ב”ה
תפילת ערבית רשות – האם רבי יהושע נכנע לרבן גמליאל?
בגמ’ ברכות דף כז ע”ב בפרק תפילת השחר מצאנו מחלוקת אם תפילת ערבית רשות או חובה. והמעשה המובא שם גרם להורדתו של רבן גמליאל ומינוי של רבי אלעזר בן עזריה לראשות הישיבה. יש מחלוקת ראשונים איך להבין את הדין שתפילת ערבית רשות, וננסה מתוך הבנת המעשה שהיה להבין איזו דעה בראשונים מסתברת יותר.
תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע אמר לו תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות בא לפני רבן גמליאל אמר לו תפלת ערבית רשות או חובה אמר לו חובה אמר לו והלא רבי יהושע אמר לי רשות אמר לו המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה אמר לו רבן גמליאל חובה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר ליה רבי יהושע לאו אמר לו והלא משמך אמרו לי רשות אמר ליה יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד. אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה.
הראשונים דנו בהבנת הדין של תפילת ערבית רשות, והקשו מכמה הלכות הקשורות לתפילת ערבית.
רבינו יונה ברכות יח, א מקשה מדין טעה ולא התפלל ערבית שצריך להשלים:
גמ’ טעה ולא התפלל ערבית וכו’ ויש לשאול דכיון דקיי”ל דתפלת ערבית רשות למה צריך להשלים אותה ולהתפלל שחרית שתים וכן יש לשאול במאי דאמרינן בפירקין לקמן (דף ל ב) טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום אמאי איצטריך למימר האי טעמא תיפוק ליה משום דתפלת ערבית רשות.
ותירץ בהלכות גדולות ז”ל דאע”ג דתפלת ערבית רשות כיון שמתפלל אותה קבעה עליו חובה ולפיכך צריך לחזור ולהתפלל שחרית שתים כמו שצריך תשלומים מתפלת יוצר ומתפלת מנחה ולפיכך כשטעה ולא הזכיר של ר”ח בערבית הוצרך ג”כ לטעם אין מקדשין את החודש אלא ביום שאם לא כן הי’ לו לחזור ולהתפלל כיון שקבעה עליו לחובה:
ורבינו יצחק הזקן ז”ל מתרץ בענין אחר יותר נכון דכי אמרינן דתפלת ערבית רשות אינו רוצה לומר שאם ירצה לא יתפלל אותה כלל אלא רוצה לומר שאינה חובה כמו יוצר ומנחה אבל מצוה איכא דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה ומביא ראיה מדאמרינן במסכת שבת (דף ט ב) הני חברין בבלאין למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא המייניה לא מטרחינן ליה דמשמע דדוקא היכא דשרא המייניה לא מטרחינן ליה הא לא שרא המייניה מטרחינן ואם איתא דלית בה מצוה אפי’ לא שרא המייניה אמאי מטרחינן ליה אלא ודאי תפלת ערבית מצוה היא ויש להתפלל אותה היכא דליכא טרחא.
אם כן ישנן שתי דעות בהבנה של הדין: לדעת הלכות גדולות, זו רשות גמורה, אלא שמי שמתפלל שויא אנפשיה חובה. ואילו לפי הר”י הזקן, זו מצוה אלא שלגבי חובה זה נקרא רשות. ונראה שהגדר שלה הוא כמו עירובי חצרות לדעת הרמב”ם בהלכות שבת ה, א:
הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא חובה.
אמנם ברמב”ם נראה שדעתו כדעת רב האי גאון, ע’ רמב”ם תפילה ונשיאת כפים א, ו
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו’ כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע”פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
וסיים רבנו יונה הנ”ל בדברי הרי”ף: “ונראה מדבריו שסומך יותר על תירוץ בעל הלכות ז”ל אבל למורי הרב נראה שהאחר יותר עיקר כמו שכתבנו”.
ודעת התוספות בברכות היא דעת הר”י, תוספות ברכות כו, א ד”ה טעה ולא, ששואל את שאלת רבנו יונה, מדוע מי שלא התפלל ערבית צריך לחזור, וכתבו:
וי”ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה.
ונראה אולי להכריע לצד שיטת בעלי התוספות, על פי ההסבר בגמ’ ברכות הנ”ל. שם מובא שפעמיים ציער רבן גמליאל את רבי יהושע, במקרה הראשון, כשאמר לו לבא עם מקלו ותרמילו ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו. ומקרה שני מגמ’ בכורות, שהיא ממש כמו הסוגיה בברכות. בכורות לו, א:
רבי צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלי [נסריה כיילי ערובה ערבה קלופה] בהדי דקאכיל איבזע שיפתיה אתא לקמיה דרבי יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ אמר לו רבי יהושע הן אתא לקמיה דרבן גמליאל אמר ליה חילקנו בין חבר לעם הארץ אמר ליה רבן גמליאל לא אמר ליה והא רבי יהושע אמר לי הן אמר לו המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש כיון שנכנסו לבית המדרש עמד השואל ושאל כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ א”ל רבי יהושע לאו א”ל רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הן יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד רבי יהושע על רגליו ואמר היאך אעשה אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת עכשיו שאני חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי והיה ר”ג עומד ודורש ור’ יהושע עומד על רגליו עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן עמוד ועמד.
השאלה היתה האם ההלכה שכהן לא נאמן לומר לומר שקרה מום מאליו ולא על ידי אדם אמורה רק לגבי כהן עם הארץ, או גם לגבי כהן חבר, והשאלה היא האם חלקו בנאמנות בין כהן לבין עם הארץ. גם כאן רבי יהושע אמר שאפשר לחלק, וכשהדבר היה בנוכחות רבן גמליאל, הוא הכחיש.
והדבר לכאורה תמוה מאד, מדוע רבי יהושע מכחיש? וכי הוא מפחד לומר את דעתו מול רבן גמליאל? והרי בגמ’ ב”ק אנו רואים שלא חשש לחלוק, בבא קמא עד, ב:
מעשה בר”ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר’ יהושע אמר לו אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמר לו למה א”ל שסמיתי את עינו אמר לו אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים.
השאלה כפולה, שהרי חששו של רבי יהושע לחלוק על רבן גמליאל קרה פעמיים, גם לגבי תפילת ערבית רשות וגם כלפי נאמנות בבכור. מה פירוש הדבר?[1]
הסבר הדבר תלוי בחילוק עקרוני שבין בית שמאי לבין בית הלל. ויש להקדים שרבן גמליאל גם אם אינו מבית הלל, אבל נטה אחר בית הלל. ע’ יבמות טו, א:
מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו ומת בלא בנים וייבם רבן גמליאל את צרתה ותסברא רבן גמליאל מתלמידי ב”ש הוא אלא שאני בתו של רבן גמליאל דאילונית הואי
ופרש”י שם שהתמיהה הוא משום שרבן גמליאל הוא מבני בניו של הלל. אבל מכל מקום מצאנו הרבה מקומות שרבן גמליאל נוהג כבית שמאי (מנה אותם הר”ר ראובן מרגליות בספר יסוד המשנה ועריכתה פרק א’ הערה לד). ע’ במשנה ביצה כא, ב:
שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי אין טומנין את החמין לכתחלה ביום טוב ואין זוקפין את המנורה ביום טוב ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין אמר רבן גמליאל מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין אמרו לו מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל להיות אופין פתין גריצין וחררין.
ועוד, בברכות מג, ב:
תנו רבנן הביאו לפניו שמן והדס בית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן אמר רבן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו.
היינו שדעתו כדעת בית שמאי, ובעוד מקומות ע’ אצל ר”ר מרגליות שם.
והנה, במשנה באבות פרק א’ משנה טו: “שמאי אומר עשה תורתך קבע”, וע’ רש”י שם שני פירושים, ובזמנו הבאתי את פירוש השל”ה על זה, ואכ”מ. אך הברטנורא מפרש שם:
ומצאתי כתוב, עשה תורתך קבע, שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים, או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך, אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים, וכן הוא אומר בעזרא [ז’ י’] כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה’ ולעשות וללמד לבני ישראל, כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד לבני ישראל.
בית שמאי לא חלקו בין פסיקה לעצמו או לאחרים, כל הפסיקה צריכה להיות שווה. כיוצא בזה מצאנו בגמ’ הידועה ב שבת לא, א:
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור.
בית שמאי לא יכולים לוותר והולכים אחר עיקר הדין אף במקום שיתכן שזה גורם להרחקה, ואילו בית הלל ראו במקרה כזה לפסוק ולגייר על סמך שהגר ילמד לאחר מכן את הכל (ע’ מהרש”א שם).
עוד מצאנו פסיקה שונה בין יחיד לבין רבים, אצל רב, במחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה לגבי מעשה שבת, שרבי יהודה מחמיר ורבי מאיר מקל. ע’ חולין טו, א:
כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר’ מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ.
וזה בדיוק מה שקרה בסוגיה בברכות ובסוגיה בבכורות: זו היתה שאלה שהיה מקום לחלק ולומר תפילת ערבית רשות, אף שבעצם זו מצוה כדעת התוספות. רבן גמליאל שנוטה בפסיקה לבית שמאי, לא יכול להבין שתפילת ערבית ניתנה ביד כל אחד, שזה יתפלל וזה לא יתפלל, אלא השווה את המידות ואמר תפילת ערבית חובה. אבל רבי יהושע סובר שאפשר היה לתקן תפילת ערבית כמצוה ולא כחובה, אף שלא כולם ינהגו אותו דבר.
וכן בבכורות, לדעת רבי יהושע אפשר לפסוק באופן אחר לחבר ובאופן אחר לעם הארץ, ולא עושה תורתו קבע כפירוש הברטנורא. ובשני מקומות אלו אכן רבי יהושע שינה את הפסק, בין אם פסק ליחיד או אם פסק לרבים. ולא מפחד מרבן גמליאל.
ואכן המעשה בברכות היה ב”תלמיד אחד” שאומרת הגמרא בסוף הסוגיה שם כח, א: “ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה”. תשובתו של רבי יהושע היתה לרבי שמעון בר יוחאי שאומרת הגמ’ בשבת יא ע”א עליו שתורתו אומנותו ופטור מן התפילה, לו יכול היה רבי יהושע לומר שתפילת ערבית רשות.[2]
[1] ההסבר על פי רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה בירורים ח’.
[2] ומעשה שסיפר לי ר’ ידעיה הכהן ז”ל, שהיה ידיד של אבי ז”ל וממנהלי ישיבת הר עציון. מעשה שהיה בערב חג השבועות, וידעיה ביקש מאשתו דינה ע”ה שתכין גלידה לליל שבועות, כשנוהגים לאכול חלבי. היא הסכימה אבל אמרה לו שלשם כך היא צריכה להעביר את החוגה של הקור במקרר למכסימום, כדי שהגלידה תקפא עד הערב. אבל לאחר מכן אם תשאיר כך את המקרר, כל הדברים במקרר יקפאו והיא צריכה להוריד את הטמפרטורה בחג. ידעיה הלך לגרש”ז אויירבך שגר בשכנותו לשאול אותו אם מותר בחג להוריד את הטמפרטורה, ולקח איתו שנים מילדיו. הגרש”ז ענה לו שאינו יודע, ואינו נמצא בסוגיה כעת. שאל אותו ידעיה, והרי הרב כתב קונטרס גדול על השימוש במקרר בשבת, והגרש”ז ענה לו שבכל זאת הוא לא בסוגיה עכשיו. למחרת בבוקר, בזמן שידעיה היה באמצע פסוקי דזמרא בבי”כ הגר”א בשערי חסד, נכנס אליו הגרש”ז אוירבך ואמר לו שודאי הוא מתפלא על מה שהיה ערב חג. ודאי שמותר להוריד את הטמפרטורה, אבל כיון שנכנס אליו עם שני ילדים, הרי הם יזכרו רק שהיתה שאלה בעניני חשמל והרב אמר שמותר, והוא אינו רוצה שכך ישאר אצלם לכן לא ענה לו.
לאחר כמה שנים ידעיה נסע לארה”ב בשליחות הישיבה, והרב ליכטנשטיין זצ”ל סידר לו פגישה עם הרב סולוביצ’יק. אמר לי ידעיה שהוא חשש מאד מהפגישה, כיון שידע שלא בכוחו לדבר דברי תורה עם הרב סולוביצ’יק. אבל כשנכנס סעד עם הרב ארוחת בקר והיתה אוירה מאד נעימה. אז עלתה בדעתו של ידעיה לספר לו את הסיפור על הגרש”ז אוירבך. כשהגרי”ד שמע את הסיפור, פניו השתנו והוא אמר בכעס, איך יתכן שאם זו ההלכה לא אומרים אותה. אם ההלכה שמותר הרי צריך לומר ולא יתכן לומר הלכה רק במקרים מסויימים. הרי שאותם דברים חוזרים אצל אנשים בעלי מזג שונה, והיו דברים מעולם.