאי מי שנתגייר מעצמו, כגון גוי, כיון דלא היה צריך לגייר והוא מגייר עצמו – הוי בריה אחרת לגמרי, אבל ישראל שיצאו ממצרים – כיון שהיו מחויבים לקבל את התורה, והיו מוכרחים לזה, אין זה כקטן שנולד.

ועיי”ש בהמשך גור אריה. אבל המשך חכמה (דברים ה,כז) על הפסוק שובו לכם לאהליכם, כתב שהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב כי כל ימיו התקשה מהיכן הוציאו חז”ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכתב המשך חכמה שלדעתו פשוט שיצא להם דמסתמא היה ליוצא מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהם ועמרם יוכיח שגדול הדור היה ונשא דודתו. ואך אמר רחמנא אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו והרי אלו שנשאו קרובותיהם צריכים לפרוש מהם, וע”כ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

שאלת קבלת מצות: לכאורה אם הדבר נלמד ממתן תורה, הרי גם עצם קבלת התורה היא חלק מתהליך הגרות. וכן קבלת מצות אצל גר היא חלק מתהליך הגרות. א”כ מדוע אומרת הגמ’ שבשלשה דברים נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה, והרי יש ארבעה דברים? וע’ שו”ע סימן רס”ח סעיף ג’ שקבלת מצות מעכבת. וכן משמע תוספות מסכת יבמות דף מה עמוד ב ד”ה “מי לא טבלה לנדותה” שם סוברים שצריך שלשה לקבלת מצוות:

תימה דאמר לקמן (דף מו:) דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה ואפילו למאן דאמר בריש סנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר מכל מקום אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון כדתנן (נדה דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד ובהדיא איתא בירושלמי דיומא מעתה שאין אשה מעידה אינה דנה ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להן שידונו אי נמי על פי הדיבור שאני וי”ל האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה.

כמו כן צריך עיון מקומה של קבלת מצוות לדעת הרמב”ם. שהרי גם הרמב”ם לא מנה את קבלת המצות. בהלכה ד’ שהבאנו לעיל כתב הרמב”ם שצריך לקבל “עול תורה” – מה פירוש הביטוי הזה? האם זה לאפוקי עול מצוות, או קבלת מצוות, מהו “עול” תורה? האם די שמוכן להיות מחוייב ולהענש אם לא יקיים? האם זהו עול תורה? ויש לברר האם קבלת מצוות מעכבת לרמב”ם?^[1]

 

ובהלכות איסורי ביאה פרק יג כתב הרמב”ם:

הלכה טו

לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו”ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ”כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב”ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ”מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

הלכה טז

ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב”ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו”ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו”ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה.

הלכה יז

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות ה”ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו”ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו”ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע”פ שנגלה סודן.

הרמב”ם לא הזכיר את קבלת המצוות כחלק ממעשה הגרות, שכן לא רק כתב בהלכה ד’ שהובאה לעיל: “וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן” אלא גם בפרק הבא (פרק יד, הלכות ב-ג) לא הזכיר הרמב”ם את קבלת המצוות כחלק ממעשה הגרות, אלא רק הודעת מצוות. ואין הודעת מצוות מעכבת בדיעבד, כמו שכתב בהלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז: “גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות ה”ז גר”. וכן כתב המגיד משנה על אתר שזה פשוט שאין הודעת המצוות מעכבת בדיעבד.^[2] ועיין בפרק יד מהי הודעת מצות, שהכוונה היא מקצת מצות, וכ”כ בתחילת הלכה ב’:

ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו”ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה.

וראה בשו”ת חמדת שלמה שם אות כב, שכתב שקבלת מצוות והודעת מצוות הם שני עניינים. וזה לשונו שם: “קבלת מצוות היא בסתם שקיבל עליו ליכנס בדת יהודית דזה הוי ממילא קבלת המצות. והודעת המצוות הוא להודיע לו ענין המצות כדאיתא בגמרא אכלת חלב וכו’ וכן שכרן ועונשן כדאיתא שם”. ולדעתו רק הודעת מצות אינה מעכבת אבל קבלת מצות מעכבת. אלא שגם זה קצת קשה בפשט הרמב”ם, שהרי אם כל הגרים קבלו מצוות, והודעת המצות היא רק חלק מתהליך מעשה הגרות, אם כן מדוע אומר הרמב”ם שחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. מזה משמע שזה כל ידיעת המצות שלו.

אמנם נראה ששאלה זו האם קבלת מצוות מעכבת יש בה כדי ללמד על עיקר מהותו של תהליך הגרות. דהנה לכאורה מטרת הגרות היא להפוך נכרי לישראל. אלא שלדעת הרמב”ן לא תיתכן הגדרה זו, שהרי כל דיני גרות ילפינן מדור המדבר. ובאותו דור לדעת הרמב”ן לא נתחדש שם ישראל, לא במתן תורה ולא בכריתת הברית, וכפי שכתב בפרשת המקלל על הפסוק (ויקרא כד י): “ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי”:

וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי – להורות כי העו”ג הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי. ואע”פ שפסקנו בגמרא (יבמות מה א) דעו”ג הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי “לשמות מטות אבותם” כתוב בהן (במדבר כו נה). ומה שאמר בת”כ (פרשה יד א) בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר, אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט א), אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם “בתוך בני ישראל”, שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. וכן מה שאמרו בת”כ (שם) אע”פ שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר, כדברי יחיד היא שנויה, והלכה הולד כשר. והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות דף עח ע”ב) באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול. ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשיו (קידושין דף יח ע”א) ודילמא ישראל מומר שאני. וק”ו הדבר, אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאוין ואין לו בה קידושין היא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה, לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל.

וכתב הרמב”ן שבדבר זה, האם התחדש שם ישראל לדור המדבר, חלוקים עליו חכמי הצרפתים. ולשיטתם יש לומר שתוכן הגרות היה הכניסה לברית כדי לקבל שם ישראל. ובדעת הרמב”ם, יתכן שסבר כרמב”ן שמתן תורה אינו תהליך של גרות, ולכן משתמש בלשון כניסה לברית, שהרי זה כתוב בפירוש שמתן תורה הוא ברית “ויקח את ספר הברית”

שאלה זו, אם קבלת מצות היא חלק מהגרות, נפ”מ האם יש צורך בקבלת מצוות בפני ג’? בדבר זה נחלקו הרמב”ן והרמב”ם. דעת הרמב”ן (יבמות דף מה ע”ב, והובא בבית יוסף יו”ד סימן רס”ח) דקבלת מצוות מעכבת, ולא עוד אלא דצריכה להיות בפני שלשה דוקא דמשפט כתיב ביה, מה התם שנים שדנו אין דיניהם דין כאן נמי אינו גר אפילו בדיעבד. ומחדש שם הרמב”ן דטבילה מועילה גם שלא בפני שלשה:

ואפשר לומר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה מה התם שנים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד, אבל מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן וקיבל עליו בב”ד לטבול ולמול אם הלך ומל וטבל שלא בפני ב”ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה, ולא מנסבינן ליה לדידיה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה, משום דלכתחלה בעינן שלשה בין בקבלה בין בטבילה.

לעומת זה, דעת הרמב”ם היא הפוכה, שבדיעבד רק הטבילה צריכה להיות בפני שלשה. הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה לא הזכיר את קבלת המצוות כחלק ממעשה הגרות, אלא רק הודעת מצוות, וכפי שהבאנו לעיל. ואין הודעת מצוות מעכבת בדיעבד, כמו שכתב בהלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז: “גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות ה”ז גר”. וכן כתב המגיד משנה על אתר שזה פשוט שאין הודעת המצוות מעכבת בדיעבד.^[3]

ומה שהרמב”ם הביא את המקור לטבילה מהפסוק “וקדשתם היום ומחר”, כמו ההוה-אמינא, ולא כפי שמסיקה הסוגיה מדכתיב “ויקח משה את הדם ויזרוק על העם” ואין טבילה בלא הזאה. ואין לומר שלדעת הרמב”ם פרשת ההזאה נאמרה לאחר מתן תורה ולכן לא מביא את הפסוק שהרי בהקדמת פירוש המשניות לרמב”ם לסדר קדשים (ד”ה והחלק השני) כתב הרמב”ם מפורש שפרשת “ואל משה אמר” (שמות כד א) נאמרה לפני מתן תורה: “אבל הגר אין כניסתו לדת נשלמת והיה כשאר ישראל אלא בשלשה דברים מילה וטבילה והרצאת קרבן, כמו שגם ישראל כאשר נכנסו לדת ה’ זו מל אותם השליח במצרים בזמן שצוה אותם מצות קרבן פסח והזהיר שלא יאכל ממנו ערל וטבלו במדבר לפני מתן תורה והקריבו עולות ושלמים והוא אמרו ‘וישלח את נערי בני ישראל’ ואז נתנה להם התורה”. ונראה דהרמב”ם סובר בזה כמו רש”י. וכן הרי את הקרבן הרי כן לומדים משם. לכן קשה יותר מדוע הרמב”ם הביא כמקור לטבילה את הפסוק “וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם” והרי הגמרא ביבמות דחתה פסוק זה: “ודלמא לנקיות בעלמא”, ולומדת מהזאה שלאחר מכן ואין הזאה בלא טבילה. וצריך לומר שהרמב”ם כדרכו מביא פסוק יותר פשוט אף שאין זו מסקנת הסוגיה.

ובערוך לנר (יבמות מו) כתב, דלפי הנראה המכילתא דוחה את פרכת הגמרא. דבמכילתא איתא: “וכבסו שמלותם. ומנין שיטענו טבילה, הריני דן, ומה אם במקום שאין טעונין כיבוס בגדים, טעונין טבילה, כאן שהוא טעון כיבוס בגדים, אינו דין שיהא טעון טבילה, אין כיבוס בגדים בתורה שאינו טעון טבילה”. וביאר בערוך לנר שכוונת המכילתא שאין לדחות ולומר ש”וכבסו שמלותם” הוא נקיות בעלמא, משום שלא מצינו כיבוס בגדים שאינו טעון טבילה. ואם כן יש לומר שהרמב”ם סמך על המכילתא כשהביא את הפסוק “וכבסו שמלותם”. והטעם שהרמב”ם העדיף לסמוך על המכילתא, משום שהאונקלוס מפרש את ההזאה לא על האדם, דעל הפסוק “ויקח משה את הדם ויזרוק על העם…” (שמות כד ח) מתרגם האונקלוס: “ונסיב משה ית דמא וזרק על מדבחא לכפרא על עמא.”^[4]

למעשה בענין קבלת המצות, אם זה מעכב בדיעבד בשו”ת חמדת שלמה הנ”ל (סימן כ”ט אות כ) כתב: “ולעולם קבלת מצות בסתם מעכב דזה עיקר הגרות שנכנס לדת יהודית”. לעומת זה בתשובות בית מאיר (סימן יב) דן בתשובת החמדת שלמה הנ”ל שנשלחה אליו מאת המחבר, וז”ל:

הנה לשיטת התוספות (יבמות דף מה ע”ב ד”ה מי לא טבל) שהוא פסק הטור קשיא לי מאד אם איתא דעיקר משפט דצריך שלשה לא קאי כי אם על קבלת מצות אבל המילה והטבילה לא בעי ג’ אלא לכתחילה א”כ נשמע דעיקר הגרות היינו קבלת מצות, א”כ טבילה באמהות מנ”ל לר’ יהושע ומשני הגמרא סברא הוא דא”כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה (יבמות דף מו ע”ב) ומה הוכחה היא זו דילמא בקבלת מצות שהיה במעמד הר סיני. אלא ודאי מוכח מזה דהודעת מצות וקבלתם אינם עיקר הגרות, כי ידוע להגמרא מסברה דצריך עכ”פ מעשה קדושה בגופו וא”כ איך אפשר דמשפט לא קאי כ”א על קבלת המצוות וצ”ע.^[5]

אלא שמכל מקום פשט הרמב”ם הוא קשה וצריך עיון.

1. עיין צדקת הצדיק סימן נד:

   עיקר היהדות בקריאת שם ישראל כמו שנאמר: זה יאמר לה’ אני וגו’ ובשם ישראל יכנה (ישעיה מד) שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל, די. ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת ס”ח ע”ב) גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת, ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם ישראל. ↑

2. וכן כתב הריטב”א בכתובות (דף יא ע”א וראה בהוצאת מוסד הרב קוק עמוד פו הערה 13). וראיה מגר קטן שאין בו קבלת מצוות כלל, וכן מגר שנתגייר לבין הגויים (שבת דף סח ע”ב). וגם הב”ח (ביו”ד סימן רס”ח) הבין כן ברמב”ם. ועיין חמדת שלמה שם שחלק עליו וכתב שלרמב”ם קבלת מצוות מעכבת והיא כלולה בטבילה. ↑

3. וכן כתב הריטב”א בכתובות (דף יא ע”א וראה בהוצאת מוסד הרב קוק עמוד פו הערה 13). וראיה מגר קטן שאין בו קבלת מצוות כלל, וכן מגר שנתגייר לבין הגויים (שבת דף סח ע”ב). וגם הב”ח (ביו”ד סימן רס”ח) הבין כן ברמב”ם. ועיין חמדת שלמה שם שחלק עליו וכתב שלרמב”ם קבלת מצוות מעכבת והיא כלולה בטבילה. ↑

4. אלא שלעומת זה, פירש האונקלוס את הפסוק “וכבסו שמלותם” (שמות יט י) “ויחוורו לבושיהון”, היינו כבוס וגהוץ העשוי לנקיות, ולא תרגם “ויצבעו” כמו בכל מקום שכתוב וכבס בגדיו וטהר, שפירושו טבילה. ובדומה לכך תרגם שם גם בפסוק יד (“ויכבסו” – “וחוורו”). וקשה, שא”כ לדעת אונקלוס אין מקור לטבילה במתן תורה. וראה משך חכמה (שמות ט י) שעמד על כך, וכן במהרי”ץ חיות (יומא דף ד ע”א) נשאר בצע”ג (מרסיסי טל ח”א ס”א). ↑

5. וכן כתב הריטב”א בכתובות שקבלת מצות אינה מעכבת (דף יא ע”א וראה בהוצאת מוסד הרב קוק עמוד פו הערה 13). וראיה מגר קטן שאין בו קבלת מצוות כלל, וכן מגר שנתגייר לבין הגויים (שבת דף סח ע”ב). וגם הב”ח (ביו”ד סימן רס”ח) הבין כן ברמב”ם. ועיין חמדת שלמה שם שחלק עליו וכתב שלרמב”ם קבלת מצוות מעכבת והיא כלולה בטבילה. ↑