תצוה- קטורת

ב”ה אדר א’ תשע”א

פרשת תצוה

בצווי מזבח הקטורת נאמר, שמות ל’ ז,ח:

(ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה:

(ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:

כתב הרמב”ם בספר המצות עשה כח:

והמצוה הכ”ח היא שנצטוו הכהנים להשים קטורת פעמיים ביום על מזבח הזהב והוא אמרו יתעלה (ס”פ תצוה) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. וכבר התבארו משפטי הקטורת הזאת ומתכונתה ותאר ההקטרה בה בכל יום בתחלת כרתות (ב א, ג א, ו א) ובמקומות ממסכת תמיד (ל ב, לב ב, לג א):

אף על פי שהצווי פעמים ביום הרמב”ם מנה את מצות הקטורת כמצוה אחת ולא שתים. כיוצא בזה כתב בפתיחה להלכות קריאת שמע ובספר המצות מצוה י’ שקריאת שמע בקר וער היא מצוה אחת. וכן כתב הרמב”ם לגבי תמיד של שחר ושל בין הערביים שזו מצוה אחת ע’ ספר המצות מ”ע ל”ט:

והמצוה הל”ט היא שצונו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום. ואלו נקראין תמידין. והוא אמרו יתעלה (פינחס כח) שנים ליום עולה תמיד. וכבר התבאר סדר הקרבתם ומעשיהם בשני מיומא (כה – כז ב) ובמסכת תמיד (פ”ג – ד):

וטעם הדבר מבואר ברמב”ם בשורשים לספר המצות שורש יא, שהוא משום שזה ענין אחד:

השרש האחד עשר שאין ראוי למנות חלקי המצוה בפרט חלק חלק בפני עצמו כשיהיה המקובץ מהם מצוה אחת: פעמים יהיה הצווי האחד שהוא מצוה אחת יש לו חלקים רבים. כמו מצות לולב (ע’ קסט) שהיא ארבעה מינים. הנה לא נאמר כי פרי עץ הדר מצוה בפני עצמה וכפות תמרים מצוה בפני עצמה וענף עץ עבות מצוה בפני עצמה וערבי נחל מצוה בפני עצמה. לפי שאלו כלם הם חלקי המצוה. כי הוא צוה לקבצם ואחר קבוצם תהיה המצוה לקיחת הכל ביד ביום הידוע… וזה השרש דק להבין מאד. ואופן דקותו מה שאספר לך. וזה שכל מה שאמרו החכמים (מנחו’ כז א – כח ב סוכה מז א) בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבין זה את זה הנה הוא מבואר שהם מצוה אחת. כמו ארבעה מינין שבלולב ולחם הפנים עם לבונה זכה שתיעשה עמו שלשונם מזה (מנחו’ כז א) הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה, הנה זה מבואר שהיא מצוה אחת. וכן כל מה שיתבאר לך שהתכלית המבוקש לא יגיע בחלק אחד מאותם החלקים הנה הוא מבואר כי קבוצם הוא הענין הנמנה. כמו הכרת המצורע שיתבאר לך שהוא אילו היא בגדיו פרומים לבד ולא פרע ראשו ולא עטה על שפם ולא קרא טמא שהוא לא עשה דבר ולא הגיע הכרתו עד שיעשה כלם. וכן טהרתו לא תגיע אלא בכל מה שזכר מן הצפרים ועץ ארז ושני תולעת והגלוח ואז תגיע לו טהרתו. ואמנם מקום הקושי הוא בדברים שאמרו בהם אינם מעכבין זה את זה. כי העולה במחשבה שאחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחבירו שיהיה כל חלק מצוה בפני עצמה. כמו שאמרו (שם) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. והנה היה אפשר לנו שנאמר שלבן ותכלת יימנו בשתי מצות לולי מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל (בעש’ יד הובא מספרי) והוא אמרם שם יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן תלמוד לומר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות. הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינם מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד. כי הכוונה בציצית למען תזכרו. אם כן כלל הדבר המחייב לזכרון מצוה אחת יימנה. הנה לא נשאר לנו אם כן שנביט במנין המצות לאמרם מעכבין או אינם מעכבין כי אם לענין לבד האם הוא ענין אחד או ענינים רבים כמו שבארנו בשרש התשיעי מאלו השרשים שאנחנו משתדלים לבארם:

אבל הרמב”ן שם בהשגות כתב על מה שכתב הרמב”ם שאם זה ענין אחד יש למנות את זה אחד, ולאחר שהאריך בענין הציצית כתב:

וזו סברא תסבול אותה הדעת לבעל ההלכות שמנה גם כן מצות תפילין אחת. אבל הרב מנה התפלין שתי מצות (יב – יג). ושתים אלו נשנו משנה אחת התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת תפלה שליד אינה מעכבת שלראש ושלראש אינה מעכבת שליד. ואם נביט לעניינם הרי התפלין ייחשבו יותר ענין אחד, שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה והעניין בהם אחד למען תהיה תורת י”י בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה. לבד אם יטעון הרב שזה המעשה אחד לבישת התכלת והלבן כאחד והתפלין שני מעשים, ולא יחשבו שני מעשים שאינם מעכבים זה את זה אלו שתי מצות אע”פ שהוא מונה קרית שמע שחרית וערבית מצוה אחת (י’) והקטרת בוקר וערב אחת (כח) ושני תמידין אחת (לט):

טענת הרמב”ן כלפי הרמב”ם היא מעין ממה נפשך: אם הענין קובע למה תפילין נחשבים שתי מצוות, ואם שני המעשים קובעים אם כן למה קריאת שמע ותמידין וקטרת נחשבין כמצווה אחת.

(מרסיסי טל) בדעת הרמב”ם צריך לומר ששני המעשים קובעים רק כאשר יש שוני בין המעשים, כמו בתפילין של ראש ותפילין של יד. אבל כאשר אין שוני במעשים כמו קריאת שמע וקטורת, מאחר ועניינם אחד נחשבים כמצווה אחת, וכל שכן כאשר שתי הפעולות במעשה אחד ועניינם אחד כמו תכלת ולבן נחשבים כמצווה אחת. ובשיטת הרמב”ן, לכאורה הדבר הקובע אם זו מצווה אחת או שתים הוא אם המעשה אחד או שנים. אבל בדרך מצותיך (המצוה השלש ועשרים) מקשה על הרמב”ן מכבוד אב ואם, דגם שם שני מעשים, ומונה אותן במצוה אחת. ונראה דהרמב”ן מודה דבמקום שאין שוני בשני המעשים שהם נחשבים למצוה אחת. אלא סובר הרמב”ן שמאחר שקריאת שמע שחרית וערבית, זמנה של זו לא כזמנה של זו הם שתי מצות. כלומר הזמן אינו ענין שולי במצוה אלא דבר מהותי, וק”ש של שחרית וק”ש של ערבית הם שתי מצוות השונות בזמנן וכן שני תמידים וקטורת בוקר וערב.

ויתכן שלגבי קטורת זו אפילו מחלוקת תנאים, ע’ מנחות מט ע”א:

מתני’ התמידין אין מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים אמר ר’ שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אמר רבי שמעון וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.

לגבי סוף המשנה “שאין מחנכין” ע’ בגמ’ שמסבירה בדף נ’ ע”א:

לא הקריבו כבש בבוקר וכו’ אמר ר”ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים חינוך מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים אר”ש אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים מנא הני מילי דת”ר (שמות כ”ט) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים במד”א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אפילו ראשון בין הערבים אמר ר”ש אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטרת בבוקר יקטירו בין הערבים וכי כהנים חטאו מזבח בטל אמר רבא ה”ק לא יקריבו הן אבל אחרים יקריבו לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים דכיון דלא שכיחא ומעתרא חביבא להו ולא פשעי.

המשנה מביאה שיטת ר”ש בקשר לקטורת, שאם לא הקטירו בבוקר עליהם להקטיר בין ערבים גם את הפרס של הבוקר. אבל לגבי תמיד של שחר אין ר”ש מזכיר אפשרות של הקרבתו בין הערבים בדיעבד, ולא חלק על החכמים אלא שאם ביטלו את התמיד במזיד לא יקריבו כלל בין הערבים.

עמדו על כך התוספות בדף נ עמוד א (ד”ה “במה ד”א שלא נתחנך”), שבכל מקרה מקריבים בין הערבים “כבש אחד דוקא ולא שנים, מדלא קתני וב’ היו קריבים לר”ש. אע”ג דגבי קטורת קרב כולה, לא דמי כלל דהתם חדא מילתא היא”. מלשון התוספות שכתבו לגבי קטורת “דהתם חדא מילתא היא”, מפורש שבוקר וערב היא מצוה אחת.

ואכן בקרן אורה רוצה לומר שמחלוקת חכמים ורבי שמעון אם מקטירים בין הערביים רק פרס של הקטורת או את כל המנה היא בשאלה האם הקטרת קטורת בוקר וערב היא מצוה אחת או שתי מצוות:

ועיין במשנה למלך ז”ל פ”ב מהל’ כלי המקדש שהביא דברי הראשונים ז”ל אי ב’ הקטרות דבוקר ובין הערבים מצוה אחת היא או ב’ מצות וי”ל דזה תליא בהא דפליגי ת”ק ור”ש אי שלימה היתה קריבה:

אלא שלפי זה יוצא שלרבנן ערב ובוקר שתי מצוות, ומאחר והרמב”ם אינו מביא את דברי רבי שמעון דכולה היה קרב (הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה א), משמע דסובר כחכמים, ואף על פי כן מונה קטורת ערב ובוקר מצוה אחת, ומוכח שלא כקרן אורה. ועוד צריך עיון דמתוספות משמע דתמידים לא דמי לקטורת וגם לרבי שמעון מביא כבש אחד, כלומר, תמידים נחשבים כשתי מצות של ערב ושל בוקר, וזה דלא כרמב”ם שמונה אותן מצוה אחת. ואם כן דברי הקרן אורה שלרבנן הן שתי מצוות לא מתאימים לשיטת הרמב”ם.

ונראה לומר שלפי הרמב”ם דחכמים לא חולקים על רבי שמעון שהיא מצוה אחת אלא שסוברים שאף שזו מצוה אחת, עדיין אין זה מחייב להקטיר כולה בערב. ובאשר לתמידים נראה לומר לדעת הרמב”ם דכולי עלמא סברי דזו מצוה אחת, והא דלא מביא לרבי שמעון שני כבשים אם לא הקריב בבוקר כמו בקטורת, ההבדל לא כמו שכתבו התוספות דקטורת חדא מילתא משא”כ תמידים, אלא דבתמידים אי אפשר להקריב בערב שני כבשים דכתוב מפורש ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, משמע רק כבש אחד משא”כ קטורת לא כתוב כמה יקטיר. ואדרבה, בגמרא (זבחים דף קב ע”ב) משמע דמדאורייתא סגי בכזית (וכן כתב שם רש”י ד”ה אמר רבה בהקטרה דהיכל).

כתב הרמב”ם בהלכות כלי המקדש פרק ב’:

הלכה ח

נתן לתוכה דבש כל שהוא פסלה, חיסר אחד מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה, פטמה מעט מעט במתכונתה כשרה אפילו פיטם פרס בשחרית ופרס בין הערבים.

הלכה ט

העושה קטרת מאחד עשר סממנין אלו לפי משקלות אלו כדי להריח בה אע”פ שלא הריח חייב כרת על עשייתה אם עשה מזיד, ובשוגג מביא חטאת קבועה אע”פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו, הואיל ועשה לפי משקלות אלו חייב כרת, שנאמר במתכונתה לא תעשו לכם איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו.

וכתב המשנה למלך שם שיש מחלוקת בין הרמב”ם לרש”י איך נעשית הקטורת, האם נעשית מנה אחד ביחד או שני חצאין ולכאורה זה תלוי בשאלה הנ”ל האם זה דבר אחד או שנים:

וראיתי לרש”י שכתב שם הלכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב ע”כ. כנראה דס”ל דבבציר ממנה פטור ולא ידעתי מנא ליה הא דכיון דפרס הוי שיעור הקטרה א”כ יחיד המפטם פרס קרינן בה והקטרת אשר תעשה ואולי דס”ל לרש”י כיון דכל שתי ההקטרות דבוקר ובין הערבים כולהו חדא מצוה נינהו לא קרינן והקטרת אשר תעשה כי אם במנה.

ודין זה שכתבנו דהקטרה בבוקר ובין הערבים דכולהו חשיב מצוה אחת כן דעת רבינו במנין המצות וכמבואר ועיין בשרשיו שורש י”א אך הרמב”ן סובר שהם שתי מצות וכמ”ש בסוף הספר ועיין במה שכתב בסוף שורש ט’ יע”ש אלא שלפ”ז היה נראה דמה שאמרו חכמים בכל יום מתקן במתכונתה דהיינו שהיה מתקן מנה בבת אחת הא בציר מהכי לא דאי אמרת דהמתקן פרס כשר א”כ גם המפטם פרס יהיה חייב דהא בגמרא מוכח דכל מה שהוא כשר חייב עליו שהרי לרשב”ג דאמר לשליש ולרביע לא שמעתי יחיד שפיטם שליש או רביע פטור

ואין זה מן התימה דאף שאינו מקטיר כי אם פרס בשחרית ופרס בערב מ”מ אפשר דבשעת עשייה בעינן שיעשה כל המנה וסמך לזה מחביתי כ”ג שהיתה קריבה חצאין ובשעת הבאה היה מביא עשרון שלם וחוצה וכמו שפסק רבינו בפי”ג מהלכות מעשה הקרבנות והרב בעל לב שמח בשורש י”א הביא דין זה לסיוע לרבינו שמנה החביתין מצוה אחת אך רבינו כתב בפירוש אפי’ פיטם פרס בשחרית כו’ וכן הוא מוכרח מסוגיית הגמרא דקאמר והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים משמע דנעשית פרס לבד סגי וא”כ יחיד המפטם פרס יתחייב דהא קרינן בה והקטרת אשר תעשה ומנא ליה לרש”י דבענין שיפטם מנה כדי שיתחייב: