תרומה - ועשו לי מקדש | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב”ה

פרשת תרומה – ועשו לי מקדש

שמות פרק כה:

(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:(ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:

כתב הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק א’ הלכה א’:

מצות עשה לעשות בית ליי’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו’.

לעומת זה בהלכות מלכים פרק א’ הלכה א’ כתב הרמב”ם את מקור החיוב לבנות את בית הבחירה מפסוק אחר, וכן התנה תנאי הקודם לבנין בית הבחירה:

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

כאן מביא הרמב”ם את הפסוק מדברים יב, ה’:

(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:

ובספר המצות כתב הרמב”ם במצוה כ’ שציונו לבנות בית הבחירה לעבודה וכתב שמצוה זו כוללת גם את הכלים:

והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר (מ”ע כז-ט לט מו נב-ד פג -ה ול”ת פט-צ קנו) והוא אמרו יתעלה (ר”פ תרומ’) ועשו לי מקדש. ולשון ספרי (ראה יב י-יא וסנה’ כ ב) שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך (מ’ קעג) ולבנות להם בית הבחירה^{^[1]} ולהכריע זרעו שלעמלק (מ’ קפח). הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. …וכבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק.^{^[2]}

לעומת זה שיטת הרס”ג היא שכאן יש כמה מצות, ומנה בנין המשכן בפרשה נא, עשית הארון בפרשה נב, עשית שלחן בפרשה נג ומצות עשית הקטורת בפרשה סה וכן מצות עשית מזבח החיצון בפשרה נו. וכן בראב”ד בהשגות למנין המצות הקשה “ולמה הניח לבנות מזבח אבנים שלמות”.^{^[3]} והרמב”ן בהשגות לספר המצות מ”ע לג כתב:

ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מ’ כ) שהם חלק מחלקי המקדש. לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו.

בנוגע לארון, הרמב”ם לא כתב שעשית המשכן כוללת את הארון, אלא רק הזכיר חלקים כמו מנורה שלחן ומזבח, משמע שהארון הוא מצוה בפני עצמה. מקור הרמב”ם שהכל נכלל במצוה אחת, כתבו המפרשים שהוא מעצם הפסוק: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ”, ומשמע שהכל מצות עשה אחת.

לכן יש לברר: א. מדוע שינה הרמב”ם את הפסוק ממנו לומדים על המצוה לבנות את בית הבחירה, ובהלכות מלכים כתב פסוק שונה מאשר בהלכות בית הבחירה? ב. מדוע בהלכות בית הבחירה לא כתב הרמב”ם את התנאי שצריך מלך בשביל לבנות את בית הבחירה. ג. יש לברר את מה שכתב בספר המצות “הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה”, הרמב”ם לא בא להוכיח שזה מצוה בכלל אלא “מצוה בפני עצמה”, כלומר יש הווא אמינא שהיא כלולה במצוה אחרת, מה כוונתו? ד. מה שורש המחלוקת בין הראשונים לגבי השאלה האם הכלים כלולים במצות עשית המקדש או שהם נמנים כמצוה נפרדת.

ויתכן שהמחלוקת בין הראשונים אם מצות בנית בית הבחירה כוללת גם את הכלים תלויה במטרת הבנין: האם יש מצוה לבנות בית לשם השראת שכינה, והעבודה היא דבר נוסף, או שמטרת הבנין היא לשם העבודה.^{^[4]} ולכן אם מטרת הבית היא העבודה, כפי שמשמע ברמב”ם “לעשות בית ליי’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות”, “שצוונו לבנות בית עבודה”, לכן מצות בנין הבית היא כוללת גם את הכלים. אבל לרמב”ן, כפי שיתבאר הבית עיקרו להשראת שכינה: “ונועדתי לך שם” הרי צריך למנות את הקרבנות בנפרד.

והנה בתפילת שלמה ביסוד בית המקדש בספר מלכים פרק ח’:

(כז) כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:

(כח) וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ד’ אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם:

(כט) לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:

(ל) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ:

שלמה לא מזכיר בכל תפילתו את ענין הקרבנות, אלא רק את הבית כמקום תפילה:

(לח) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:

(לט) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם:

ולעומת זה בספר דברי הימים פרק ב’, מוזכר המקום כמקום לעבודה, כששלמה שולח לחירם:

(ג) הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ד’ אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ד’ אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל:

אמנם יתכן שרק לחירם הוא מדבר בסגנון כזה, משום שלעכו”ם צריך להסביר שזה בית לעבודה, אבל מכל מקום יש כאן שתי הסתכלויות על הבית: האם בית המקדש הוא מקום להשראת שכינה או מקום לעבודה. ויתכן שלדעת הרמב”ם, כפי שכתב בתחילת הלכות בית הבחירה, המקדש הוא מקום להקרבת קרבנות, ולכן לדעתו הכלים נכללים במצות בנין בית המקדש. אבל לדעת הרמב”ן המקדש עיקרו הוא מקום להשראת שכינה, וכפי שכותב בתחילת פרשת תרומה:

והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון^{^[5]}

… וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה’ על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה’ אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה’ מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה’ מלא את המשכן, כנגד “את כבודו ואת גדלו”. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני.

… והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי’ להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה’ אלהי ישראל (מ”א ח כג), כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל.

אמנם הרי אומרת המשנה בעדיות פרק ח’ משנה ו’:

אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:

וכן פסק הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טו. אלא שאין זה מחייב שאין הבית לקרבנות ולעבודה, שהרי יש חטאות הפנמיות, עבודת יום הכפורים, לחם הפנים, קטורת והדלקת המנורה. לכן לדעת הרמב”ם הבית הוא לעבודה.

ויתכן שזו גם המחלוקת בין הרמב”ם לראב”ד במנין המצות. הרמב”ם מנה רק מצות בנין בית הבחירה, והראב”ד כתב עליו שהיה צריך למנות גם את בנין המזבח. אבל הרמב”ם לגבי מזבח מנה רק לאוין.^{^[6]} וזה מטעם שלרמב”ם בנין הבית הוא לקרבנות ולכן כולל גם את המזבח.

ויש להביא עוד ראיה שדעת הרמב”ם היא שמטרת הבית היא הקרבנות, ממה שהביא ראיה מספרי ששלש מצות נצטוו ישראל וכו’, ש”שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה”. ולכאורה, איזה ה”א תתכן שבנין בית הבחירה לא תהיה מצוה בפני עצמה? אל כורחנו שיש ה”א שמצות ועשו לי מקדש תהיה חלק ממצות הקרבנות, לכן צריך הרמב”ם הוכחה שבנין בית הבחירה היא מצוה בפני עצמה.

בשו”ת שאילת דוד (להגאון ר’ דוד מקארלין), בקונטרס דרישת ציון וירושלים, כתב:

אבאר אם מחויבים אננו בימינו אלה במ”ע דועשו לי מקדש שכולל ם בנין המזבח עם כל כלי המקדש אם היינו יכולים לעשות זה וכן בכלל אם מחויבים אנחנו עתה להקריב קרבנות צבור ולעלות לרגל ושארי מצוות התלוים במקדש ובמה נפטור מזה עתה.

שאלה זו, האם בזמן הזה יש מצוה וענין לבנות את בית המקדש (מעבר לשאלות המעשיות בנוגע למקום ובנוגע לעצם תכנית הבנין). תלויה במה שכתבנו לעיל לגבי מטרת בית המקדש. אם יסוד בית המקדש הוא הקרבת קרבנות, הרי שאם אין כוונתו או יכולתנו להקריב קרבנות, אין מקום לבנין הבית. אבל אם יש מקום לעצם הבנין, הרי שגם בזמן הזה אפילו אם נאמר שאי אפשר להקריב קרבנות, יש מקום לבנין בית המקדש. וע’ רמב”ם הלכות בית הבחירה פרק א’ הלכה ה’:

בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אע”פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.

והרי אין לנו אפשרות לדעת בדיוק את פירוש הפסוקים הכתובים ביחזקאל, ולכן כתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק יא הלכה א’:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה.

וכתבו כמה אחרונים שיש סדר לדברים,^{^[7]} שהרי בתחילת הלכות מלכים כתב הרמב”ם:

בהלכה ב’ כתב:

מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה’ למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו’

אמנם צריך עיון האם דברי הרמב”ם מכוונים גם לזמן הזה או שהרמב”ם רק מתאר את הדברים שהיו. ופשטות אם הרמב”ם פותח את הלכות מלכים בזה, הרי שזה הסדר צריך לנהוג גם כיום.

אלא שבתחילת הלכות בית הבחירה הרמב”ם לא כתב שזה תלוי במלך, ורק בהלכות מלכים כתב ולכאורה משמע שבהלכות מלכים זה רק דברים שהיו ואינם ציווי לזמן הזה, ובדומה למה שכתב בהלכות מלכים פרק ו’ הלכה ה’:

שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה.

אבל יתכן לומר, שפתרון הדבר הוא בפסוקים השונים שהביא הרמב”ם כמקור למצוה. בהלכות בית הבחירה כתב הרמב”ם הפסוק “ועשו לי מקדש” ובהלכות מלכים הביא “לשכנו תדרשו ובאת שמה”, ויש לומר שבהלכות בית הבחירה המצוה היא לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות. ובית זה יכול להיות גם בנוב וגבעון ובשילה, ויש בזה קיום של “ועשו לי מקדש”. אבל לשכנו תדרשו, היינו בית הבחירה בירושלים, והיא מצוה לדרוש את המקום אשר יבחר ה’. וזו מצוה הקשורה למלך.

ואכן הרמב”ם בהלכות בית הבחירה קורא “בית” למשכן שלה ולכל הבמות: “כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים” (ה”ב), ובהלכה ג’:

כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי’ ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית יי’ האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד.

ולכן המקדש בירושלים נקרא “בית עולמים” משום שיש בית שאינו בית עולמים.

ולפי מה שאמרנו, היה נראה לומר שכדי לבנות בית לה’, אין צורך במלך. אבל יש צורך במלך לבנות “במקום אשר יבחר ה'” – כדי לבחור את המקום שיהיה בית עולמים שם צריך מלך וסדר. ולפי הבנה זו יש לומר שבנין בית הבחירה בפעם הראשונה היה צריך להיות על ידי מלך אבל היום כשכבר ידוע המקום, אין צורך במלך כדי לבנות את הבית. והדברים מפורשים ברמב”ם במורה נבוכים כשמסביר את הטעם שלא נתגלה בתורה שמקום המקדש הוא בירושלים אלא רק כתוב בתורה בכל מקום: “אל המקום אשר יבחר ה'”, כתב הרמב”ם (מורה נבוכים חלק ג’ פרק מה):

ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה’ וגו’, יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים.

הרי שהרמב”ם כתב בפירוש שמינוי מלך הוא כדי לבחור את המקום: “ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת”. וזה מחזק את הסברא שמלך צריך רק בפעם הראשונה שצריך לבחור את המקום ולכן מלך קשור בהסתלקות המחלוקת כמו שכתב הרמב”ם.

אלא שדעת רש”י בראש השנה דף ל’ ע”א שבית המקדש השלישי ירד מן השמים, ולשיטתו ודאי אין מה לדון על בנין בית המקדש כיום. במשנה במסכת ראש השנה, בין תקנות רבן יוחנן בן זכאי לזכר המקדש נשנתה שם במשנה התקנה: “שיהא יום הנף כולו אסור” כלומר שיש איסור חדש כל היום, אף שמן התורה משהאיר מזרח מותר בזמן שהבית חרב ואין עומר. ושם בגמרא:

מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח – עכשיו נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר – האיר מזרח התיר, השתא דאיכא עומר – עומר מתיר. וכו’. לא נצרכא, דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה. אי נמי – דאיבני בליליא.

ומפרש רש”י:

רבן יוחנן חושש לשמא יבנה לשקיעת החמה או בליל ששה עשר בחצי הלילה, או סמוך לבקרו, שלא יהא שהות לקצירתו והבהובו באבוב של קלאין וטחינתו והרקדתו והקרבתו עד חצות, ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן הזה – אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי, ועבדי איסורא, ואם תאמר: היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר ביום טוב, ודאיבני בליליא, והא קיימא לן במסכת שבועות (טו, ב) דאין בנין בית המקדש לא ביום טוב ולא בלילה, הני מילי בנין בידי אדם, אבל בנין העתיד לבא – בידי שמים הוא.

אבל בעל מנחת חינוך (מצוה צה) כותב: “גם היום אפשר שאם יתנו המלכויות רשות לבנות בית המקדש, מצווה לבנות, כמבואר במדרש בימי רבי יהושע בן חנניה דנתנו רשות התחילו לבנות. ועיין בספר כפות תמרים שרבנו נתנאל בעל התוספות רצה לילך להקריב קרבנות בירושלים, אם כן הוא הבין לבנות בית המקדש”. אבל הוא מוסיף: “אף שלדעת הרמב”ם אינו כן”

אלא שישנן בעיות מעשיות הקשורות למיקום של המקדש. שנינו במסכת מידות פרק ב’ משנה א’:

הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו:

ולכאורה זה תמוה, מדוע המשניות במסכת מידות נותנות מידה לכל דבר, ואילו למיקום של המקדש בהר הבית לא נתנה מידות מדוייקות? אלא שהרואה את מפת הר הבית, מתברר לו שאין אפשר לתת מידות מדוייקות, מאחר שהכותל המזרחי אינו מקביל למערבי והדרומי אינו מקביל לצפוני, וכיון שהכתלים הם אלסוניים מעט, לכן אי אפשר לתת את המרחק של העזרות מן הכתלים באמות ורק אפשר לומר שרובו מן הדרום ושני לו מן המזרח וכו’.

יתר על כן: ישנן כתריסר שיטות לגבי מיקומו המדויק של בית המקדש. אם כי כל שיטה חולקת על חברותיה לגבי מיקום המדויק של קודש הקודשים, מידת האמה, והכיוון אליו היה מכוון בית המקדש, הרי שרב הדומה על השונה. השיטות המרכזיות נחלקות לשתיים עיקריות, כאשר האחת מזהה את הסלע שתחת כיפת הסלע כאבן השתייה, ואילו השנייה מזהה את הסלע כיסוד המזבח. הרדב”ז כתב “כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא” (שו”ת רדב”ז חלק ב, סימן תרצא). שיטה שניה שטוענת שאבן השתיה היא יסוד המזבח, נמצא בספרו של הרב גורן “הר הבית”.

דבר נוסף כתב בספר החינוך מצוה צ”ה, שכדי לבנות את המקדש צריך שתהיה ביאת כולכם, היינו רוב ישראל בארץ ישראל, וז”ל:

ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן. וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה.

אלא שאם כן צריך עיון איך בנו בימי עזרא את הבית כשרוב ישראל לא היה בארץ ישראל? (קושית ר’ יהושע קוטנר בישועות מלכו, ליקוטי תורה). ויתכן לומר שכשאין רוב אין חיוב לבנות (כ”כ הרב אבינר, על בניין בית המקדש וכניסה להר הבית, שנה בשנה תשמ”ו), אבל יותר נראה לי לומר שהצורך בביאת כולכם היה בבית הראשון שכשנבנה היה צורך לברר את המקום אשר יבחר ה’, אבל לאחר שנבחר אין צריך לא מלך ולא רוב ישראל, משום שדברים אלו נצרכו רק כדי לברר את המקום וכדי שהכלל יסכים וכמ”ש מרמב”ם במורה נבוכים.

בדור הקודם העלה הרב חיים הירשנזאהן שהיה תלמיד חכם בעל דעות מיוחדות שעבר לגור מירושלים לאמריקה, רעיון לבנות בית כנסת בהר הבית. מרן הרב קוק השיב לו: “בעניין מקום המקדש, דעתי רחוקה מדעת כבוד תורתו” (שו”ת מלכי בקודש חלק ד, עמ’ 4). ולענין הרעיון לבנות בית כנסת וכותב לו הרב קוק זצ”ל:

ולעניין כבוד האומה, לעניות דעתי, יותר יהיה כבוד הכלל ניכר, אם נשתדל שימסרו בידינו דרך קניין החצרות הסמוכות להכותל הקדוש עה”ק, ועל מקומם נבנה סמוך ממש לכותל בית כנסת אחת גדולה ומפוארה מאוד בכל פאר והידור וכל אותם התיקונים שמציע כת”ר להיות ערוכים לשירה ולזמרת קדש יהי בה, והיא תהיה מונהגת ע”פ הסכמת רוב רבני ישראל בדרך מוסכם לכללות האומה למעלה מכל חלוק של נוסח ומנהג מפלגתי והבית הזה יהיה לנו לעד שאנו חזקים בצפיית ישועה עליונה שתבוא ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו, על ידי גלוי כבוד ד’ ואור משיח צדקנו.

וצריך עיון מדוע הסדר כאן שונה מאשר במשנה תורה, וכאן הקדים בנין בית הבחירה למלחמת עמלק. ↑
וז”ל ספר המצוות לרמב”ם שורש יב

השרש השנים עשר שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הצווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו: ידוע שאנחנו פעמים נצטוינו על מעשה אחד מן המעשים ואחר כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא ויבאר השם שזכר ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שיימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה. כמו אמרו (ר”פ תרומ’) ועשו לי מקדש שזה מצות עשה אחת (ע’ כ) מכלל המצות והוא שיהיה לנו בית מוכן יבאו אליו ויחוגו ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקבוץ במועדים. ואחר כן בא לתאר חלקיו ואיך ייעשו. ואין ראוי שיימנה כל מה שאמר בו ועשית ועשית מצוה בפני עצמה. ↑
וע’ מצות המלך מ”ע כ’. ↑
והדבר תלוי האם מצות המקדש היא תוצאה מחטא העגל. ע’ רמב”ן פרשת תרומה, וכן רמב”ן בויקרא, ח’ ב’:

ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב”ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א).

וע’ ספורנו עה”ת ספר שמות פרק כד פסוק יח. ↑
ע’ לשון הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק מה על חשיבות הארון והכרובים להבנת הנבואה:

וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה’, ויאמר לה מלאך ה’, וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחלת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה’ בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה…

הרי שבקדש הקדשים היו שני דברים: ארון וכרובים. והם שני יסודות: התורה והנבואה. זה מדגיש את החשיבות של הנבואה לא משום שאנו זקוקים לנביא רק כדי לומר עתידות, אלא יש חשיבות באמונה בנבואה, משום שאם אין נבואה אין תורה, כמ”ש הרמב”ם. ↑
בפתיחה להלכות בית הבחירה כתב הרמב”ם:

הלכות בית הבחירה. יש בכללן שש מצות, שלש מצות עשה, ושלש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לבנות בית המקדש. (ב) שלא לבנות המזבח גזית. (ג) שלא לעלות עליו במעלות. (ד) ליראה מן המקדש. (ה) לשמרו סביב. (ו) שלא להשבית שמירתו. ↑
ע’ שו”ת שאילת דוד, קונטרס דרישת ציון וירושלים, הנזכר לעיל. וע’ מ”ש הרב אבינר, שנה בשנה תשמ”ו, בשם הרב צבי יהודה זצ”ל:

כשבאים אלי אנשים בטענה שהגיע הזמן לבנות את בית המקדש, אני אומר להם: מה שאתם תובעים אינו נובע מריבוי התורה שבכם, אלא ממיעוט תורה. בנין בית המקדש אינו מצווה של יחיד אלא של צבור, של כלל ישראל, וכשם שיש מצווה לבנות בית המקדש, כך גם קיים סדר למצוות. בגמרא מפורש: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה”, והיא מוכיחה שהוא דווקא לפי הסדר הזה. ↑