ב”ה
יא. עבודה זרה באונס
רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ה הלכה ה”ד
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ”כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.
ואם כן, לדעת הרמב”ם, אם הוא אנוס ובכל זאת לא נהרג אלא עובר, אינו עובר משום עבודה זרה אלא משום “ולא תחללו”. אלא שאף על “ולא תחללו אינו לוקה כשהוא אנוס. ואולי משום כך הביא הרמב”ם שני פסוקים, גם כדי לפטור ממיתה באונס וגם כדי לפטור ממלקות של “ולא תחללו”.
הרמב”ם כאן מביא שני מקורות לפטור את האונס, מדוע הרמב”ם מביא שני מקורות? מכל מקום הפסוק השני מביא הרמב”ם כיון שזה היסוד שכתב בהל’ סנהדרין פ”כ הלכה ה”ב
כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת בית דין באונס אין בית דין ממיתין אותו ואף על פי שהיה מצווה שיהרג ואל יעבור אף על פי שחלל את השם והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לבית דין שלא יענשו את האנוס.
דין זה שאם עשה באונס פטור, לכאורה הוא מחלוקת בסוגיה בעבודה זרה דף נד ע”א, שם הגמרא דנה שאיסור נעבד קיים רק בבהמתו שעובד לה ולא בבהמת חברו:
ורמינהי איזהו נעבד כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון האי אונס היכי דמי לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמתו דידיה
מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס הא כיצד הא בצנעא והא בפרהסיא.
לדעת רבי זירא כל אונס פטור. אבל לדעת רבא, בפרהסיא עדיין בכלל “ולא תעבדם” ולכן יש איסור נעבד, כיון שעבר על הלאו. ולכאורה אם לא נאמר וחי בהם אם כן גם מתחייב מיתה על כך.
ולכאורה הרמב”ם כאן פסק כרבי זירא ולא כרבא. ואם כן נראה שדעת הרמב”ם שאונס לא נחשב בכלל למעשה, שהרי באונס לא רק שלא נענש אלא אף הבהמה לא נאסרת משום נעבד. אם זה היה נחשב למעשה, הרי אמנם לא נענש, אבל הבהמה היתה צריכה להאסר.
אבל קשה לומר שבאונס לא נחשב כלל למעשה שהרי אם כן מדוע בכלל יש יהרג ואל יעבור על מה שעושה באונס?
מאידך גיסא שואל הגרי”ז על הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק ח’ הלכה א’, “אטו משום דאונס רחמנא פטריה או שהותר לו לעבוד מטעם פקו”נ פקע מיניה שם ע”ז”?
ויש לזה שני הסברים (ע’ עבודה ברורה, עבודה זרה נד ע”א)
הסבר הגרי”ז ששאני דין “נעבד” לגבי גבוה דהוא שם בפני עצמו שאינו תלוי בשם ע”ז. גרי”ז על רמב”ם הלכות עכו”ם פרק א’:
והנראה מוכרח מהסוגיא, דכיון דשם נעבד לגבוה הוא שם בפני עצמו דאף דאינו ע”ז מ”מ עצם מעשה העבודה אוסרתו לגבוה כמו נרבע וכודומה וכמש”כ למעלה, כ,כ בעינן דוקא עבודה דאיסורא דעיקר דינו הפוסלו הוא מה שנעשה בו עבירה, וכיון דהעבודה הותרה משום פקו”נ א”כ אינה אוסרת גם את הבהמה ולא בכלל נבד הוא, אכן כ”ז רק בבעלי חיים דאינן נעשין ע”ז ואנו בין לאוסרן רק משח דין נעבד האמור לענין גבוה, אבל בשאר נעבדין שנעשין עז ונאסרין גם להדיוט, בזה באמת לא שייך כלל דין אונס ופקו”נ להפקיע מיניה שם ע”ז, וכדחזינן דע”ז של נכרי אסורה מיד א”כ ממילא דגם באונס נאסרה דעכ”פ שם ע”ז עלה, אלא דשאני דין נעבד לענין גבוה דהועא שם בפני עצמו שאיו תלוי בשם ע”ז שבו רק מעשה העבודה עצרמה היא האוסרתו לגבוה וכש”נ, כן היה נראה לכאורה בביאור הסוגיה.
הסבר שני הוא הסבר של בעל חמדת שלמה, שאונס אכן רחמנא פטריה משום שלא נחשב מעשה כלל דפועל על ידי אונס לא הוי פועל כלל ולכן הסברא שאפי נעבד אינו אוסר את הבהמה. ע’ עבודה ברורה שם (וע’ שו”ת חמדת שלמה סי’ לח. זכרון שמואל, רוזובסקי, סימן ס”ה אות ד’, קובץ שיעורים כתובות אות ה’)
אבל קשה, שהרי הדעה שאומרת שאונס בעבודה זרה רחמנא פטריה, זו אמנם דעת רבי זירא, אבל לרבא בפרהסיא גם באונס יש איסור עבודה זרה שהרי הדר כתב רחמנא ולא תחללו, ואם כן חוזר לאיסור עבודה זרה שחייב גם באונס. ואם כן מדוע הרמב”ם פסק שלא כרבא?
אלא שכתבו תוספות שם לבאר את המחלוקת, שגם לרבא פטור:
מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה – תימה מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מכל מקום לכתחלה הוא חייב למסור עצמו למיתה ואם כן למה לא יאסר מטעם נעבד דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי ליה נעבד מטעם דחייב למסור עצמו ואף על גב דבדיעבד פטור דכל אונס פטור…
ונראה לרבינו יצחק לפרש דבין ר’ זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחלה חייב למסור עצמו ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אף על גב שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחוואתו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה ואעפ”כ בדיעבד פטור.
לפי דעת התוספות גם לרבא פטור מטעם אונס, אלא שמחלוקתם היא רק לגבי איסור נעבד. ויש לומר שמחלוקתם האם אונס נחשב כאילו לא עשה מעשה כלל – ולכן אומר רבי זירא שגם לא נאסר משום נעבד. ולרבא נאסר משום נעבד אף שעשה באונס, משום שעדיין זה נחשב למעשה, אלא שפטור עליו.
אבל גם לתוספות רק לרבי זירא יש הוכחה שאין חיוב על אונס. אבל לרבא, אמנם תוספות פשוט להם שפטור, אבל אין מכאן מקור, שהרי יתכן שלרבא יש גם חיוב באונס.
אלא ששאלת הרמב”ם לכאורה לפי הרמב”ם לא קשה: מה ששאלו התוספות שיאסר משום נעבד שהרי לכתחילה חייב למסור עצמו, הרי לשיטת הרמב”ם כפי שהסברנו, החיוב ליהרג אינו משום חומר עבודה זרה, אלא משום קידוש השם, ויתכן אמנם שבאונס אין זה בכלל נקרא נעבד.
ואכן בתוספות שאחריו, ד”ה הא בצנעה, מביא את דעת הסמ”ג שמבאר שלדעת רבא יש גם חיוב מיתה אם עובר בפרהסיא איסור עבודה זרה אף באונס:
ומורי דודי הרב ר’ משה מקוצי בספר המצות שחבר כתב בסוף פרק בן סורר ומורה וז”ל רבא דפ’ ר’ ישמעאל לא פליג עליה דר’ יוחנן אלא ה”פ אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי בהם יצא אונס דצנעא מכל וכל בין מאזהרה בין ממיתה אבל הא מודי רבא דאיכא עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפילו בכל אונסא כדאמר ר”א בברייתא כשהוא אומר לא תחללו אהדריה בכלליה והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה
לדעת הסמ”ג יש גם חיוב מיתה בפרהסיא[1] אף שזה באונס לרבא יש גם חיוב מיתה ולא כמו שכתבו התוספות בד”ה שלפני זה. מכל מקום דעת הרמב”ם שבאונס אין חיוב מיתה. וע’ באריכות בספר עבודת המלך.
אבל בספר מצוות גדול לאוין סימן רא שלפנינו כתב כרמב”ם:
כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת בית דין באונס אין ממיתין אותו ואפילו היה מצוה שיהרג ואל יעבור אף על פי שחילל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר, אזהרה לבית דין שלא יעשו משפט בדבר שנעשה באונס (ע”פ רמב”ם סנהדרין פ”כ הל’ ב ע”ש).
בהלכה ו’ כתב הרמב”ם:
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.
צריך עיון מה ההבדל בין אונס בהלכות הראשונות, שאם עבר ולא נהרג פטור, ובין חוליים שאם עבר נהרג “עונש הראוי לו”. מה ההבדל בין אם האונס הוא בכך שגוי מאיים עליו אם לא יעבור יהרג או שהמחלה מאיימת עליו שאם לא יעבור יהרג?
אותו חילוק בין דינים, מצאנו לגבי ברכה, שו”ע או”ח רד, ח’
כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף. הגה: אם אנסוהו לאכול או לשתות, אף על גב דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך (ב”י בשם אהל מועד והרא”ה).
ובסעיף ט’ כותב המחבר:
אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה, מברך עליו תחלה וסוף.
גם כאן יש לשאול מה ההבדל בין אם אוכל איסור מחמת שכופין עליו, שאינו מברך ובין אוכל מחמת הסכנה, כלומר בגלל מחלה מסוכנת, הוא בכל זאת צריך לברך. (ע’ בית יוסף שם שאכן דעת רבינו ירוחם שמה שאוכל לרפואה אף פעם לא מברך עליו.).
וכתב המשנה ברורה סימן רד ס”ק מה:
אף על גב דהחיך וכו’ – ולא דמי למש”כ לקמיה בסעיף ט’ באוכל איסור מפני הסכנה דמברך עליו כיון דעכ”פ נהנה אף דגם שם אכילתו ע”י אונס שאני התם דהאונס אינו על האכילה גופא משא”כ הכא שהאכילה גופא הוא ע”י אונס שאונסים אותו לאוכלו לא שייך בזה לחייבו לברך על הנאתו כיון שהוא בע”כ.
[1] וכתב החזון איש בסימן סח, דלדברי הסמ”ג אף בצנעה מקרי נעבד, ודלא כפשטות משמעות הסוגיא דלא הוי נעבד באונס אלא בפרהסיא. אבל דעת חתם סופר בשו”ת יו”ד קלג שבצנעה אין גם דין נעבד.