ב”ה

 

בענין הפסקות בקריאת שמע ובהלל (רסיסי טל ח”ב סימן א’)

 

 

א

שנינו במשנה ריש פרק שני בברכות (דף יג ע”א):

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק.

 

יש לעיין האם מה שאין מפסיקין בקריאת שמע אלא מפני היראה והכבוד, נובע מעצם חומרת קריאת שמע או שזה נובע משום שהשיחה מפסיקה בין ברכות קריאת שמע לפרקי שמע, ונפקא מינה אם יש חשש הפסקה גם כשקורא קריאת שמע בלא ברכות.

 

לפי הירושלמי המובא שם בתוד”ה ובאמצע, נראה לכאורה שהאיסור נובע מחמת הפסק בין ברכות קריאת שמע לבין הפרק שלפניו הוא מפסיק:

ובירושלמי קאמר אפילו באמצע הפסוק רב הונא בשם רב יוסף אמר ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם. והיינו נמי דאמרי’ בפ”ק דיומא (דף יט:) ודברת בם ולא בתפלה פירוש שאין משיבין בה מפני הכבוד.

פירוש, באמצע הפסוק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, משום שנאמר ודברת בם (וכן ברא”ש פ”ב סימן ה’). ואם לדעת הירושלמי מעיקר הדין יש אפשרות רשות לדבר בקריאת שמע, צריך לומר שהאיסור להפסיק נובע מחמת ההפסק בין הברכות לקריאת שמע. אולם פשטות הגמרא דף יד ע”א משמע שאין זה תלוי בברכות:

בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא: בהלל ובמגילה מהו שיפסיק, אמרינן קל וחומר: קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא, או דלמא פרסומי ניסא עדיף.

ומשמע שאין זה תלוי בהפסקה בין הברכה לקריאה, אלא זה משום חומרא של קריאת שמע, ולכן מסתפק תנא דבי רבי חייא האם גם בהלל מותר להפסיק שהוא חמור משום פרסומי ניסא, דאילו משום ההפסק בין הברכה לקריאה הם שוים. אם כן נצטרך לומר שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בשאלה זו. לדעת הירושלמי הטעם הוא משום הפסק הברכות ולבבלי הטעם הוא משום חומר קריאת שמע, אלא אם נאמר שהלימוד בירושלמי הוא אסמכתא בעלמא, וזה דחוק.

 

רבנו תם (בתוספות ברכות יד ע”א ד”ה ימים) דן אם מברכים על ההלל בימים שקוראים הלל בדילוג, והוכיח מהסוגיה שדנה אם מפסיקים בהלל, ומובא בגמרא שרבינא לא הפסיק לרב בר שבא משום דלא חשיב עליה דרבינא, וימים שאין היחיד גומר בהם את הלל הוה. מכאן ראיה שמברכים על הלל דאי לא מברכין מאי הפסקה שייך בה[1]. ובהמשך התוספות שם כתבו: “דאי בשלא בירך אמאי לא יפסיק באמצע אפילו שלא מפני הכבוד הא לא היה מפסיק שום ברכה”. מדברי תוספות מוכח שיסוד איסור הפסקה בהלל הוא משום הברכה, אלא שלא אמרו שזה הוא גם האיסור בהפסקה לקריאת שמע. אבל הר”ן בפ”ד בסוכה (דף כב ע”א בדפי הרי”ף) שם דן בנושא ברכה על מנהג, הבין בשיטת ר”ת שגם אסור הפסקה בקריאת שמע נובע מהפסקה בברכות קריאת שמע, ולכן מקשה עליו כמה קושיות. א. הרי ברכות קריאת שמע אינן מעכבות ואם קראה בלא ברכותיה יצא, ובכל זאת אסור להפסיק. ב. אפילו אם אומר אותן כסדר אין ברכות קריאת שמע כברכות המצות שאין אנו מברכין לקרות את שמע ואעפ”כ אוסר להפסיק בה. ג. הלא אין השיחה פוסלת בברכה אלא בין ברכה למצוה אבל לאחר שהתחיל במצוה אין איסור להפסיק[2].

 

והנה, עצם הבנתו של הר”ן בדעת רבנו תם שגם בקריאת שמע האיסור להפסיק הוא משום הברכות, כן מוכח מלשון ר”ת בספר הישר (חידושים סימן תקלז):

ואי בלא ברכה אמאי לא פסקינן דלא אשכחן בכולי תלמודא דלא פסקינן אלא במקום ברכה בין במגילה בין בקרית שמע ואפי’ (בתחילה) [בתהלה] דמובטח לו שהוא בן עולם הבא לא איירי תלמודא דלא פסקינן. וכן נכון. מפי מורי. 

הר”ן עצמו ס”ל שההפסקה היא משום חומרא של קריאת שמע ולכן כתב בפירוש שאפילו קורא קריאת שמע לצאת קודם בלא ברכותיה אסור להפסיק בה אלא מפני היראה ומפני הכבוד.

 

ב

קודם שנדון בשיטת ר”ת על פי הבנת הר”ן, נראה שאפשר להבין את שיטת ר”ת בדרך אחרת. הרא”ש (ברכות פרק ב’ סימן ה’) הסביר את ראית ר”ת שיש ברכה על ההלל וז”ל:

מכאן מדקדק רבינו תם ז”ל דצריך לברך עליו אפי’ בימים שאין היחיד גומר בהן. דאי אין מברכין עליו תחלה וסוף הוי כאדם שקורא בספר תהלים ולא שייך ביה הפסקה.

והנה מה שכתב הרא”ש שמברכין עליו: “תחילה וסוף”, צ”ל שכוונתו לברכת יהללוך, וקשה שהרי במשנה בסוכה (דף לח ע”א) כתוב לגבי הלל: “מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך יברך הכל כמנהג המדינה”, ובגמרא (דף לט ע”א) נאמר “אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה” וכן פסק הרמב”ם (הלכות חנוכה פרק ג’ הלכה י’): “כל יום שגומרין בו את ההלל מברך לפניו, ומקום שנהגו לברך אחריו מברך”. ומבואר בגמרא (דף יד ע”א):

אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק.

הרי שברכה לאחריו תלויה במנהג, ואיך היא קובעת לגבי שאלת איסור ההפסקה? לולא דברי הרא”ש אפשר להבין שהחומרא של ההפסקה היא בגלל החומרא של ההלל, ולכן חמור ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל מימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל. אבל אם טעם ההפסקה הוא משום הברכה הרי בכולם מברכים ברכה לפני קריאת ההלל, וברכת יהללוך הרי  תלויה במנהג, ואם כן מדוע הרא”ש תולה את שאלת ההפסק בכך שמברכים עליו תחילה וסוף.

 

והנה, הרמב”ם בהלכות חנוכה (פרק ג’ הלכה ט’) כתב:

ימים שגומרין בהן את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק, וימים שקוראין בהן בדילוג אפילו באמצע הפרק פוסק.

וכתב על זה המגיד משנה:

ומדברי רבינו נראה שהוא פוסק לכל דבר ואינו כדין ק”ש שאינו מפסיק אלא לדברים ידועים כמבואר פרק ב’ מהלכות ק”ש, וכן בדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו ותלויה היא במנהג. אבל רוב המפרשים ז”ל ראיתי שפירשו שבימים שהיחיד גומר את ההלל הוא כק”ש ממש וימים שאין היחיד גומר הרי הוא באמצע הפרק בהן כבין פרק לפרק בימים שהיחיד גומר זהו דעתם ז”ל.

ובלחם משנה הקשה עליו מהסוגיה שמסתפקת האם דין הלל כדין קריאת שמע, ואם דין הפסקה בהלל נלמד מקריאת שמע, דיו לבא מן הדין להיות כנדון ויהיה מותר להפסיק רק מפני הכבוד ומפני היראה. וע’ בפרי חדש (סימן תכ”ב ס”ק ד’) שהקשה על המגיד משנה קושיות נוספות ומסיק: “אלא ודאי אין בדברים אלו עיקר ואין בדברי הרמב”ם שום הכרע למה שכתב הוא ז”ל שכן מנהג הרב ז”ל להעתיק לשון הגמרא”

 

והנה, מבלי להכנס לדיוקו של המגיד משנה בדברי הרמב”ם צ”ע מה סברתו שתלוי בברכה שלאחריו, ונראה דסברת המגיד משנה דעצם הדבר שתקנו חז”ל בקריאת שמע ברכות לפניה ולאחריה אומר שהם חטיבה אחת[3] ולכן אסור להפסיק בהן, ואין נפ”מ אם ברכות קריאת שמע הן ברכות המצות או לא, ועל זה מסיק המגיד משנה דמאחר דבהלל לא תקנו ברכה לאחריו והדבר תלוי במנהג, אם כן אין הפרקים נחשבים ליחידה אחת ולכן מותר להפסיק בין הפרקים לכל דבר.

 

והנה, כעין זה יש לומר בסברת הרא”ש בשיטת ר”ת, מאחר ותקנו ברכות לפניה ואחריה, אם כן קריאת שמע מהווה חלות של יחידה אחת, וכמו”כ מאחר ובהלל יכול לברך יהללוך ואין זה נחשב לברכה לבטלה, הרי זו ראיה שיש להלל חלות של יחידה אחת, ועל כן גם אם לא מברך ברכה בסוף, אסור להפסיק. לפי זה אפשר לומר דמאחר וחז”ל נתנו לקריאת שמע חלות של יחידה אחת, אם כן אפילו בקורא קריאת שמע בלי ברכות אסור לו להפסיק ואין הדבר קשור לברכת המצוה ואין צורך לומר שר”ת סובר שברכות קריאת שמע הן ברכות המצוה כמו שהבין הר”ן. וזה המובן של דברי ר”ת בספר הישר: “דלא אשכחן בכולי תלמודא דלא פסקינן אלא במקום ברכה בין במגילה ובין בקריאת שמע”, כלומר, במקום שיש ברכה תחילה וסוף, דגם במגילה יש ברכה בסוף, והיא ברכת הרב את ריבנו, אבל במקום שלא תקנו ברכה תחילה וסוף כמו תהלה לדוד שפסוקים לפי א”ב ועל ידי אמירת כל הפרק כולו פעמים ביום הוא בן עולם הבא, אין על זה חלות של יחידה אחת. ועל פי זה מובן מה שהגמרא תולה בדאוריתא או בפרסומי ניסא.

 

אולם הר”ן הבין בשיטת רבנו תם שהטעם שלא מפסיקים בקריאת שמע ובהלל, משום שברכות קריאת שמע הן במקום ברכות המצוה, וגם באמצע קיום המצוה אין להפסיק, וכלשון הגר”א בסימן תקצ”ב סעיף ג’ שכתב המחבר: “לא ישיח לא התוקע ולא הציבור בין תקיעות שמיושב לתקיעות דמעומד”:

רי”ף ורא”ש וכמ”ש שח בין תפילין וכו’ וכמ”ש ברפ”ב דברכות דאין להפסיק באמצע הלל והטעם משום דהברכה קאי על כולו וכמ”ש תוספות שם שמזה הוכיח רבנו תם דמברכין על הלל אפילו בימים שאין גומרים את ההלל.

 

והנה, מה שהקשה הר”ן על רבנו תם מהא דברכות קריאת שמע  אינן מעכבות, ר”ל דמאחר ונאמר בסתמא שואל ומשיב וכו’ מסתבר שבכל קריאת שמע נאמר, וכמו שכ’ הר”ן בהמשך שאפילו בקורא אותה לצאת בה קודם ברכותיה יש איסור להפסיק. ואפשר לומר דלפי רבנו תם איה”נ כל דין הפסקה נאמר דוקא בקריאת שמע עם ברכותיה שכן שאיתא במשנה: “בין פרקים בין ברכה ראשונה לברכה שניה”. אמנם הרישא של המשנה: “היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא” מיירי בלי ברכות, אבל הסיפא ע”כ בברכות מיירי.

 

ומה שכתב שברכת קריאת שמע אינן ברכות המצות, כלומר דפשיטא ליה דר”ת סובר דברכת קריאת שמע היא ברכת המצות, דרק על ברכת המצות שייך לומר שצריך לחול על כל המצוה כלשון הגר”א הנ”ל. והן אם נאמר אכן שר”ת סבירא ליה דברכת קריאת שמע היא ברכת המצוות, ישנם עוד ראשונים דס”ל כן, והם הרמב”ן בריש ברכות (דף יא ע”ב) ורב עמרם גאון. בסיכומו של דבר, הר”ן חולק על רבנו תם וס”ל דדין הפסקה בקריאת שמע אינו קשור לברכות, ואפילו אם קורא אותה לצאת בה קודם ברכותיה אסור להפסיק. ולכן אפשר לומר אותה סברא בהלל שהנהיגו לאמרו מפני שבחו של מקום.

 

ג

והנה, מה שכתב הר”ן שלאחר שהתחיל במצוה אין השיחה פוסלת, זה בהתאם לשיטתו בפ”ד דר”ה (יא ע”א ברי”ף) שחולק על הרי”ף שכתב בשם ריש מתיבתא דגוערים בזה ששח באמצע תקיעות. ועיין בבאור הגר”א או”ח שם, דמזהה את שיטת הרי”ף  עם שיטת רבנו תם כאן, כפי שהבאנו לשונו לעיל. והנה, הר”ן שם כתב דלא כרי”ף שדימה איסור הפסקה בדיבור באמצע תקיעות לדיבור באמצע הנחת תפילין, וחילק משום שבתפילין אסור להשיח משום שגורם לברכה נוספת כיון שהשח מברך שתים. אבל בתקיעות שופר שאינו גורם ברכה נוספת אין איסור:

הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא יהא רשאי לדבר עד שיגמור ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו כלום אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו א”כ בא ונאמר שאף מי שמברך המוציא יהא אסור לדבר עד שיגמור סעודתו וליתא ולפיכך אין הנדון דומה לראיה כלל ומיהו הואיל ונפק מפומיה דריש מתיבתא ראוי שלא ידבר בהן שלא לצורך:

 ועיין ט”ז סימן תקצ”ב שתירץ:

ואין זה דומה למדבר באמצע הסעודה או בישיבתו בסוכה, דשם אי בעי פסיק והולך לו משא”כ במקום שלא גמר עדיין המצות וכמו הכא שעיקר המצוה עדיין לפניו פשוט שיש איסור להשיח ומה לי שיחה שבין התקיעות עצמן של מיושב דודאי יש איסור שם להפסיק בשיחה ומה לי אחריהם כל שלא קיים עדיין מה ששייך להמצוה הזאת.

 

ולא זכיתי להבין את דבריו, דאדרבא, אם יכול להפסיק וללכת אם כן במה ששח הרי זה כאילו הפסיק לגמרי ויצטרך ברכה אחרת כשימשיך לאכול. ובאשר לסוכה, מאי הפסקה שייך שם הרי תוך כדי השיחה הוא יושב בסוכה ואינו דומה לשיחה באמצע קריאת שמע והלל שבעת השיחה אינו קורא קריאת שמע או הלל. אך אפילו בלא זה קשה מ”ש תקיעות מסוכה, דגם בתקיעות אם שומע מאחר הרי תוך כדי שיחה שומע קול שופר.

 

והנה, שיטת הרי”ף ור”ת, צ”ע, דאם אסור להפסיק בשיחה באמצע קיום המצוה משום “דהברכה קאי על כולו” כלשון הגר”א, אם כן מדוע באמת לא יברך שוב כשהפסיק בשיחה מאי שנא אם הפסיק בין ברכה למצוה דמברך שוב ומאי שנא אם הפסיק באמצע הקיום אם הברכה צריכה לחול על כולו. וכן צריך עיון קושית הר”ן מאי שנא מברכת המוציא מאחר דמותר לו להשיח באמצע הסעודה.

 

ונראה, על פי מה שכתב הרשב”א לגבי ברכת הנהנין, דאם בירך על מין אחד בברכה זו פוטר מין אחר אם ברכותיהם שוות כמבואר בגמרא בברכות (דף מ”א) וז”ל:

ומסתברא דאפילו לר’ יהודה אם היו לפניו אתרוג וזית וקדם וברך על האתרוג אע”פ שאינו רשאי אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות והוא שנתכוון לפטור את הזית בברכת האתרוג… אבל בלא מתכוון לא דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררה אלא דרך כונה.

לדברי הרשב”א כשמיכוון לדבר הנוסף נחשב כאילו מברך גם עליו, אבל בלא כוונה, רק כשמברך על המין החשוב מוציא את שאינו חשוב בדרך גררה כיון שברכותיהן שוות.[4]

 

ועל פי זה נראה דכשם שברכה פוטרת מין אחר כשברכותיהם שוות מדין גררה, כך ברכה פוטרת מדין גררה את הפת שאוכל אחרי שחלות הברכה ראשונה נפסקה עקב השיחה. ומצאנו אסמכתא לשימוש ביסוד זה של גררה באופן זה בדגול מרבבה סימן קס”ז וז”ל:

ועיקר ברכת המוציא קאי על מה שאכל תיכף לברכה ומה שאוכל אחר כך נפטר ונגרר אחר אכילה זו אף שכבר מפסיק בשיחה.

ועל פי זה נראה דגם במצוות שייך גררה בדרך זו, דאם הפסיק באמצע בשיחה וכתוצאה מכך אין הברכה חלה על המשך קיום המצוה אינו  צריך לברך שוב דהמשך הקיום נגרר אחר ראשית הקיום. והא דאסור להפסיק, משום דאם יפסיק הברכה פוטרת רק מדין גררה ואם לא יפסיק הברכה חלה על כל המצוה, ובזה יש הבדל גדול בין ברכת המצוות וברכות הנהנין, דבברכת הנהנין כל עניינה הוא גדר מתיר שהרי איתא בגמרא (ברכות דף לה): “ר’ לוי רמי כתיב לד’ הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לד’ והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה”. מה שאין כן ברכת המצוה ענינה לקדש את מעשה המצוה, כדברי הריטב”א בפסחים (דף ז’ ע”ב): “וטעם זה שאמרו חז”ל לברך על המצוה עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי”ת”. ולכן יש ענין שלא ישיח בכדי שהברכה תחול על כל המצוה ועל כן גוערים בו שלא ישיח, אבל גם אם הוא שח נפטר מדין גררה.

 

והנה לפי מה שאמרנו שר”ת יכול לסבור כשיטת הרמב”ן דברכות קריאת שמע יש להן דין ברכת המצות, צ”ב לשיטה זו איך הותר לשאול ולהשיב מפני הכבוד והיראה גם בין שניה לשמע, הרי אם הפסיק בין ברכה למצוה אפילו מפני היראה ברור שהברכה היא ברכה לבטלה?

 

ומה שתמוה עוד, מה שכתב הרמב”ן (ברכות יא ע”ב) לשיטתו דס”ל שברכות קריאת שמע הן ברכות המצות, “ומ”מ דבר ברור הוא במברך אהבת עולם בפיו שאינו עונה אחר עצמו אמן בין ביחיד בין בצבור, ואם ענה ה”ז בור וטועה גמור הוא.”, והרי משנה מפורשת אומרת שבין שניה לשמע שואל ומשיב. ונראה לשיטת הרמב”ן מה שמפסיק מפני הכבוד אף שזו ברכת המצות, נראה דהא דאהבת עולם נחשבת ברכת המצות, היינו שיש בה גם ברכות המצות אבל ברור שיש בה גם תוכן של שבח כמו ברכות אחרות. ולכן בברכת המצוה לאחר שבירך “אשר קדשנו במצותיו וציוונו” אם הפסיק בשיחה הברכה הופכת להיות ברכה לבטלה, מה שאין כן באהבה רבה גם אם לא קרא תיכף אין הברכה הופכת להיות ברכה לבטלה, דיש לה תוכן מצד עצמה. ולכן בברכת אהבה רבה עלינו לדון מצד הפסקה אם שואל ומשיב מפני היראה והכבוד נחשב להפסק. מה שאין כן בברכת המצות אם הפסיק בשיחה עצם הדבר שברך על המצוה ועסק בדבר אחר הופך את הברכה לברכה לבטלה. ולכן גם לגבי אמן, על פי זה אפשר לומר לומר, כמו בשבת לענין עקירה והנחה, כשעמד לכתף אינו נחשב להנחה, ואילו עמד לפוש נחשב הנחה, גם בברכת אהבה רבה, מה שעושה מטעם דרך ארץ כמו שואל ומשיב מפני הכבוד והיראה אין זה נחשב הפסקה אבל מה שעונה אמן שאין עליו שום חיוב הרי זה הפסקה.

 

והנה, הדגול מרבבה שם הוסיף שאם אכל בשעת המוציא פחות מזית, אין אכילה זו חשובה שיגרר אחריו מה שיאכל אחר כך, זו חומרא מופלגת, ולא ראיתי חוששין לזה.[5] ולא דומה מי שאכל פחות מכזית לזה של הרשב”א. דשם בפירוש לא התכוין לזית אלא לאתרוג, ובאופן אין זה מן הראוי שיגרור הבלתי חשוב את החשוב. אבל אם התכוין בברכת המוציא לכל הסעודה, אלא שאנו אומרים שעל פי דין אין ברכת המוציא חלה מכיון שהפסיק בשיחה ולכן יתכן שכיון שהתכוין, הפחות מכזית יגרור אחריו את כל הסעודה. ואפשר לומר דאין הכי נמי באופן שלכתחלה היה לפניו פחות מכביצה פת והוא התכוין בברכתו רק לזה שלפניו ואחר כך הביאו לחם יותר מזית, במקרה כגון זה יש מקום להחיל את החומרא של הנודע ביהודה.

 

והנה, לפי כל האמור לעיל, יש שני טעמים להא דאין מפסיקים בקריאת שמע והלל: א. משום שיש כאן הפסקה בין הברכה למצוה כיון שהברכה חלה על כולו, והיא שיטת הר”ן והתוספות ובאור הגר”א. לעומת זה, שיטת המגיד משנה בהלכות חנוכה דדין אין מפסיקין לדבר שיש בו ברכה תחילה וסוף כלומר שזו יחידה אחת והיא סברת הרא”ש בר”ת לפי מה שהתבאר לענ”ד.

 

ובארנו שגם המגיד משנה מסכים שברכה תחילה וסוף עושה את הדבר כיחידה אחת אלא שיש מחלוקת אם סגי בכך שעצם האפשרות לברך בסופו לפי מנהג ואין זו ברכה לבטלה, הרי זה מוכיחן שההלל הוא יחידה אחת ולכן אין להפסיק, או רק מכך שתקנו ברכה שהיא חובה תחילה וסוף תוכיח שהברכה נחשבת ליחידה אחת.

 

ונראה דבזה חולקים הבעל העטור והטור בסימן תרצ”ב לגבי מי ששח בקריאת מגילה, דבעל העיטור כתב דכיון שברכה אחרונה במגילה במנהגא תליא מילתא אין לגעור במי ששח בקריאתה. וכתב על זה הטור “ואינו נראה דכיון שהוא מברך צריך שלא להפסיקו דמה נפקא מיניה דתליא במנהגא, סוף סוף הוא מברך”. ובית יוסף יישב את שאלת הטור וכתב:

אינה טענה דכיון שאינו מחוייב לברך לבסוף נמצא שברכה זו לא שייכא אמגילה אלא הרי הוא כמשבח ומודה על הנס וכמו שכתב הר”ן (יב. ד”ה ברוך) והילכך אינה ענין למגילה לומר שלא יפסיק בקריאתה.

ונראה שהם חולקים במחלוקת של המ”מ והרא”ש כהבנתנו הנ”ל, ודעת בעל העיטור שכיון שיש נוהגים לברך לאחר המגילה, הרי זה מוכיח שכל המגילה היא יחידה אחת וענין אחד ולכן אין להפסיק.

[1] וז”ל תוספות ברכות יד, א ד”ה ימים שהיחיד: “…וכתוב במחזור ויטרי כיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא מברכינן עליה כדאמר פרק לולב וערבה (סוכה ד’ מד:) אין מברכין על דבר שהוא מנהג. ומיהו אומר ר”ת דאינו ראיה דאטלטול ודאי לא מברכינן אבל על מצוה פשיטא דמברכינן דהא חזינן כל יום טוב שני אינו אלא מנהגא ומברכין והכא נמי משמע דמברכין דאי לא מברכין מאי הפסקה שייך בה… דאי בשלא בירך אמאי לא יפסיק באמצע אפילו שלא מפני הכבוד הא לא היה מפסיק שום ברכה”

[2] ז”ל הר”ן (על הרי”ף) סוכה כב, א: ועוד הביא ר”ת ז”ל ראיה מדאמרינן בפרק היה קורא (דף יד א) דרב שבא איקלע לגבי רבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסיק ליה ויהב טעמא משום דרב שבא לא הוה חשיב עליה דרבינא [להפסיק בשבילו] ואם איתא שאין מברכין עליו מה חשש הפסק יש בו ואף ראיה זו אינה כלום אצלי דהא בברכות [דף יג א] מוכח שאין ברכות ק”ש מעכבות קריאתה אלא קראה בלא ברכותיה יצא ועוד שאפילו אומר אותן כסדר אין ברכות ק”ש כברכת המצוה שאין אנו מברכין לקרות את שמע ואעפ”כ אסור להפסיק בה אלא מפני היראה ומפני הכבוד ואפילו קורא אותה לצאת בה קודם ברכותיה ולמה לא יהא אפשר שיהא הדין כן בהלל אחר שהנהיגוהו לאמרו מפני שבחו של מקום ואיזה איסור מוצא הרב יותר מפני שמברכין עליו והלא אין השיחה פוסלת בברכה אלא בין ברכה למצוה אבל לאחר שהתחיל במצוה לא כמו שכתבתי במסכת פסחים [סי’ תש] בס”ד

[3] ולפי זה הברכות אינם סיבה לאיסור הפסקה אלא סימן לאיסור ההפסקה

[4]              ע’ שו”ע סימן ר”ו סעיף ה’ ובמ”ב ס”ק כ’.

[5]              ע’ משנה ברורה קס”ז ס”ק לה.