כי תשא – מחצית השקל

ב”ה

פרשת כי תשא – מצות מחצית השקל

כתב החינוך במצוה קה:

שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל משקל שהוא משקל עשרים גרה בכל שנה לידי הכהנים שנאמר (שמות ל’ יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים והיו מניחים הכל בלשכה אחת שבמקדש ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הציבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים, ושכר העושה לחם הפנים והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית.

וכתב הרמב”ם בתחילת הלכות שקלים (פרק א’ הלכה א’):

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר (שמות ל’) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו’ ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת:

ולהלן (הלכה ט’) באר הרמב”ם שבאחד באדר משמיעים על השקלים. ובפרק ד’ הלכה ט’ באר הרמב”ם שמאחד מניסן מקריבים רק מתרומה חדשה ופודים את מה שנשאר, ואף אם נשארו קרבנות תמימים, פודין שתנאי בית דין הוא על כך. ואם חסר לציבור במשך השנה, לוקחים מקדשי בדק הבית.

בהמשך לשון החינוך שם כתב:

משרשי המצוה, שרצה הקדוש ברוך הוא לטוב כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה ובהתמדה, ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר שוים במצוה אחת לפניו”.

וברמב”ן על התורה העיר שלא בעל הלכות ולא מוני המצות לא מנו את מצוה זו של העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט.

יש לברר את גדר מצות נתינת מחצית השקל של תורה, האם עיקר המצוה היא אמנם לתת מטבע של מחצית דוקא, וכפי שמשמע מדברי המדרש שהביא רש”י בפרשת כי תשא: “זה יתנו” – “הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו”. או שעיקר המצוה היא לתת ערך של מחצית השקל, וכפי שיש חוב לפדות את הבן בשיעור חמשה סלעים כן יש לפרוע חוב להקדש כשיעור מחצית השקל.

משאלה זו יש כמה נפ”מ: מה הדין במי שאנוס ויש לו פחות ממחצית השקל, האם ישלם פחות? אמנם הרמב”ן על התורה העיר שכל מוני המצות לא מנו את הלאו “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” וגם הרמב”ן עצמו לא הוסיף אותן בהגהותיו לספר המצות של הרמב”ם, אך להלכה ברור שיש איסור לשקול פחות ממחצית השקל. אך למי שאין בידו לשקול, האם יתן כפי מסת ידו או שלא יתו כלל? אם עיקר המצוה הוא חוב לשם קרבנות ציבור, מסתבר שכיון שהוא אנוס, שישלם כפי יכולתו. אך אם עיקר המצוה היא נתינה של מטבע של מחצית הרי שלא יתן כלל (וחצי שיעור במצוה לדעת הרבה אחרונים אינו דומה לחצי שיעור באסורים ואין בו מצוה כלל, ובנדון זה יתכן שיש בזה איסור).

כן תתכן נפ”מ בשוקל עבור חברו, האם צריך לזכות לו קודם ששוקל, או יוכל לפרוע חובו בלא זיכוי? (דן בזה הרוגוצ’ובר “בצפנת פענח” בהלכות תרומות והובאו דבריו ב”צפנת פענח – כללי התורה והמצות” בערך שקלים). אם מדין פרעון חוב, נראה שאין צריך לזכות לו אלא פורע את חובו ומדין עבד כנעני המבואר בקידושין ז’ ע”א^[1]. אבל אם ישנה נתינה של מחצית השקל, יתכן שהנתינה גופה מצוה ולא יוכל לשקול בלא לזכות לו.

כן יש לדון במי שמסופק אם חייב במחצית השקל, האם זה כמו כל חוב והוא ספק ממון שדינו לקולא והמוציא מחברו עליו הראיה, או הספק זה יחשב לספק איסור בגלל מצות הנתינה, ולחומרא. ובדומה נחלקו הראשונים לגבי ספק צדקה אם הוא ספק איסור או ספק ממון. יתכן שבמצות מחצית השקל לכ”ע הדבר נחשב כספק איסור ולחומרא, אם אמנם המצוה היא נתינת המטבע (ועיין במנחת חינוך במצוה ק”ה). לחקירה זו קשורה גם שאלה הנוגעת למה שאנו נותנים היום זכר למחצית השקל, האם יש להדר ולתת זכר למחצית השקל כשווי מחצית שקל של תורה או די במחצית המטבע היוצאת באותו מקום ובאותו זמן.

נוכל להגיע למסקנה בשאלה זו, אם נשווה את מצות נתינת מחצית השקל למצות נתינת חמשה סלעים לפדיון הבן: הרמב”ם בהלכות שקלים (פרק א’ הלכה א’) כתב:

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה וכו’. אינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו בפעם אחת.

לעומת זה, במצות פדיון הבן ודאי יצא אם מחלק את כסף הפדיון למספר כהנים, כמבואר ברמב”ם בהלכות בכורים (פי”א ה”ז):

נתן ה’ סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא.

אמנם מסתבר שגם פדיון הבן לכתחילה אין לחלק לשני כהנים, כפי שכתב החתם סופר בתשובה (חיו”ד סימן רצ”ז).^[2] מכל מקום הרי מבואר שיש הבדל בין מחצית השקל ובין פדיון הבן. כמו כן מצאנו חילוק בין שקלים לפדיון הבן במשנה בכורות פרק ח’ משנה ז’:

וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים.

משמע שיש דין מיוחד בשקלים שיש לתת בדוקא מטבע בדומה לדין “כסף צורה” שיש בדמי מעשר שני. וכן משמע ברש”י מסכת בכורות (דף מט ע”ב על המשנה הנ”ל):

חוץ משקלים: שקלים הבאים בלשכה באדר אין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקלים^[3].

אבל בספר החינוך כתב במצוה ק”ה:

ועוד אמרו זכרונם לברכה שכל מי שאינו נותן חצי שקל ממש שהיה במטבע באותו זמן ונותן בעבורו כסף במשקלו או פרוטות שמוסיף על משקל שקלו זה מעט ואותו המעט נקרא קלבון, ואותו המעט הוא שכר השלחני שמשתכר כשהוא מחליף חצי שקל שהיה טבוע בשביל פרוטות.

משמע בחינוך שיש אפשרות לתת גם מטבע שאינה של חצי, ומוכח שזה דין בשווי של מחצית ולאו דוקא מחצית השקל. ובפשטות דין הקלבון הוא כששנים שוקלים שקל אחד, ולא בנתינת פרוטות.^[4] לדעת החינוך צריך לומר שנתינת הרבה פרוטות בתור מחצית שקל, אין זה נתינה של שווה כסף, שהרי במשנה מפורש שאין לתת שוה כסף למחצית השקל, אלא זה גדר נתינה של מטבע.

אלא שיש לדון בדברי המשנה בשקלים פרק ב’ משנה א’: “מצרפים שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך”, ומפרש רש”י בבכורות נ”א ע”א: “בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים מצרפין אותן ולוקחין דרבונות, דרבונות הוו זהבים טבועים”, ובירושלמי שם מקשה: “ויעשה אותן מרגלית, שמא תוזל מרגלית ונמצא הקדש מפסיד”. כלומר שמעיקר הדין גם בשקלים נוהג הכלל ששוה כסף ככסף, ורק משום גזירה שמא יפסיד הקדש אינו יכול להחליף את השקלים בשוה כסף. אם כן, מן התורה אין הבדל בין מצות מחצית השקל למצות פדיון הבן, וגדר שניהם הוא החיוב לתת שיעור מסויים. אבל הרי במשנה שהבאנו לעיל (בכורות פרק ח’ משנה ז’) מבואר שאין לתת שווה כסף? וצריך לדחות ולומר שהלכה זו שאפשר להחליף שקלים בשוה כסף מן התורה נאמרה רק אחר שקיים את הפרשת מחצית השקל במטבע כסף, וקיום מצות מחצית השקל היא ע”י ההפרשה גם כשלא הגיע ליד בגזבר (כ”כ באגרות משה חיו”ד א’ סימן ק”צ).

אלא שאם נאמר כך הרי הדבר סותר למשנה בשקלים פרק ב’ משנה ג’: “המכנס מעות ואומר אלו לשקלי, בית שמאי אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין”. משמע שההפרשה יכולה להיות גם ע”י שמכנס מעות ואע”פ שלא נותן מטבע של מחצית. אלא שיש לפרש גם את המשנה הזו באותו אופן: שהוא מכנס מעות, ובסוף יחליף לחצי שקל, אלא שאחר שיחליף יש לו עודף ועליו נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מותרו חולין או לא.

שאלה זו, האם יש חיוב לתת מטבע של מחצית או לתת שווי של מחצית, תלויה גם בבאור המשנה בשקלים פרק ב’ משנה ד’:

א”ר שמעון מה בין שקלים לחטאת: אלא שהשקלים יש להן קצבה ולחטאת אין לה קצבה. ר’ יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים ולא קבלו מהן.

היינו שבזמן בית שני כשעלו מן הגולה קיימו את מצות מחצית השקל במטבע שערכו גדול יותר ממחצית של תורה, משום שרשאים להוסיף על מחצית השקל. ולא שייך כאן הלאו של “לא ירבה” משום שהלאו נאמר רק על היחיד ולא על הציבור כשיד כולם שוה בו. בדין זה כתב הרמב”ם בפרק א’ הלכה ו’:

בזמן שהיה מטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע. ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד ואחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין. ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו אותו חצי סלע. ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה.

לדעת הרמב”ם גם כשהציבור הוסיף לשקול על שיעור התורה, נתנו מחצית המטבע של אותו זמן. אבל הראב”ד שם חולק:

…לא אמרו שיהו הולכין אחר יציאת המטבעות אלא היה המטבע מה שהיה אבל הם היו שוקלים לפי שהיו מתי מעט והוצרכו לשקול תחילה דרכונות ועל זה הדרך הלכו הכל שקליהם. ואין השכל נותן שהיה להם בתחלה מטבע של דרכונות והם עניים היו והעשירו עכ”ל.

כפי שהבין הכסף משנה, הרי דעת הראב”ד היא שלא היה להם מטבע גדול אלא שקלו שני סלעים דהיינו דרכמון מפני שהיה צורך בסכום זה לקרבנות ציבור. אם כן דעת הראב”ד היא, שיכולים להוסיף על מחצית השקל גם אם אחר התוספת לא יהיה לנתינה שם של מחצית. לפי האמור נראה שלדעת הראב”ד מצות מחצית השקל גדרה דומה לגדר מצות פדיון הבן.

כדעת הראב”ד מפורש ברמב”ן על התורה בפרשת כי תשא, שמוכיח שמצות שקלים היא לדורות מהכתוב בספר נחמיה פרק י’: “והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלוהינו”, כתב הרמב”ן: “מכן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית, ואמר שלישית כי בימי עזרא הוסיפו עליהם והיה שלישית השקל עשר גרה”. הרי שלמחצית השקל נתנו רק שליש שקל, וא”כ לדעת הרמב”ן עיקר המצוה הוא לתת ערך של מחצית השקל . להלן אכן מפרש הרמב”ן את המשנה הנ”ל כראב”ד, שכשעלו מן הגולה שקלו דרכון שלם.

אבל בדעת הרמב”ם נראה שהמצוה היא לתת מחצית דוקא ולכן פרש את המשנה שנתנו חצי דרכון ולא דרכון שלם כפשט המשנה. לדבריו פירוש המשנה “המכנס מעות ואמר אלו לשקלי” שהובאה לעיל, שאמנם ישנה הפרשה של מעות אבל את המעות יחליף למטבע של מחצית השקל קודם שמביא לשופרות שהיו המדינה. ולדברינו שדעת הרמב”ם היא שהמצוה היא במטבע של מחצית דוקא, מכאן מובנת ההלכה בפרק א’ הלכה א’ שהובאה לעיל, ולא מצאו לה המפרשים מקור: “ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת”.

לפי האמור נראה שלדעת הרמב”ם צריך לתת דוקא מחצית, ולכן הרמב”ם כתב, בנוסף להלכה המפורשת במשנה שאין לתת שוה כסף למחצית השקל, שלא לתת בפעמים רבות, ולכן הרמב”ם פרש את המשנה לגבי הדרכונות בזמן בית שני שנתנו חצי. אבל לדעת הרמב”ן והראב”ד נראה שהמצוה היא לתת שווי של מחצית השקל.

ונראה שדעת הרמ”א היא שצריך לתת רק מחצית המטבע של אותו מקום וזמן. ולכן כתב הרמ”א בשו”ע סימן תרצ”ד:

י”א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר שג’ פעמים כתוב תרומה בפרשה יש ליתן ג’.

המעיין בהמשך דברי הרמ”א בשו”ע ובדבריו הדרכי משה על הטור, יראה שלא כתב לתת זכר למחצית השקל כשווי מחצית השקל של תורה שהוא 9.6 גרם כסף טהור, אלא הקפידא היא על שם “מחצית”, ולכן יש לתת מחצית מן המטבע היוצאת במדינה. הרמ”א לא הזכיר כלל שיש לתת, ואפילו לכתחילה, כשווי מחצית השקל של תורה. אמנם בשו”ת יחוה דעת (ח”א סימן פ”ו) כתב שלכתחילה ראוי לתת שיעור מחצית השקל של תורה.

לבירור נוסף:

ע’ כתובות קח

לברר בסוגית שוקל את שקלו לגבי מודר הנאה.

1. קידושין דף ז’ ע”א:

   הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא. ↑

2. שו”ת חתם סופר חלק ב (יו”ד) סימן רצז :

   ולפע”ד נ”ל דאין יכול לכתחלה לחלק ה’ סלעים לב’ כהנים דכל שניתנה בו תורה שיעור אם מחלקו ה”ל חצי שיעור אף על גב דבדיעבד יוצא על ידי צירף /צירוף/ מ”מ מצוה מן המובחר לאכול השיעור בבת אחת או ליתן שיעור נתינתו בב”א. ↑

3. וזה מתאים עם מה שהבאנו לעיל את רש”י בפרשת כי תשא שהקב”ה הראה למשה רבינו מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו. ↑
4. והעיר על זה המנחת חינוך, שלדעת הרמב”ם מצאנו קלבון רק בשנים שנותנים, אבל החינוך מדעת עצמו כתב שהוא הדין בשוקל פרוטות. ↑