ב”ה
יד. רמב”ם יסודי התורה פ”ה ה”ט – אביזרייהו דעריות
רמב”ם בנוסחת רמב”ם פרנקל ובנוסחאות שלנו:
מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.
ברמב”ם כת”י תימן (מכון ממרא):
מי שנתן עיניו באישה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתיבעל לו אפילו הייתה פנויה, ואפילו לדבר עימו מאחורי הגדר אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לו לדבר עימו מאחורי הגדר: שלא יהו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.
על פי הנוסח הנדפס, מורין לו שימות ולא תבעל, וזו ההלכה, ואפילו לדבר עמה אין מורין לו לא היתר ולא איסור.
לפי נוסח כת”י תימן אין מורין לו למות, אלא לא מורין לו הלכה בזה לא היתר ולא איסור. ואם נבעלה לו אין עונשים (הרב קאפח).
המקור בגמ’ סנהדרין עה ע”א:
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. – תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. – תספר עמו מאחורי הגדר? – ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה – שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? – רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ולינסבה מינסב! – לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.
בגמ’ “היתה פנויה” זהו מעשה שהיה – ע’ בגמרא סנהדרין, אך מה כוונת הרמב”ם “היתה פנויה” האם כוונתו שעכשיו היא אשת איש? ע’ סדר משנה שדן באריכות בזה. הרב קאפח סיכם דברי סדר משנה על דיוק זה:
ועיין סד”מ דדייק אמאי כת”ר אפילו היתה בלשון עבר והול”ל אפילו היא בלשון הוה והאריך הרבה ותורף דבריו שהדבר תלוי במחלוקת בבלי לוירושלמי. דלירושלמי דוקא כשהיתה אשת איש כשנתן עיניו בה אף דעתה היא פנויה שנתאלמנה או נתגרשה אבל אם היתה פנויה כשנתן עיניו בה מותרת להבעל לו אפילו לדעת רבנו שביאת פנויה בלאו דוקא דרך זנות אבל משום סכנה מותר וכ”ש להנשא לו. ולהבבלי אפילו היתה פנויה כשנתן עיניו בה אסור בכל גווני ופס”ר כבבלי ולפיכך כת”ר היתה לשון עבר. ושש”ג רב מאד ועיין עבה”מ שהביא דברי הסד”מ ודיוקו והסכים עמו.
וכתב הרב קאפח: “ואלמלי שדיוקו נאה הייתי אומר אפשר דלא נחת רבנו להכי ו”היה” משמשת גם הוה, וכפ’ רס”ג והנחש היה ערום לשון הוה אני קהלת הייתי מלך לשון הוה ורבים כאלה”.
מה האיסור שבמעשה זה? בגמ’ משמע שאם היה זה איסור אשת איש, פשוט שיש איסור והטעמים נאמרים למ”ד פנויה היתה. אבל לכאורה הרי אין כאן גילוי עריות ולמה לא להנצל בכך? לכאורה אם כן הטעם שלא יהיו בנות ישראל פרוצות, צריך לומר גם למ”ד אשת איש היתה.
אבל הנימוקי יוסף סנהדרין יז ע”ב
והני שלשה עבירות דאמרי’ דיהרג ואל יעבור לאו דוקא בעבירה גופה אלא אינהו וכל אבזריהו קאמרי’ ופי’ אבזריהו השייך להם ודוגמתו במנחות [דף עג ב] עולה וכל אבזרהא תדע דאבזריהו נמי יהרג דאמרינן לקמן [דף עה ב] גבי ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר ואמרינן בשלמא למאן דאמר אשת איש שפיר ואף על פי שאין זו העבירה גופה ואמרי’ נמי [פסחים דף כה א] בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה:
וכן כתב גם בחדושי הר”ן סנהדרין עד ע”ב
וכן ממה שאמרנו בסמוך תמות ואל תספר עמו מאחורי הגדר אלמא אפילו אביזרייהו דעריות יהרג ואל יעבור ואין לומר דטעמא הוא משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות דההיא טעמא ליתיה אלא למ”ד פנויה הואי אלא למ”ד אשת איש הואי נקטינן מילתא כפשטא דיהרג ואל יעבור ואף על גב דהוי הנאת עצמן אלא ודאי דבכל אלו הג’ עבירות החמורות מפני חומר שבהן אמרינן יהרג ואל יעבור והנאת עצמן לא שרי וש”ד יוכיח שאינו מותר להרוג חבירו להציל עצמו ואין לך הנאת עצמן יותר מלהציל עצמו[1].
אבל בדעת הרמב”ם צריך עיון, שהרי יתכן שהטעם שלא יהיו בנות ישראל, הוא גם על אשת איש, אף שבגמרא נאמר “בשלמא למ”ד אשת איש היתה שפיר”, שהרי גם לגבי עבודה זרה לא מצאנו ברמב”ם חומרא באביזרייהו, שהרי הרמב”ם כאן פרק ה’ הלכה ו’ כתב:
ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.
ומשמע שדוקא בעבודה זרה עצמה אין מתרפאים, אבל בעצי אשירה, ראה פסחים כה ע”א
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשירה. היכי דמי? אי נימא דאיכא סכנה – אפילו עצי אשירה נמי! ואי דליכא סכנה – אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא! – לעולם דאיכא סכנה, ואפילו הכי – עצי אשירה לא. דתניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא לומר לך: אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך.
הרמב”ם לא הביא גמרא זו, ומשמע שלדעתו זו אינה להלכה שהרי אין זה איסור עבודה זרה ממש. האיסור הוא משום “לא תביא תועבה אל ביתך”, או “ולא ידבק בידך מאומה מן החרם” ולא עבודה זרה ממש. וכ”כ מנחת חינוך פרשת אמור מצוה רצה-רצו אות א
והנה הר”מ כתב אבל ע”ז וכן גבי חלאים כתב דאין מתרפאין בע”ז ולא כ’ כלל עצי אשירה נראה דלא ס”ל כהשיטות דעל אביזרא יהרג דאי ס”ל ה”ל למכתב עצי אשירה ע”כ נראה דוקא ע”ז אבל לא אביזרא וכן בשאר הדברים.
וראה בית יוסף קנז שהרמב”ם לא מדבר על אשת איש ונראה שסברתו בגלל שהטעם שלא יהיו בנות ישראל קאי רק על פנויה:
והרמב”ם פסק בפ”ה מהלכות יסודי התורה (ה”ט) כמ”ד פנויה ואף על גב דפלוגתא היא וספק נפשות להקל נראה שטעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה ותו דכיון דחזינן דרב פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי סבירא להו:
ובכלל לדבר איתו זה לא שייך בכלל ל”לא תקרבו” ועל זה כתב שו”ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נו:
אפשר שהר”ן סובר שהסתכלות כזה שהוא מעשה הכנה משניהם למעשה זנות אף שהחליטו שלא יעשו מעשה הזנות ממש יש בזה לאו דלא תקרבו כהאפשר שכתבתי, וא”כ סובר יותר דאף דבור כזה עם המתאוה לה לזנות עמה הוא קריבה והכנה למעשה זנות משום שגם דבור של אהבה וחבה הם מדברים המכינים למעשה הזנות.
לראשונים הסוברים שיש אביזרייהו בעבודה זרה ושפיכות דמים ועריות, מה נכלל בזה?
רמ”א יו”ד קנז ס”א:
וכל איסור עבודת כוכבים וג”ע וש”ד אף על פי שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) יעבור ואל יהרג. (ר”ן פרק כ”ש ופרק בן סורר ומורה).
ש”ך יורה דעה סימן קנז ס”ק י כתב שמקורו מסוגיתנו:
רק לאו בעלמא כו’. דהא אמרינן בש”ס (ס”פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו… ובודאי שדברים אלו אינם ג”ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג”ע כ”כ הר”ן פא”מ והנ”י ס”פ סורר ומורה.
לדעת המחבר ולדעת הרמב”ם אין כלל דין אביזרייהו.
והוסיף הש”ך שם לגבי עצם האיסור:
ובודאי שדברים אלו אינם ג”ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג”ע כ”כ הר”ן פא”מ והנ”י ס”פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס”ל כהרמב”ם בס’ מנין המצות מצוה שנ”ג שכ’ וז”ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א’ מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו’ וכ”כ הסמ”ג לאוין קכ”ו וכ”כ הרא”ה בספר החנוך מצוה קפ”ח והכתר תורה בלאוין שכ”ט.
אבל הרמב”ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב”ם ואומר שאין מלקי’ מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע”ש שהאריך והרב ר”י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי”ח סתר כל דברי הרמב”ן והעלה כהרמב”ם ע”ש וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא ומכל מקום משמע דאף הרמב”ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש”ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכן כתב הר’ יצחק ליאון שם בהדיא וכן משמע להדיא ממ”ש הרמב”ם ר”פ כ”א מהל’ א”ב וז”ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה”ז לוקה מן התורה כו’ וכן כתב הסמ”ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה וזהו דלא כב”י לקמן ס”ס קצ”ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה, וכתבו עוד הרב המגיד שם והר”י ליאון דאף להרמב”ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ”ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב”י שם:
ועוד בש”ך יורה דעה סימן קצה ס”ק כ:
אסור למשש כו’. ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב”ן סימן קכ”ז דשרי מפני פיקוח נפש אלא די”ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן אבל להרמב”ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אף על פי שיש פיקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג”ע וצ”ע עכ”ל ב”י, וכ”כ העט”ז ואין נראה דודאי אף להרמב”ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש”ל סי’ קנ”ז ס”ק י’ מה שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע”פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ”ש וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי’ קנ”ז משמע מדבריו כהרמב”ם וכמו שכתבתי שם בס”ק י’ וכאן התיר מישוש הדפק מ”מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב”ן ובדברי הרב:
כל זה נוגע לדיון אם לתת יד לאשה זה בגדר אביזרייהו שיהרג ואל יעבור, או שמותר. האם לדעת הרמב”ם כשאינו בדרך חיבה יש איסור או כמו שסובר הש”ך שאין איסור. הגרי”י קניבסקי בעל קהילות יעקב אמר בשם החזון איש שנתינת יד, דינה כמו חיבוק ונישוק, והיא ביהרג ואל יעבור (מו בקריינא דאיגרתא (לרב ישראל יעקב קנייבסקי, ה’סטייפלר’ א, נח, ושם חלק ב, תכג – תכד,). כלומר לדעתו זה בגדר אביזרייהו, האם הדבר מוסכם?
לפי הבית יוסף ביו”ד קצ”ה לדעת הרמב”ם גם נגיעה בלי חיבה אסורה מן התורה, לדעת הבית יוסף על פי הרמב”ם, גם אם אשתו של אדם חולה בחולי שיש בו פיקוח נפש, יתכן שיהא אסור לבעלה לטפל בה כשהם אסורים בקירבה, משום קירבה לעריות.
לפי הרמב”ן נגיעה של חיבה אסורה מדרבנן, ולפי הש”ך נגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה מן התורה אפילו לרמב”ם (שם). רוב האחרונים הסכימו עם הש”ך שנגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה מן התורה. פשטות הש”ך ממה שהתיר לבעל, משמע שסובר שאין כאן גם איסור דרבנן. אך יש אחרונים שאמרו שבכל זאת היא אסורה מדרבנן (עזר מקודש סי’ כ), ולכל הדעות היא דבר מכוער.
אבל השאלה היא האם נתינת יד היא דבר של חיבה או לא של חיבה אף כשנותן דרך נימוס. ע’ שו”ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נו:
ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה’ ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה אולי סוברין דאין זה דרך חבה ותאוה אבל למעשה קשה לסמוך ע”ז. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.
וכן באה”ע ד, לב, ט, וכתב שאפשר ללמד זכות על המקילים, אך אין להקל כך בפועל:
בדבר להושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם – ודאי הוא פשוט שאסור, כדכתבתי באו”ח ח”א סימן קי”ג, דהרי יש לו לחוש גם לדרך חבה והנאה. אבל כתבתי בח”א דאה”ע סוף סימן נ”ו לאחד שראה שיש גם יראי ה’ שמקילין, שיש לדון לכף זכות דסומכין ליתן כשהיא מושיטה להם שלא יעשה להו דרך חבה ותאוה, וגם שם כתבתי דלמעשה קשה לסמוך ע”ז. ומח”ב אה”ע סימן י”ד איני רואה שום סתירה ממש שהתרתי לילך באוטובוסים (באסעס) דשם ליכא כמעט לכולהו ענין חבה.
ובאתר ישיבה[2] מובאת תשובתו של הרב דב ליאור:
שאלה: הרב כתב בתשובה באתר, שיש להימנע מלחיצת יד לאשה במקרה שהיא הושיטה את היד. אבל בשו”ת דבר חברון עמ’ 80 כתוב, שיש להסתמך על שיטת האג”מ בשעת הדחק וכן ללחוץ את ידה.
האם הרב יכול להסביר את פשר הסתירה?
תשובה: אם האגרות משה כתב כך – מי אנחנו שנחלוק, אבל לכתחילה צריך להתחמק.
בשו”ת בני בנים לרב הרצל הנקין א, לז, מסיק שמותר ללחוץ יד לאשה שמושיטה לו יד, שאין חשש של ‘מגע דרך תאווה’ בלחיצת יד. והרב הנקין מעיד על עצמו שהוא אינו מושיט יד, אך כשאשה מושיטה לו יד הוא ‘מחזיר ביד רפה’[3]
בספר עוד יוסף חי (לרבי יוסף חיים בעל בן איש חי) פרשת שופטים סכ”ב כתב לגבי נשיקה של הנשים על גב היד של החכם:
כי זו הנשיקה שהיא ע”ג היד אין זו דרך חיבה דלא הוי חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח ועוד אלו הבאים לנשק ע”ג היד של החכם מוכחא מלתא לכו”ע שעושין כן לכבודה של תורה וכוונתם למצוה כמו נשיקה שנושקים לספר תורה וכיון שמתכוונים לשם שמים לית לן בה ואין בזה חשש הן מצד החכם הן מצד האשה וכיו”ב ובמנהג אנשי אירופה כשיבא אורח לבית חבירו ואהובו יאחוז האורח בכף בעה”ב או האשה בעלת הבית וכן להיפך ויתאחזו בכפם זה בזה אחיזה חזקה וזה הוא אות חיבת השלום דודאי ירא שמים צריך שיזהר לבלתי יעשה זאת כיון דהוא אחיזה ונגיעה יד ביד כדרך חיבה דלכך תהיה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בזה חיבה יתירה עכ”ל.
מדבריו עולה שאכן יש נתינת יד של חיבה, כשהיא בחוזקה, אבל נתינת יד בנימוס גרידא אינה של חיבה, ואם כן לדעת הש”ך יש מקום להקל לפחות בשעת הדחק.
האם איסור יחוד הוא בגדר של אביזרייהו? רמ”א שעובד כוכבים הבא על בית ישראל אינו בגדר אביזרייהו, אם כן מה בכלל ומה לא בכלל? לגבי יחוד לפעמים השאלות קשות, ראה מה שנשאל בשו”ת חבל נחלתו חלק כא סימן נ’: “היה מקרה ובו נהג שנשאר עם טרמפיסטית ברכבו באמצע הלילה, כפה עליה לרדת כדי שלא יעברו בייחוד. האם נהג נכון?” האם הוא בגדר “חסיד שוטה” שאינו מציל מי שנופלת לנהר.
באורות ההלכה פרק ו סעיף י כתב הרב זכריה בן שלמה:
אבטחת חופי רחצה מעורבים שיש בהם נשים אסורה בין בחול בין בשבת הן משום איסורי שבת הן משום איסורי פריצות ויש בדבר גדר של ןהרג ואל יעבור.
ע’ בזה שו”ת אגרות משה חלק אה”ע א’ סימן נו שכתב שאסור הסתכלות אפילו בכוונת הנאה הוא משום ונשמרת מכל דבר רע, ולא איסור קרבה דרבנן. לא יתכן שיש על איסור הסתכלות יהרג ואל יעבור, שהרי לגבי איסור הסתכלות יש היתר אם ליכא דרכא אחרינא, ואכמ”ל.
הפוסקים הביאו משו”ת שם אריה (חאה”ע סי’ ל”ג) דיון האם מותר לשלוח אדם נוסף בשבת כדי למנוע ייחוד כגון בין יולדת לנהג או בין מילדת לעגלון כאשר סיבת הנסיעה היא משום פיקוח נפש של היולדת. וההסתפקות היא אם פיקוח נפש דוחה ייחוד ועל כן מותר למיילדת או ליולדת להתייחד עם הנהג ואין לצרף אדם נוסף למניעת הייחוד, או שייחוד הוא אביזרייהו דעריות ועל כן אסור אפילו בפיקו”נ, וממילא לגבי שבת מתיר נסיעת מלווה כדי שלא יעברו על איסור ייחוד:
נשאלתי במעשה שהיה באשה אחת מבני הכפריםאשר בהקשותה בלדתה שלחלה לעיר ביום השבת להביא מילדת עבריה והעגלון היה א”י ונסתפקו איך לעשות. אם תסע המילדת בעצמה עם הא”י יש כאן איסור יחוד. ואם יסע עמה שומר ישראל נמצא השומר מחלל שבת. ואף שבשביל פיקוח נפש שרי לחלל מ”מ דלמא עדיף שתסע בעצמה ולעבור על איסור יחוד כדי למעט בחלול שבת. ומעשה זאת אירע בק”ק סלאוויטא הסמוך לפה, ונחלקו בזה הלומדים ונמנו וגמרו שיסכ עמה קטן או קטנה דאין כאן רק איסור דרבנן כדאיתא באו”ח סי’ שמ”ג ושאלו את פי אם יפה הורו כדת של תורה.
בעל שו”ת שם אריה הסתפק בדבר ומסקנתו שישלחו אדם נוסף וגם איסור תחומין למעלה מי’ בעגלה הוא דרבנן ועדיף מלעשות איסור תורה, והר”ש קלוגר התיר צירוף מלווה, (הביאם באריכות בשו”ת ציץ אליעזר חי”ב סי’ לג) וסבר שייחוד הוא אביזרייהו דעריות ועל כן אסור משום פיקו”נ. (מתוך חבל נחלתו הנ”ל). וע’ תורת היולדת באריכות פרק יד הערה ג’).
גם אביזרייהו בשפיכות דמים צריך בירור: רבינו יונה אבות פ”ג מי”א
ותולדת שפיכות דמים המלבין פני חברו ברבים שדמו בורח מפני הבשת וכדאמרינן חזינא לי’ דאזיל סומקא ואתי חיורא ועל זה אין לו חלק לעולם הבא:
האם זה אביזרייהו?
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות קמ
קמ ועוד אמרו (בבא מציעא נח, ב): כל היורדים לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדים ואינם עולים: המלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחברו, והבא על אשת איש. הנה כי דמו המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו בשגם הוא מלבין פניו אל הבא על אשת איש, שהוא מן העבירות שיהרג עליהן ואל יעבור.
אלא שחז”ל רצו להחמיר, שהרי הרוצח עצמו יש לו חלק לעולם הבא, כמו שעמד על זה רבנו יונה בשער ג אות קמא:
ועוד אמרו (בבא מציעא נט, א): המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעולם הבא, כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה לו על עונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מן התשובה.
אם כן הגבול של אביזרייהו אינו חד וברור ונחלקו הפוסקים בזה גם לגבי עריות וגם לגבי עבודה זרה.
[1] ובשו”ת שם אריה סימן לג דחה את הראיה מתעמוד לפניו ערומה, משום ששם הוא הכניס את עצמו לכך,
[2] דעות המחמירים בכל אופן ראה באתר הדברות, וראה באתר כיפה.
[3] “ועיין בשו”ת פני יהושע חלק ב’ סימן מ”ד, שכתב שאפשר שנגיעה בלבד בשאר עריות שלא באשתו נדה, אינה אסורה אפילו מדרבנן, ושמעשים בכל יום יוכיחו, ושלא מצאנו ברמב”ם איסור אלא באשתו נדה, ולע”ד קצת משמע כן בספר ‘מורה חטאים’ בסימן י’, שכתב… ולהלכה גם בשו”ת פני יהושע לא החליט בדבר, ומכל מקום נפקא מינה למנהג להושיט יד לנשים… ונראה שאלה ה’מעשים בכל יום’ שהזכיר בשו”ת פני יהושע… ולהחזיר יד לנשים המושיטות תחילה קל יותר משום איבה, ושלא כשו”ת אגרות משה חלק אבן העזר סוף סימן נ”ו, שמשמע שסובר שדרך תאוה גם בלא חיבוק ונישוק לוקה, ולכן החמיר, וכן נראה שם בחלק שני סימן י”ג לגבי רקודים, וכבר כתבתי מדברי הרמב”ם והתרומן הדשן שאי אפשר לאמר כן, ואיני מושיט יד לנשים, ואם מושיטות – מחזיר ביד רפה”.