שמות – הפלה

ב”ה

פרשת שמות – הריגת עובר

שמות א,טז:

וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה:

שמות רבה:

ויאמר בילדכן את העבריות. למה צוה להרוג אותן על ידי המילדות? כדי שלא יתבע הקב”ה אותן ממנו ויפרע מהם.

ובגמרא סוטה יא ע”ב נאמר: “א”ר חנינא סימן גדול מסר להן בן פניו למטה בת פניה למעלה”.

מדוע פרעה היה צריך למסור להם סימן, הרי כשיצא הוולד ידעו אם הוא בן או בת ואז יקיימו את מצוות פרעה?

בגמרא בסנהדרין דף נז ע”ב מבואר שבן נח חייב על העוברין:

משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין מאי טעמיה דרבי ישמעאל דכתיב (בראשית ט’) שפך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.

וכתב המהרש”א שם, שלכן פרעה לא ציוה להרוג בידים משום שבן נח מוזהר על שפיכות דמים. ולכן לא אמר למיילדות המצריות להרוג אבל למיילדות העבריות אמר שלהם הותר להרוג עובר במעי אמו, וראיתן על האבנים קודם דיצא לאויר העולם אם בן הוא. וכיון שאי אפשר להפטר משפיכות דמים רק לפני שיצא ראשו או רובו , נתן להם סימנים שידעו אם בן הוא קודם שיצא רוב ראשו.

וכן כתב המשנה למלך בפרשת דרכים (דרוש יז) וכן כתב ברביד הזהב (לרבי דוב בער טרייוויש אב”ד ווילנא בימי הגר”א), שפרעה אמר להם להרוג עוברים משום שאם היה אומר להם להרוג לאחר שנולד הן היו מוסרות את נפשן על כך.

אבל לכאורה אין זו עצה להרוג עוברים, שהרי כתוב במדרש שבן נח שהרג על ידי שליח, חייב, שנאמר: שפך דם האדם באדם דמו ישפך, היינו שופך דם האדם על ידי אדם אחר והוא שליח, (בראשית רבה פל”ד). ועי’ רמב”ם רוצח פ”ב ה”ב, שכתב שגם השוכר להרוג או ששלח עבדיו והרגוהו שופך דמים הוא אלא שאין בהם מיתת בית דין. ואם כן לא יועיל מה שפרעה צווה למילדות להרוג.

על שאלה זו מתרץ בכלי חמדה כאן, שכיון ששתי הדרשות הללו, שבן נח חייב על העוברין וכן שבן נח חייב על שליחות, שהרי את שתיהן אנו לומדים מ”שופך דם האדם באדם”, לכן הרי שניתן לדרוש רק דרשה אחת, ואם בן נח חייב על העוברין, הרי אין שליח לדבר עבירה, ואם יש שליחות לדבר עברה, הרי אין לנו פסוק לחייב בן נח על העוברים.

אלא שכל הדיון הנ”ל יוצא מנקודת הנחה שישראל אינו מוזהר על העוברים ומותר להרוג עובר. האם אמנם הדבר כן ואין בעובר גדר של חיים?

בתורה אנו מוצאים אנו מקור אחד בלבד הקשור בנושא בהריגת עובר : “וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש, כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים. ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש” (שמות, כ”א, כ”ב). לפי חז”ל מתייחס ה”אסון” שבפסוק לאשה. דהיינו אם לא קרה אסון לאשה, על מי שגרם להפלת ולדותיה לשלם לבעל האשה עונש כספי. ואם כתוצאה מנגיפתו קרה אסון לאשה, דהיינו היא מתה – דינו מיתה (מכילתא, משפטים, פרשה ח’ ; בבא-קמא מ”ב, א’) .

יסוד הדבר במה ששנינו במשנה באהלות פרק ז’ משנה ו’:

האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש.

ובסוגית רודף בסנהדרין דף ע”ב ע”ב מביאה הגמרא משנה זו בהקשר לדיני רודף:

אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה.

ולפי גמרא זו מובן מדוע כשיצא ראשו אין לו דין של רודף, משום שמשמיא קא רקדפו לה. וכשהוא בבטן, כתב רע”א שעובר לא נקרא נפש, וציין לשו”ת גאוני בתראי סימן מ”ה שהאריך בזה.

ולכאורה היה מקום לומר ששאלה זו תלויה במחלוקת שמובאת בגמרא כמה פעמים האם עובר ירך אמו. לדוגמא לגבי הדין הדין של ולד בהמה מעוברת שנגחה והמיתה אדם, אם היתה מעוברת בזמן גמר דין, השאלה אם העובר נאסר או לא תלויה בשאלת עובר ירך אמו. ולכן לכאורה אם עובר ירך אמו אם כן אין לו חיות בפני עצמו, אבל אם עובר לאו ירך אמו הרי כאן יש מקום לומר שיש לו חיות בפני עצמו.

אלא שהר”ן על הרי”ף בחולין דף נ”ח ע”א, בסוגית ולד שנולד מן הטריפה, רצה להוכיח מכמה סוגיות שעובר ירך אמו, וכן מגמרא ערכין (דף ז ע”א) שתנן האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין אותה לאלתר, והרי גם הוולד ימות, אלא לכאורה הטעם הוא משום שעובר ירך אמו. וכתב הר”ן בשם רבנו תם לדחות את הראיות, ובנוגע לגמרא בערכין כתב:

וההיא נמי דערכין דאשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד לאו משום עובר ירך אמו הוא אלא שכיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה. ולולד, כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן, תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגין את הולד משום דעובר לאו ירך אמו וא ולא עליו נגמר הדין.

הרי שגם דעת הר”ן שעובר אינו נפש ואין בו איסור רציחה (אלא שיתכן איסור אחר שבגללו אסור להרוג את העובר, ראה את האיסורים שמנה באנצקלופדיה הלכתית רפואית (ערך הפלה, עמ’ 74), אם משום חובל באם או מדין השחתת זרע, ועוד טעמים שונים. וכתב: “יש שכתבו, שאיסור הפלה הוא מדין רציחה^[1]. והוסיף שאכן מצינו שיטות ראשונים ואחרונים, שבמפורש אינם סוברים איסור רציחה בהפלה.^[2]

אלא שברמב”ם (הלכות רוצח פרק א’ הלכה ט’) בדין העובר שבמשנה באהלות משמע שיש לעובר גדר נפש:

הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

וממה שהרמב”ם כתב שאכן יש לעובר דין רודף וזהו ההיתר להרוג, משמע שסובר שיש לו גדר נפש. וברע”א על המשנה תמה על הרמב”ם, שודאי אין זה מדין רודף כיון שאם יצא ראשו אין נוגעין בו, והרי אם הוא נחשב רודף הרי גם כשיצא מותר, אלא ע”כ הטעם משום שעובר לא נקרא נפש.^[3]

ובתורת חסד (אה”ע סימן מב סימן א’ ס”ק ה’) כתב שס”ל לרמב”ם שיש איסור דאוריתא להרוג עובר, וכשיטת התוספות בסנהדרין (דף נט) משום מי איכא מידי דלבן נח אסור ולישראל שרי. והר”ן שהבאנו סובר כתוספות בנדה (דף מז ע”א ד”ה איהו מיית ברישא):

…וא”ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי’ מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר”ה לקרוע האם כדמוכח בפ’ קמא דערכין (דף ז:) וי”ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע”ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד’ פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב.

ואם כן מפורש בתוספות שמותר להרוג עובר, אלא שאף על פי כן מחללין עליו את השבת. אלא שבשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”ב סימן ס”ט) כתב:

…דפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך לגרוס את”ל דפטור ההורגו בבטן, שהוא דלא כדכתבו דחייב על הריגת עובר כשכבר מתה אמו, ואח”כ בתירוצם צריך לגרוס אע”ג דפטור ההורגו, והוא טעות סופר הניכר דהא מסקי להביא ראיה מגוסס בידי אדם דההורגו פטור ומחללין עליו את השבת כדאמר בפ”ב דיומא דף פ”ד ע”ב דאין מהלכין בפ”נ אחרי הרוב, ואיך שייך להביא ראיה מגוסס שהוא אסור באיסור רציחה לעובר אם נימא שהוא מותר שג”ה יהיו מחללין עליו את השבת, אלא מוכרחין לומר שהוא ט”ס ובעובר הוא אסור אך שפטור, דלכן איכא ראיה דעל מי שליכא חיוב מיתה לההורגו מחללין את השבת. וגם בלא זה אם היה מותר להורגו איך שייך שיהיה מותר לחלל עליו שבת, וכי חלול שבת תלוי ברצונו של האדם דאם ירצה לא יציל וגם יהרגהו בידים, ואם ירצה לקיימו יהיה רשאי גם לחלל שבת, שליכא ענין כזה כלל דכל חלול שבת המותר להצלת נפש הוא חיוב ולא רשות. וא”כ הוא כמפורש גם בתוס’ נדה שאסור להרוג עובר דלכן מחללין עליו את השבת.

ועיי”ש שגם על תשובת מהרי”ט שכתוב בה שמותר להרוג עובר: “פשוט שאין להשגיח על תשובה זו כלל כי ודאי תשובה מזויפת היא מאיזה תלמיד טועה וכתבה בשמו”.

אלא שכידוע הרב וולדנברג זצ”ל, בתשובותיו בציץ אליעזר התיר הפלה במקום שיש מחלות כמו טיי זקס, משום שנקט במקרים אלו לסמוך על הראשונים שאין איסור הריגה בעובר. וכתב על דברים אלו של האגרות משה שמשנה את הגרסה בתוספות ודבריו על תשובת מהרי”ט (ציץ אליעזר חלק יד סימן ק):

והנה עם כל הכבוד, לא אדוני, לא זו הדרך, וחיים אנו עפ”ד גאוני הדורות, והמה טרחו כל אחד ואחד לפי דרכו לבאר ולהעמיד כוונת דברי התוס’ בנדה וליישבם, ואף אחד מהם לא עלה על דעתו הדרך הקלה והפשוטה ביותר לומר שיש ט”ס בדברי התוס’ ובמקום מותר צריך להיות אסור… והנה עם כל הכבוד, לא אדוני, לא זו הדרך, וחיים אנו עפ”ד גאוני הדורות, והמה טרחו כל אחד ואחד לפי דרכו לבאר ולהעמיד כוונת דברי התוס’ בנדה וליישבם, ואף אחד מהם לא עלה על דעתו הדרך הקלה והפשוטה ביותר לומר שיש ט”ס בדברי התוס’ ובמקום מותר צריך להיות אסור.

ובביאור הרמב”ם, ע’ בחידושי הגר”ח על הרמב”ם בהלכות רוצח. ומכל מקום, מבואר שיש מחלוקת ראשונים אם יש איסור רציחה בעובר או אין איסור רציחה בעובר.

1. וציין שם בהערה: מושב זקנים לרבותינו בעלי התוס’, שמות כא כב; עמק הבכא סי’ ו-ז; שו”ת צפנת פענח ח”א סי’ נט; שו”ת מהר”ם שיק חיו”ד סי’ קנה; שו”ת דברי יששכר חחו”מ סי’ קסח; שו”ת מנחת אברהם סי’ מב, בשם חידושי הרי”ם; הרב אונטרמן, נועם, ו, עמ’ א; שו”ת אגרות משה חחו”מ ח”ב סי’ סט-עא; הגרי”ב ז’ולטי, בהסכמתו לס’ הרפואה לאור ההלכה, א, תש”מ; שו”ת יביע אומר ח”ד חאבהע”ז סי’ א; שו”ת משנה הלכות ח”ט סי’ שכח-של. וטעמם בעיקר על פי דברי התוס’ סנהדרין נט א ד”ה ליכא, שהטעם של מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו”ם אסור, הוא דין רציחה בנידון דידן, וכן על פי שיטת הרמב”ם, רוצח א ט, בהיתר הצלת האם מדין רודף. ↑

2. וציין שם: הרמב”ן בחי’ נידה מד א; הרמ”ה סנהדרין נז ב; שו”ת הרדב”ז ח”ב סי’ תרצה, ובתשובות הרדב”ז מכת”י סי’ כב; דרישה אבהע”ז סי’ יג אות ד; סמ”ע חו”מ סי’ תכה סק”ח (וראה בפמ”ג מ”ז ריש סי’ שכח, מה שחלק על הסמ”ע); שו”ת בית שלמה חחו”מ סי’ קלב; שו”ת שרידי אש ח”ג סי’ קכז. וכמובן לכל הדעות שהביאו טעמים אחרים לאיסור ההפלה, או שסבורים שהאיסור הוא מדרבנן, אין הם סוברים עניין רציחה ואביזרייהו דרציחה ביחס להפלה. וראה עוד במאמרו של הרב מ. הרשלר, ספר הזכרון למרן הגר”י אברמסקי, עמ’ שלה ואילך. ↑

3. ובתשובת תורת חסד אה”ע סימן מב (א,ג) כתב שנתקשו בזה הנודע ביהודה, חוות יאיר וגאוני בתראי. ↑