ב”ה
השלמה בקריאת שמע
הקדמה:
מי ששכח להתפלל שחרית, יכול להתפלל מנחה שתים, וכן מי ששכח להתפלל מנחה יתפלל ערבית שתים. מקור הדין נמצא בגמרא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו ע”א) הדנה בעניין השלמה בתפילה:
אמר רב הונא בר יהודה א”ר יצחק א”ר יוחנן טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית ב’ ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו, מיתיבי מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל למנות, מעות לא יוכל לתקון זה שבטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית או תפלה של ערבית או תפילה של שחרית וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם א”ר יצחק א”ר יוחנן הכא במאי עסקינן שבטל במזיד אמר רב אשי דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני טעה ש”מ.
ממסקנת הגמרא משמע שיש השלמה לקריאת שמע כשם שיש השלמה לתפילה. בשו”ע הובאו שתי דעות בענין זה, בסימן נ”ח סעיף ז’ כתב המחבר:
אם לא קראה ביום י”א שיש לה תשלומין בערבית, וכן אם לא קרא ק”ש בערבית יש לה תשלומין ביום, ויש חולקים.
מקורו של המחבר מדברי הכל בו המובאים בבית יוסף דכתב שם:
כתב הכל בו (סי’ ט’) טעה בק”ש של שחרית יש אומרים שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית ורבינו חיים כתב דק”ש שוה לענין תפלה עכ”ל.
אלא שהמחבר הפך את הסדר כי דרכו להכריע כדעה האחרונה שמביא בשו”ע.
שיטה זו של רבנו חיים לאו יחידאה היא, שכן סובר הראבי”ה במגילה (סימן תקע”א). וכן נראה דעת הרוקח שהובא בבית יוסף סימן תרע”ב לעניין הדלקת נר חנוכה אם לא הדליק לילה אחד:
וכן כתב הרוקח (סי’ רכ”ו עמ’ קכ”ח) וזה לשונו אם לא הדליק לילה אחד לא ידליק למחר או לילה האחרת מה שהיה לו להדליק אז, ולא דמי לקריאת שמע ותפלה דאמרינן בפרק תפלת השחר שיחזור ויקרא ויתפלל.
אמנם הסוגיה משווה קריאת שמע לתפילה, אבל נחלקו האחרונים מה יש להסיק מכאן לעניין קריאת שמע. בבאר היטב שם מביא בשם הגהות משנה למלך (הלכות תפילה פרק ג’ הלכה ט) שמקשה על שיטת רבנו חיים: “ותמה לי שהרי למוד ערוך הוא בידינו מעות לא יוכל לתקון זה שבטל ק”ש”. וכתב הבאר היטב ששאלת המשנה למלך היא למ”ד יש תשלומין לקריאת שמע. אולם הבאר היטב העיר דאדרבה לא דק בסוגיה, משום ששם מסקינן דהיינו רק כשביטל במזיד, וק”ש שווה לתפילה. ואם כן מוכח שבשוגג יש תשלומין לקריאת שמע כמו לתפילה. אבל בשערי תשובה כתב שאדרבה, שאלת המשנה למלך היא למ”ד אין לו תשלומין, שהרי מהסוגיה שם מוכח שדוקא במזיד אין לו תשלומין אבל בשוגג יש לו תשלומין (רסיסי טל סימן כב).
לכאורה אם מדובר על השלמה לקריאת שמע בדומה לתפילה, הרי דינו כמו תפילה שנחשב שהשלים את שהחסיר, אף שלא התפלל תפילה בזמנה, הרי גם כאן אם יש השלמה בקריאת שמע פירושו של דבר שהשלים את מה שהחסיר אף שהחסיר את קריאת שמע בזמנה. ויש לדון כאן, א. מה סברת המחלוקת בין הכל בו ורבנו חיים. ב. האם ההשלמה היא בקריאת שמע וברכותיה או בלא ברכותיה.
מלשון המשנה ברורה שם משמע שאומר בלא ברכות, ממה שלא הזכיר את הברכות בכלל.
לכאורה, אם המדובר בלא ברכות, הרי זה כקורא בתורה, ומדוע שלא ישלים. ואם כן צריך לומר שהחידוש הוא אף על פי כן נחשב לו כאילו קרא קריאת שמע בזמנה, וע’ להלן מבאור הגר”א שאכן כך שואל.
ואם כן, לרבנו חיים חייב להשלים כפי שחייב להשלים תפילה.
ומסברא לכאורה נראה שהמדובר עם הברכות, כפי שמי שקרא קריאת שמע לאחר זמנה, כפי שאומרת המשנה בברכות ט’ ע”ב: “הקורא מכאן ואילך לא הפסיד” ואומרת הגמרא בדף י’ ע”ב מאי לא הפסיד, לא הפסיד את הברכות. (אמנם נחלקו הרמב”ם והרא”ש: לדעת הרמב”ם כל היום קורא אותה בבכותיה, ולדעת הרא”ש רק עד שנה רביעית) אבל יתכן שלא הפסיק את הברכות בקריאת שמע הוא רק למאחר ולא למשלים.
ויש להביא ראיה שהמדובר בקריאה בלא ברכות, ממגן אברהם סימן נח ס”ק ח:
שיש לה תשלומין. ולא שייך לומר דסתרי אהדדי כמ”ש ס”ה דהכא אינו קורא רק לתשלומין ומבעי ליה לאקדומי חובת שעתא ברישא עס”ס קפ”ח וסי’ ק”ח:
מה שכתב “כמ”ש ס”ה” היינו בשו”ע אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן נח סעיף ה:
אם נאנס ולא קרא ק”ש ערבית עד שעלה עמוד השחר, כיון שעדיין לא הנץ החמה קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית. ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך מקום גדודי חיה ולסטים, לא יקרא אז ק”ש פעם שנית לצאת בה ידי חובת ק”ש של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה אי אפשר לחזור ולעשותה יום.
אבל אם המדובר בקריאה עם ברכות, מה החילוק שכתב המגן אברהם שכאן אומר רק לתשלומין, הרי סוף סוף כשאומר בברכות מזכיר מידת לילה ביום ומידת יום בלילה. ומשמע שלדעתו אומר בלא ברכות. אבל מאידך, אם בלא ברכות הרי החילוק מסעיף ה’ ברור יותר: שם הסתירה בגלל הברכות, וצ”ב בדעת המגן אברהם.
וכן משמע בביאור הגר”א שם שהמדובר הוא ללא הברכות, שכתב:
אם לא כו’ י”א כו’. מדמחתינהו בחדא מחתא שם כ”ו א’ ותי’ דבמזיד ס”ל דקאי אתרווייהו.
ויש חולקים כו’. דבשלמא תפלה כמש”ש כיון דרחמי כו’. ומ”מ צ”ע דמאי תשלומין שייך כאן ומאי איסור הוא כיון שאינו אלא כקורא בתורה.
ואם היה אומר עם הברכות, מה שאלתו ומאי איסור הוא, והרי אומר את הברכות שלא בזמנן? אלא שעיקר דברי הגר”א לא ברורים, שאמנם אין איסור כיון שאינו אלא כקורא בתורה, אבל הרי כאן מדובר על חיוב להשלים כפי שיש חיוב להשלים בתפילה (ע’ רסיסי טל, שכך פשטות רוב הראשונים שההשלמה בתפילה היא חובה ולא רשות).
אבל מתוך ספר המכתם[1] (כו א) שדוחה את הדעה שלק”ש יש תשלומין בגלל השוני בברכות בין היום לבין הלילה, משמע שסובר שהנדון היה תשלומין בברכות, וז”ל:
וקריאצ שמע של ערבית אין לה תשלום בשחרית דלא דמיא לתפלה שהברכות אינן דומות לאלה
וכן משמע מאורחות חיים חלק א הלכות קריאת שמע אות כג, שהסביר כך את דעת החולקים:
טעה בק”ש של שחרית י”א שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית דברכות דק”ש שחרית לא מטכסיסא דערבית ודערבית לא מטכסיסא דשחרית וכן דעת הבעל ההשלמה. ור”ח ז”ל כתב דק”ש שוה לענין זה לתפלה אע”פי שאינן מטבע אחד.
ולכאורה איך יאמר מעריב ערבים ביום? והרי גם בתפילה כשמשלים מתפלל את התפילה המתאימה לזמן ההשלמה, כפי שהסברנו? אבל ע’ בראבי”ה שמדבר על הדין של אדם הרוצה לקרוא ק”ש של ערבית לאחר שעלה עמוד השחר, הגמ’ אומרת שיכול לצאת ידי חובה לפני הנץ בשעת הדחו ובלבד שלא יאמר השכיבנו, וכתב הראבי”ה סי’ כה:
.והכי מסקנא דמילתא זמן ק”ש עד שיעלה עמוד השחר אפילו לכתחלה דהא פסקינן הלכה כרבן גמליאל, ואי איתניס הוי שעת הדחק ואז קורא עד הנץ החמה ובלבד שלא יאמר השכיבנו, אבל המעריב ערבים יאמר עם כל הברכות שהרי מזכיר[ין] מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כדאיתא לקמן.
לדעתו אף שהשכיבנו ניתן לומר עד עלות השחר, המעריב ערבים ניתן לומר עד הנץ.
אלא ששאלה זו תלויה בשאלה האם ברכות קריאת שמע מעכבות, ובפשטות הרי אין ברכות מעכבות, ואפילו לשיטת התוספות (ברכות דף יג ע”א ד”ה היה קורא) וכן לשיטת רב האי גאון (מובא בבית יוסף סימן ס’) דסבירא להו דרק סדר הברכות אינו מעכב אבל הברכות עצמן מעכבות, היינו דוקא בצבור אבל ביחיד אינן מעכבות. ואם כן לשיטתם ישלים את קריאת שמע בלא ברכות?
ונראה לומר בדעתם שברכות מעכבות, וכן כתב הב”ח (סימן ס’) בדעת רב האי שברכות מעכבות בין בציבור בין ביחיד.
ולפי האורחות חיים שאומר שאין תשלומים משום שאין “תכסיסא דשחרית כמו תכסיסא דערבית” נראה שכשמשלים קריאת שמע צריך לומר את הברכות של מה ששכח, ואף שמשלים בשחרית, יאמר ברכות קריאת שמע של ערבית. אבל לכאורה צריך עיון, מדוע לא נדמה לתפילה שתמיד מתפלל ומשלים את נוסח התפילה של עכשיו, ואם שכח להתפלל מנחה בליל שבת, יתפלל שתים של שבת, וכן אם שכח מנחה בשבת יתפלל ערבית שתים של חול. ולכאורה מדוע בהשלמת קריאת שמע אינו יכול לומר את הברכות של השתא ואז לא תהיה סתירה?
המאירי (ברכות דף כו ע”ב) העלה סברא זו לגבי קריאת שמע אלא שדחה דמיון זה וסובר שיכול לומר ברכות ערבית ביום (אלא שלמסקנתו זה רק מדין רשות ולא מדין חובה):
וכן שיש לדון אם נעתק משחרית לערבית ומערבית לשחרית היאך יברך יוצר אור בערב או מעריב בשחרית וא”ת שיברך ברכות דהשתא כדין של ערב שבת בשבת או של שבת במוצאי שבת בזו אין הטעם אלא שחיוב י”ח אף בשבת הוא אלא שכבוד שבת מפקיעו… אבל מנוסח הברכות מיהא יש לדון ומתוך כך אני מפקפק לומר שמשהגיע זמן האחרת אינו קורא אלא שבפרק ראשון במשנה ראשונה כתבנו שקורא ונסח הברכות אפשר לסמוך מפני שהם כלליות למציאות יום ולילה כמו שאמרו להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום ומ”מ אף לדעת זה מ”מ קורא הוא מתורת רשות ולא מתורת תשלומין וכבר כתבנו בענינים אלו בפרק ראשון.
מכל מקום דעת הסוברים שאפשר להשלים, ואם נאמר שגם בברכות, נראה שסוברים שאין בעיה לומר המעריב ערבים ביום, כפי שכתב המאירי
אבל דעת המאירי על משנה ראשונה בברכות, שדעת החולקים וסוברים שלא מועיל השלמה הוא משום שרק בתפילה מועילה השלמה משום דרחמי נינהו:
אבל מ”מ אף לאחר הנץ החמה קוראה בברכות שלא מתורת קריאת עונה אחר שהוא נאנס, ולא עוד אלא שיש מפריזים על מדותיהם לומר כן מתורת חיוב ומצד תשלומין כדין טעה ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים. וזו ודאי אינה, שלא נאמר כן אלא בתפלה שהן רחמים עד שאם התפלל יכול לחזור ולהתפלל נדבה, מה שאין כן בק”ש וברכותיה. אלא שקוראה שלא מתורת חיוב ובברכות.
ואכן כך הסביר את המחלוקת הפרי חדש אורח חיים סימן נח סעיף ז:
ויש חולקים. יראה דטעמא דמאן דאמר אין תשלומין לקריאת שמע משום דשאני תפלה דכיון דרחמי נינהו כולי יומא מצלי ואזיל, אבל בקריאת שמע דלא שייך למימר הכי אין לה תשלומין. ולי נראה עיקר כמאן דאמר יש לה תשלומין מדרבנן דומיא דתפילה דוקא בשכח. וראיה מהא דגרסינן בריש פרק תפלת השחר… ומסתברא לי דדוקא קריאת שמע יש לה תשלומין אבל הברכות של קריאת שמע אין להם תשלומין. ושוב מצאתי שכתב הב”י סימן ק”ח [צג סוף ע”ב] כן בשם סמ”ק [סימן יא בהגה אות מד].
אם כן לשיטתו לא ניתן בכלל לומר שהסוברים שאין השלמה זה בגלל הברכות, שהרי גם הסוברים שצריך להשלים לא אומרים ברכות, ולכן ביאר שהמחלוקת היא האם תקנו השלמה רק בתפילה שהיא רחמי.
וכן כתב ערוך השולחן אורח חיים סימן נח סעיף כא:
ויש חולקים דלא דמי לתפלה דרחמי היא ובכל עת יכול לבקש רחמים משא”כ בק”ש דבעינן שכיבה וקימה ואיך יקרא לקימה בזמן שכיבה ולשכיבה בזמן קימה ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון ופשיטא שהברכות לא יברך [הגר”ז] ומעולם לא שמענו להורות כדעה ראשונה:
ולפי סברא זו, דעת הסוברים שיש דין של השלמה אף שאין ענין של “רחמי” בקריאת שמע כמו בתפילה, על פי הגמרא ברכות כו, א:
איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים אם תמצא לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל
הרי שהגמרא עצמה מסתפקת האם יסוד ההשלמה של התפילה מבוסס על כך שהתפילה רחמי, ומכל מקום, אף אם נאמר שתפילה היא כנגד קרבנות ולא משום רחמי, יש ענין של השלמה.
(מרסיסי טל סי’ כב) ונראה להוכיח דעל כרחך טעם הכרעת המחבר דלא שייך תשלומין בק”ש לא משום דרק ברחמי שייך תשלומים וכדברי הפרי חדש, אלא משום דהברכות שונות. דהנה כתב באורחות חיים (הלכות נטילת ידים אות יב):
כתב הרב בעל ההשלמה תשובה שאלה בשם גאון, אדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח”כ נמלך והטיל מים פעם אחרת שצריך לברך ב’ פעמים אשר יצר, והביא ראיה ממ”ש ז”ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. ואין שעור להשתנת מים כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך….
הבית יוסף (או”ח סימן ז’) מביא דבר זה בשם מהר”י אבוהב שהביא את האורחות חיים. ובשו”ע (סימן ז’ סעיף ג’) הביא להלכה דין זה.
והמגן אברהם והט”ז מביאים את הב”ח שחולק מטעם שזו ברכת הודאה וסגי פעם אחת, ומביאים ראיה מברכת המזון. מכל מקום אף אחד לא הזכיר שיש לחלק משום שרק בתפילה דרחמי הוא דכל אימת דבעי מצלי ואזיל שייך תשלומים, ומשמע שאפשר לדמות ברכת אשר יצר לתפילה אף שתפילה רחמי.
סברא נוספת בדעת הסוברים שלא ניתן להשלים את קריאת שמע מצאנו בלבוש אורח חיים סימן נח סעיף ז:
יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים. ויש חולקין דלא אמרינן כן אלא בתפלות מטעם שיתבאר בעזה”י, אבל בקריאת שמע הואיל והתורה תלהו בשכיבה וקימה עבר זמנה בטל קרבנו ומעוות לא יוכל לתקון הוא:
לדעתו, דבר שהתורה תלתה בזמן שכיבה ובזמן קימה, עקרונית לא ניתן להשלים את חובת זמן השכיבה בזמן קימה וההיפך.
בספר סדר משנה על רמב”ם (הלכות קריאת שמע פרק א’ הלכה יא ד”ה שם שלש שעות) כתב דמחלוקת זו אם יש השלמה לקריאת שמע תליא במחלוקת הרמב”ם והרמב”ן אם קריאות שמע של יום ושל לילה נחשבות כמצוה אחת או כשתי מצוות. לפי הרמב”ן שהם נחשבות כשתי מצוות נפרדות לא שייך תשלומים בקריאת שמע “דמה התייחסות יש לקריאת שמע של יום עם של לילה או איפכא, הרי”ז כמי שמשלים בתוך ימי פסח אכילת כזית מצה שלא אכל בלילה הראשון שאינו מועילו כלום”. ואילו לפי הרמב”ם דהן נחשבות כמצוה אחת, מישך שייכי אהדדי והרי זה דומה לתפילה שכל שלש התפילות נחשבות למצוה אחת.
אלא שעל סברא זו כתב א”מ ז”ל:
לעניות דעתי יש לפקפק הרבה במהלך זה, דנראה לי דבר פשוט שאין מחלוקת בין הרמב”ם לרמב”ן באשר למהותן ותוכנן של שתי המצוות. גם הרמב”ם מודה שקריאת שמע בערב ובבקר הינן שתי מצוות, אלא שכל המחלוקת ביניהם נוגעת למנין המצוות, האם נמנה אותן כשתי מצוות או כמצוה אחת. ומה שכתב הרמב”ן בספר המצות (שורש אחד עשר, הודפס בטעות בשורש התשיעי): “ושני תמידין וקטורת בקר וערב וקריאת שמע נימנים שתים שתים שהן מצוות אינן מעכבות זו את זו וזמנה של זו לא זמנה של זו”, הרמב”ם ודאי מודה שאינן מעכבות זו את זו, אלא שמונה אותן כמצוה אחת וכלשונו שם: “הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבים זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת
כשיהיה הענין אחד”. ומה שהדגיש הרמב”ן שאין מעכבות זו את זו, משום שאילו היו מעכבות זו את זו הרי שבודאי היו נחשבות למצוה אחת.
[1] לרבי דוד בן לוי מנרבונה, מחכמי פרובנס באמצע המאה ה-13.