פקודי – משיחת כלים

ב”ה

פרשת פקודי – קידוש הכלים, לשעה ולדורות

שמות פרק מ’ פסוק ט’:

וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:

א

בביאור המצוה כתב הרמב”ם בספר המצות (מ”ע לה):

והמצוה הל”ה היא שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה כמו שאמר (ר”פ אמור) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. וכן ימשחו בו קצת המלכים^[1] כמו שהתבאר בדין מצוה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו. ולא ימשחו בו הכלים לדורות כי בבאור אמרו בסיפרי (נשא עה”כ וימשחם) שבמשיחתן שלאלו כלומר כלי המשכן הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. אמר יתעלה ויתברך שמו (ר”פ תשא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם.

מה שמביא הרמב”ם מספרי, מובא בגמרא מסכת שבועות טו ע”א שם מובאת בריתא:

כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן.

הרמב”ם בשורשים לספר המצות הזכיר מצוה זו, אלא שמוסיף עוד דבר. בשורש עשירי שבו כתב שאין למנות את ההקדמות למצוה, כמו “ולקחת סולת” ללחם הפנים, ומוסיף באמצע דבריו:

וכן קח לך בשמים ראש (ר”פ תשא) לא יימנה, ואמנם יימנה (מ”ע לה) הצווי שצונו שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר.

כלומר גם “כלי הקודש” בכלל המצוה, וזה צריך עיון שהרי זו היתה מצוה חד פעמית והרי בשרש השלישי כתב שאין למנות מצוה שאין נוהגת לדורות כגון “אל יותר ממנו” האמור במן. והרי משיחת הכלים היתה חד פעמית. אלא אם כן אם נאמר שהכלים שעשה משה, אם הם עצמם נשברו או נטמאו צריך למשוח מחדש ולא די בשימוש.

ב

אם כן לדורות “עבודתן מחנכתן”. ולכאורה זה דוקא עבודה ולא כל שימוש בכלים. דבר זה מוכח מתוספות ישנים ביומא בתחילת פרק טרף בקלפי (דף לט ע”א) שם אומרת הגמרא לגבי המשנה המתארת את ההגרלה של כהן הגדול ביום הכפורים:

למה לי טרף בקלפי כי היכי דלא ניכוין ולישקול אמר רבא קלפי של עץ היתה ושל חול היתה ואינה מחזקת אלא שתי ידים מתקיף לה רבינא בשלמא אינה מחזקת אלא שתי ידים כי היכי דלא ליכוין ולישקול אלא של חול נקדשה אם כן הוה לה כלי שרת של עץ וכלי שרת דעץ לא עבדינן.

והקשו שם התוספות ישנים ד”ה אם כן הוי ליה כלי שרת:

וא”ת איך הוא כלי שרת והלא כלי שרת גמורין עבודתן מחנכתן וזה אין בו שום עבודה, דהגרלה לאו עבודה היא ואיך יהיה כלי שרת. י”ל דה”ק הוה ליה כלי שרת שיראו העולם שהוקדש ויסברו שיכולים לקדש בו מנחה או לקבל דם בשעת צורך ויבא לעשות כלי שרת של עץ וכלי שרת של עץ לא עבדינן.

ואף שהרי מגרילים בקלפי, לא מתקדש על ידי ההגרלה כיון שזו לאו עבודה. הרי שכדי לחנך צריך עבודה ממש (ראית מקדש דוד סימן ב’). אבל הריטב”א שם הביא את דברי התוספות, וכתב “והנכון דכיון דעבודת קלפי אינו אלא בהגרלה זו היא עבודתו לקדשו ואשר ישרתו בם קרינן ביה”. ולפי זה הכלי מתקדש במלאכתו ואם זו אינה עבודה הרי בזה הוא מתקדש.

וכמו שכתב הריטב”א מוכח מרמב”ם בהלכות כלי המקדש פרק א’ הלכה יב:

כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה שנאמר וימשחם ויקדש אותם, ודבר זה אינו נוהג לדורות, אלא הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר אשר ישרתו בם בקודש בשירות הם מתקדשין.

הרי שהרמב”ם שינה את לשון הבריתא, ובמקום לכתוב שנתקדשו בעבותן, כתב הרמב”ם שנתקדשו “במלאכתן”. ועל פי זה יש ליישב כמה דברים:

ג

במנחת חינוך סמן צ”ה מעיר על כך שהרמב”ם בהלכות בית הבחירה הביא רק תבנית השלחן והמנורה ומזבח הזהב, ולא עשיית הארון. וז”ל הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק א’ הלכה ו’:

ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.

המנחת חינוך כתב שכיון שאין מצוה לעשות ארון, לכן לאחר שנגנז הארון בבית ראשון בימי יאשיה המלך, לא עשו ארון בבית שני גם משום שאין צורך בארון כיון שאין לוחות וגם משום שאין מצוה לעשות ארון. אלא שעל פי הגמרא בשבועות, הרי אין גם אפשרות לקדש את הארון כיון שאין שום מלאכה שנעשית על ידי הארון. וגם ההזאות ביום הכפורים בין בדי הארון, הרי גם כשאין ארון מזים על מקומו, הרי שאין זו עבודה בארון דוקא. וכבר העיר על זה במשך חכמה (שמות כה, כא):

ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך – הנה כל הכלים עשו במקדש שני לבד הארון (ע’ יומא נב:), כי הלוחות נגנזו והלוחות מעכבים הארון ובקדשים כל מקום ששינה הכתוב לעכב (מנחות יט:) לכן תנא ביה קרא דאינו ארון עד שיותן בו העדות,וכיון שבמקדש שני לא היו בו לוחות לא היה ארון ודו”ק.

כל זה לגבי הארון, שאין בו לא עבודה וגם לא מלאכה. אבל יש נפ”מ לגבי סכין, שנחלקו הראשונים אם סכין השחיטה במקדש הוא כלי שרת או אינו כלי שרת.^[2] אם נאמר שסכין הוא כלי שרת, ולדעת הרמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות (פרק ד’ הלכה ז’) שם כתב הרמב”ם: “כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחילה אלא בסכין מכלי שרת”, ורק בדיעבד מועיל גם בקרומית של קנה. הרי שלכתחילה צריך לשחוט בכלי שרת. אלא שלכאורה הרי שחיטה לאו עבודה, ואם כן איך מתקדש? אלא שצריך לומר כסברת התוספות ישנים, שאמנם זה לאו עבודה, אבל אם זה מה שמיועד לכלי זה הרי שזו עבודתו ומקדש אף שעצם הדבר אינו מוגדר לעבודה.

ד

אותה שאלה קיימת גם ביחס למנורת המקדש. שהרי הגמרא ביומא דף כד ע”ב אומרת:

זר שסידר את המנורה ליחייב איכא נתינת פתילה נתן פתילה ליחייב איכא נתינת שמן נתן שמן ליחייב איכא הדלקה הדליק ליחייב הדלקה לאו עבודה היא.

והרי זר אינו חייב על עבודה שיש אחריה עבודה. ומשם כך אין חיוב על העבודות שבמנורה. ואם כן, הרי שלמה המלך עשה עשר מנורות, ואם הדלקה אינה עבודה, איך הם נתקדשו? והרי במשנה מנחות דף מט ע”א שנינו:

שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת^[3] ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.

שאלה זו אינה קשה לראשונים הסוברים שיש מצוה של הטבת נרות, ואם כן המנורה יכולה להתקדש בהטבת נרות. והרי המשנה לא אומרת שאין מחנכין את המנורה “בהדלקת נרות” אלא כתבה: “אלא בשבעה נרותיה בין הערבים” ולשון זה סובל גם אם נפרש אותו רק על הטבה. אבל הרמב”ם כתב בהלכות תמידים ומוספים פרק ג’ הלכה יא:

ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים.

כלומר, הרמב”ם תיקן את הלשון וכתב “בהדלקת נרותיה” במקום לשון המשנה. ואם כן לרמב”ם אי אפשר לקדש על ידי הטבה. והסיבה לשיטת הרמב”ם: הרמב”ם כתב בהלכות תמידים ומוספים פרק יג הלכה יב “הדלקת נרות היא הטבתם”, וע’ לשון ספר החינוך מצוה צח:

להיטיב נרות תמיד לפני השם יתברך, שנאמר [שמות כ”ז, כ”א] יערוך אותו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני השם יתברך, וזהו מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא… זהו דעת הרמב”ם זכרונו לברכה במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפירשנו, אבל דעת מפרשים רבים שההטבה היא הדישון והקנוח ותקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות [דף נ’ ע”א].

ועל כורחך שהרמב”ם לשיטתו, שאין צריך עבודה דוקא כדי לקדש את הכלי אלא הכלים מתקדשים “במלאכתן” כמו שכתב הרמב”ם.

ה

ואפשר להסביר את הרמב”ם ששינה מלשון הבריתא ולא כתב “עבודתן מחנכתן” אלא כתב “אלא הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר אשר ישרתו בם בקודש בשירות הם מתקדשין”. הרמב”ם לא הזכיר כאן חינוך אלא כתב שהם מתקדשים בשרות, משום שלדעת הרמב”ם להלכה החינוך הוא מצוה שאינה קשורה בקידוש הכלים, אלא החינוך הוא כפי שכתב ב פירוש המשנה לרמב”ם מסכת מנחות פרק ד

וענין החנוך ההרגל. אמר שתחלת מה שמקריבין על מזבח החיצון בתחלת עשייתו לא יהא אלא עולה של שחר. וכן לחם ראשון שנותנים על השלחן לא יהא אלא ביום השבת שנאמר ביום השבת. ותחלת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים שנ’ מחוץ לפרכת העדות יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה’. והושאלה מלת חנוך בדברים אלה להתחלת העשייה, כאלו מרגילים כלי זה לעבודה זו על דרך הדמיון לאדם בתחלת למודו מדע מסויים או מדות מסויימות שיתרגל בהם עד שיקלטו בו כתכונה.

ובחידושי הגרי”ז במנחות על אותה משנה כתב:

שם, במשנה שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר וכו’, ויש לעיין חינוך זה מה דינו אי זהו דין הכשירא דחפצא דצריך להכשיר את המזבח בחינוך, או דזהו דין של התחלת עבודה דצריך להתחיל העבודה בקרבן זה, והנה הא דכלים בעי חינוך אין ראיה משום שזה הוי קדושתם דעבודתם מקדשתן אבל מזבח החיצון הא לא הוי כלי כלל וכמו”כ במזבח הזהב הא נמשח וזהו קדושתו

ובגדר החינוך אכן נחלקו אחרונים:^[4] יש שכתב (פי’ הר”י פרלא לסהמ”צ רס”ג פרשה מט) שכל זמן שלא נתחנך המזבח החיצון בתמיד של שחר, אין עליו תורת מזבח כל עיקר. דעת הגאון ר’ מנחם זעמבא הי”ד שהחינוך שאמרו בכלים הללו הוא מתורת קידוש כלי שרת שעבודתם מחנכתם, שכלים הללו יש לחנכם לקדושת כלי שרת בעבודות הללו דוקא,^[5] וכל זמן שלא חינכום בעבודות הללו אין עליהם תורת כלי שרת.

אבל דעת החזון איש (מנחות סי’ ל אות ה- ו) שחינוך שאמרו אינו קידוש בתורת כלי שרת, אלא מצוה לחנכם בקרבנות הללו, כעין הקרבת המילואים במשכן לאחר הקמתו, ולכן אף כלים הללו שעשה משה במדבר שחלה עליהם תורת כלי שרת על ידי משיחה, מצוה לחנכם בעבודות הללו.^[6] וכיוצא בזה כתב במקדש דוד (סימן ב’ עמ’ כט) שהמשיחה היא לקדש את מה שבתוכן, אבל לענין שאר דברים די בקדושת הפה.

כשיטתו של החזון איש, פשט לשון המשנה במנחות פרק ד’ משנה ד’:

לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים אמר רבי שמעון וכולה היתה קרבה בין הערבים שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.

וז”ל החזון איש שם אות ה’:

ואפשר דאין מחנכין המזבח אלא בתמיד של שחר אינו קידוש אלא מצות חינוכו וכעין הקרבת מלואים בימי משה ובימי עזרא… ומיהו נראה דמשנתנו לאו בחינוך של קידוש איירי אלא אפילו שלחן של משה ומנורה של משה כשסידרן שלמה בהיכל היה סידור לחה”פ הראשון והדלקת מנורה בפעם ראשון מענין החינוך ואף שנתקיים בזה עיקר המצוה נתקיים בזה גם מצות חינוך ובזה איירי משנתנו.

וכיון שמלשון הברייתא משמע שענין החינוך והקידוש הם אחד, והרמב”ם סובר שאמנם כך סוברת הברייתא אך למעשה אין אנו קושרים בין חינוך ובין קידוש, לכן הוצרך הרמב”ם לומר שהקידוש הוא על ידי המלאכה.

1. מה שכתב הרמב”ם “קצת מלכים”, נראה שזה על פי מה שכתב בהלכות כלי המקדש פרק א’ הלכה יא:

   אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין, ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם שנאמר הוא ובניו בקרב ישראל, ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו, כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהו, ויואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו, וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו אלא בשמן אפרסמון ודבר זה מסורת ביד החכמים.

   ומשום שלא כל המלכים נמשחו בשמן המשחה, אלא בשמן אפרסמון, לכן כתב הרמב”ם שרק מקצתם נמשחו. ↑

2. ע’ מקדש דוד סימן ב’ ס”ק ב’ באוצר הספרא לר”מ זעמבא, סימן ג’ אות ד’, עמ’ ו’ ↑
3. כיון שאת השלחן אין מחנכין אלא בשבת, אם כן לכאורה בזמן חנוכת המקדש על ידי החשמונאים, חנכו את המנורה מיד ואת השלחן רק לאחר מכן בשבת. אך הביא הרבי מאוסטרובצא “דרך השערה ובינותי בספרים וראיתי בסדר הדורות דהיה בשנת ג’ אלפים תרכ”א או לרכ”ב. ובצמח דוד כתב בפשיטות שהיה בשעת תרכ”ב. ולפי חשבון המולדות היה מולד תשרי שבת, והיה ר”ה בשבת וכן כ”ה בכסליו היה בשבת וב”ה שכוונתי לאחמת וזה פלא”. (הובא אצל הרב הדרי, “שבת ומועד בשביעית” במאמר שבתה של השביעית בחנוכה. ↑
4. ע’ גם שו”ת שלמי שמחה (הרב שמחה עלברג, ברוקלין תשנ”א) חלק ה’ סימן לט. ↑
5. אוצר הספרא להר”מ זעמבא משנה ו אות ג וח. ↑
6. עיין אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, חנוך כלי המקדש [טור רב] ועיי”ש את המקורות לדעות הללו. ↑