ב”ה
יז. רמב”ם יסודי התורה פרק ו’ הלכה ג-ד’
שם שנכתב שלא בכוונה, ודין הנטפל לשם ושם יו”ד ה”א.
רמב”ם פרק ו’ הלכה ג’:
כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו כגון למ”ד מליהוה ובי”ת מבאלהים וכיוצא בהן אינן כקדושת השם, וכל הנטפל לשם מאחריו כגון ך’ של אלהיך וכ”ם של אלהיכם וכיוצא בהן אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם, ואף על פי שנתקדשו ואסור למוחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות.
א.
יש לדון על מחיקת עצם השם כשנכתב, בטעות או שלא כדין, האם יש בו קדושה או שניתן למחוק. נפ”מ לכותב את השם בטעות במחשב, כגון שרצה לכתוב יהודה וכתב יקוק. האם אפשר למחוק?
א. לכאורה אם השם נכתב בטעות ולא נכתב כדין מותר למוחקו, ע’ שבת קד ע”ב
הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה[1], וטעה ולא הטיל בו דל”ת – מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר.
ומאידך משמע בגמ’ שבת סא ע”ב:
היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה – יגוד ויגנזנו.
לכאורה השם נכתב כאן לא בכוונת השם ובכל זאת יש איסור למחוק.
על זה כתב הגהות מיימוניות הל’ יסודי התורה פ”ו הלכה ה”א
כתב רא”מ ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן אין בהן קדושה כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו’ עד וחכ”א אין השם מן המובחר אלמא דבעינן כוונה ע”ש בספרו.
הראיה של הגהות מיימוניות מגמ’ שבת, עי’ בכתבי הגר”ח בגיטין דמפרש דהיה קשה לו איך ר”י סובר דמותר להעביר קולמוס על השם הא כיון דסובר ר”י דכתב ע”ג כתב נחשב דהכתב התתתון נמחק א”כ הרי הוא מותק את השם ובע”כ משום דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למוחקו ועיי”ש בגר”ח שמאריך לגבי כתב התתתון אי חשיב שנמחק ע”י כתב העליון ואי זה תלוי בפלוגתא אי כתב ע”ג כתב חשיב כתב ועי’ בזה באריכות בשיעורי רבי שמואל זצ”ל גיטין י”ט א’ ובשלמי יוסף שם (מתוך מנחת אריאל שבת שם).
אבל ראה את חוט המשולש שהביא את גרסת מסכת סופרים בברייתא זו שם כתוב, מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק ה הלכה ד
היה צריך לכתוב את השם, ונתכוון וכתב יהודה, ולא נתן בו דל”ת, מוחקו וכותב את השם, ר’ יהודה אומר יחזיר עליו את הקולמוס ויקדשנו, אמרו לו אין זה מן המובחר.
וכתב באור שמח הלכות תפילין פרק א’ הלכה טו שזה מקורו של ההגהות מיימוניות ששם שנכתב שלא בקדושה אינו קדוש.
וכתב שו”ת חוט המשולש חלק ג סימן לט על ענין זה:
ולכאורה הדבר פשוט דשרי למחוק מכ”ש. מהא דאיתא במס’ סופרים (פרק ה’ הלכה ג’) היה צריך לכתוב את השם ונתכוין וכ’ את יהודה ולא נתן בו דלית מוחקו וכותב את השם ר’ יהודא אומר יחזור עליו את הקולמס ויקדשנו אמרו לו אין זה מן המובחר א”כ הרי חזינן דאף בהשם עצמו אם כתב אותו בטעות שרי למוחקו כ”ש האותיות שנכתבו בטעות. ולא הוי רק מדרבנן:
אמנם הגירסא בש”ס דידן בשבת (דף ק”ד ע”ב) ובגיטין (דף כ’ ע”א) לא כתבו כלל מוחקו וכותב את השם אלא מתחיל הש”ס בדברי ר’ יהודא שמעביר עליו את הקולמס וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. ויש לומר דלרבנן טעון גניזה. אך כיון שאף לפי גירסא דידן אינו מוכרח להיפך ויש לפרש כמס’ סופרים ואין לנו לחלוק על המס’ סופרים:
אמנם כבר אסיקו האחרונים שמותר למחוק השם שנכתב בטעות ואעפי”כ כ’ הט”ז בסי’ רע”ו ס”ק ז’ שהדבר פשוט אצלו וא”צ ראיה שאסור למחוק את האותיות הנוספות אף אם נכתבו בטעות אסור למוחקן.
אבל כתב באור שמח שם, שבספר תורה, אם כתב את השם אבל לא נתכוין לקדשו, יש איסור מחיקה כיון שרצה לכתוב את השם. ורק אם כתב את השם בטעות, כגון שלא היה צריך לכתוב בכלל את השם ויצא לו שם (כפי שקורה בכתיבה במחשב כשרוצה לכתוב יהודה וכדו’), בזה אין איסור מחיקה.
לגבי השאלה האם אפשר למחוק תוספות של שם שנכתב שלא כדין כדי להופכו כדין נשאל שו”ת עבודת הגרשוני[2] סימן צה
כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות הכל אליו פונים ה”ה אהו’ גיסי הרב הגדול המופלא כמהר”ר דוד נר”ו ע”ד שאלתו שאלת חכם וז”ל. ילמדינו רבינו נמצא בס”ת בפרשת בראשית שהיה צריך הסופר לכתוב ויקח ה’ אלקי’ את האדם. טעה וכתב ויקח ה’ אלקיכם את האדם מהו תיקונו. הגם שמבואר בי”ד סי’ רע”ו שאסור למחוק אפילו אות אחת מן ז’ שמות שאינו נמחקי’ ולא מן הנטפלים אחריהם כגון כ”ם מאלקיכם שכבר קידשו השם יש לומר ה”מ כשנכתב השם כדין דאז יש לומר שמקדשו השם שהמזבח מקדש את הראוי לו להיות קודש אבל זה השם לא נכתב כדין שהיה לו לכתוב אלקים אף על פי שהוא שם קודש במקום אחר מ”מ י”ל מוטב שימחק צד ימינו של המ”ם סתומה ולמשוך הגג של הכף כפופה אל הגג של המ”ם וזה יותר טוב מאלו יקדור האזכרה או לסלק כל היריעה
ספק זה דן בו גם בשו”ת חוט המשולש הנ”ל:
והנה יש לחקור ב’ דברים. א’ אם הוא דוקא אם נכתב כראוי אז קדש אותם השם. אבל אם נכתב בטעות אלו הב’ אותיות מותר למוחקם דהא לא עדיפי משם עצמו שנכתב בטעות כדאיתא בשבת (דף ק”ד ע”ב) או דילמא כיון שהשם שאצלו נכתב כראוי כבר קדש אותם השם ואסור למוחקן.
ואלו דבריו של שו”ת עבודת הגרשוני סימן צה
ולכאור’ נראה ששאלה זו במחלוקת שנויה דאית’ בתשו’ משאת בנימין[3] ס”ס נ”ז בשם הגאון מהרר”מ מלובלין בענין אם דילג הסופר אות יוד מן אלקינו שיש למחוק נ”ו ויחזור ויכתוב נ”ו ולא חש שכבר קידשו השם אלה שהוא שם במקום אחר דהיינו בניקוד הלמ”ד בחולם והה”א בפתח כי מצינו כמה שמות אלה בניקוד הנ”ל חסר ו’ מהא ש”מ דאין לומר שכבר קידשו השם כיון ששם זה אין כאן מקומו ובעל ט”ז בסי’ רע”ו חולק עליו וס”ל שכבר קידשו השם של אלה שהוא שם קודש למה לא יקדש ג”כ הנטפל לו ממילא שאלתו דמר לכאורה תלי’ בפלוגתא הנ”ל.
ש”ך יורה דעה סימן רעו ס”ק יב
אסור למחוק כו’. בתשובה הארכתי בדינים אלו והעלתי דשם של חול אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים כגון והייתם כאלהים וכה”ג מותר למחקו וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא אבל לגוז ולגנוז שרי אפי’ שלא לצורך תיקון אבל בנכתב לשם קדושתו אפי’ לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור
וכן פסק ט”ז יורה דעה סימן רעו ס”ק ב, על פי הגהות מיימוניות הנ”ל
שם שנכתב שלא בכוונה אין בו קדושה כמ”ש בהגמי”י פרק ו’ דהלכות יסודי התורה בשם רא”ם:
וע’ פתחי תשובה יורה דעה סימן רעו ס”ק יב ותשובת הגרע”י הנ”ל שהאריך.
וכיוצא בזה פסק משנה ברורה סימן שלד ס”ק נב
ובתשובת חות יאיר סימן ט”ז מתיר להתיך המטבעות של שם בן ד’ שנעשים במדינות שוויידן מטעם כי נטבעו להוציאם והו”ל כאלו נכתבו בפירוש לשם חול וכן משמע בפמ”ג ע”ש.
ע’ עוד מנחת אשר ח”ב סימן נה.
ב.
הנטפל לשם, הוא רק מדרבנן, ולכן מכין אותו מכת מרדות. ויש לזה נפ”מ למעשה. מקורו של הרמב”ם הוא שבועות לה ע”ב
ת”ר: כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו – ה”ז נמחק. לפניו כיצד? ליי’ – ל’ נמחק, ביי’ – ב’ נמחק, ויי’ – ו’ נמחק, מיי’ – מ’ נמחק, שיי’ – ש’ נמחק, היי’ – ה’ נמחק, כיי’ – כ’ נמחק; לאחריו כיצד? אלהינו – נ”ו נמחק, אלהיהם – ה”ם נמחק, אלהיכם – כ”ם נמחק. אחרים אומרים: לאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.
נפ”מ מכך שזה דרבנן, לשאלה שנשאל שו”ת נודע ביהודה מהדורא קמא – יורה דעה סימן עו:
בדבר השאלה אשר נדברתי עם מ”ו הגאון נר”ו נשאלתי בסופר שטעה בכתיבת היריעה בפרשת תצוה בפסוק ה’ אלהיהם טעה וכתב אלהיכם מה תקנתא דיריעה.
וכתב שו”ת מהר”י לבית לוי[4] כלל חמישי – סימן (פא) [נ (א)]
ואמנם בכ”ף פשוטה של אלקיך, לכאורה היה נראה דלא שייך ביה זה התיקון [של גרירת האות], דכיון דהכ”ף הוא אות הנטפל אחורי השם, אינו יכול למחוק אותו, וברייתא שנוייה היא בפרק שבועת העדות [שבועות לה ע”ב], כל הנטפל לשם מלפניו נמחק, מלאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם. ולזה היה נראה לכאורה דצריך להסיר היריעה ההיא ולגונזה ולכתוב אחרת במקומה, או אם הספר הוא עשוי על הגויל[5] כמו שהם רוב הספרים שלנו, לקלוף תיבת אלקיך על ידי סכינא חריפא כך שלמה כדרך שעושים הסופרים הבקיאים ולגונזה, ולחזור לכתוב תיבת אלקיך על מקום הקלף עם הכ”ף כתקנה,
אבל דעת החתם סופר שהנטפל לשם מאחוריו הוא איסור דאוריתא למחקו, והוא כנגד רוב האחרונים בדעה זו (ע’ יביע אומר המובא להלן), שו”ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רסג כתב:
הנה עבודת הגרשוני הנ”ל פשיטא ליה עוד דהנטפל להשם מאחריו אינו אלא אי’ דרבנן ומשו’ הכי נכנס לקולא זו ואני אומר במ”כ הגאון שני הדברים אינם נכונים כי לפע”ד הנטפל להשם מאחריו דאוריי’ הוא ולכתוב אות שעי”ז יופסל אות אחר מחיקה גמורה היא ולא גרמא.
הנה המעיי’ בלשון רמב”ם פ”ו מיסודי תורה יראה להדי’ דאין שום חילוק בין השם עצמו להנטפל אלא שאינו לוקה על הנטפל אלא מכו’ מרדות והנה פ’ שבועת העדות פליגי ת”ק ואחרים והלכה כאחרים דהנטפל להשם אינו נמחק ונ”ל פלוגתי’ אי דרשי’ את”ין כפלוגתת שמעון העמסוני ור”ע ופלוגתא דתנאי בכורו’ וי”ו ע”ב דהרי כתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ומזה ילפי’ מ”ע לאבד ולמחוק שם ע”ז ואתי’ את לרבות הטפל לשמם של ע”ז וא”כ אות הנטפל לע”ז מאחריו איכא מ”ע למוחקו וע”ז קאי הלאו לא תעשון כן לה’ אלקיכם למחוק השם ולא הנטפל לו ות”ק לא דריש את א”כ אין מצו’ במחיקת נטפל לשם ע”ז ולא לאו במחיקת נטפל לשם הקדוש. וקי”ל כאחרים ואיכא לאו אלא הואיל ואתיא מדרשא דיתורא דאת כ’ רמב”ם דאין לוקים כך דרכו בכל מקום דאין לוקים על הרבויי’ כאלו אלא מכות מרדות אבל לעולם דאורייתא הוה.
לדעתו, אף אם אינו לוקה, אין ראיה שזה רק מדבנן. אבל דוקא מאותה דרשה של ההשוואה לעבודה זרה, לומד בשו”ת חוט המשולש ההיפך, שו”ת חוט המשולש[6] חלק ג סימן לט
עוד נראה לי להביא ראיה לדברי הרמב”ם דלא הוי רק מדרבנן. דהא אמרינן בגמרא מכות (דף כ”ב ע”א) וידוע לכל דהלאו דמחיקת השם הוא מקרא דלא תעשון כן לה’ אלקיכם דכ’ אצל ע”ג וגלי לן קרא דכל הענינים שאנו מחוייבים לעשות לע”ג אסור לעשות לשמו. א”כ אינו אסור לעשות אלא דבר שמחוייב מדאורייתא לאבד לע”ג אבל בדבר שבע”ג מותר מדאורייתא ליהנות א”כ בכגון זה ודאי מותר לעשות כזה בשמו. ולכאורה באמת לא מצינו אצל ע”ג דאסור רק הע”ג עצמו או האשירה או המזבח. וכן הגידולים שלאחר מכן שגדל מן האשירה עצמה אסור מדאורייתא אבל דבר שהוא רק טפל לאשירה מותר מדאורייתא ליהנות בו כדאיתא במשנה ע”ז (דף מ”ח ע”א) גבי אשירה גדעו ופסלו והחליף נוטל מה שהחליף והיינו הגידולים שלאחר מכאן. אבל מה שמחובר לאילן ולא גדל אח”כ מותר.
לדעת חוט המשולש כאן, בנו של ר’ חיים מוולוז’ין, זה גם מקור הרמב”ם שהנטפל לשם מאחוריו הוא מדרבנן, שהרי בגמ’ אין ראיה שזה דרבנן, מלבד מה שבמסכת סופרים כתוב המוחק אות א’ מן השם עובר בל”ת משמע מן השם דוקא:
וכן דעת האור החיים על הפסוק לא תעשון כן לה’ אלוקיכם, דברים יב ד, שגם הנטפל לשם מאחוריו הוא מן התורה:
(ד) לא תעשון כן לה’ אלהיכם. רבותינו ז”ל בספרי אמרו וז”ל אמר רבי ישמעאל מנין למוחק אות מן השם שעובר בלא תעשה דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן ע”כ, ואולי כי נתכוין הכתוב לרמוז ב’ פרטי דינים שישנם בדין המוחק שם משמותיו יתברך, א’ השם עצמו, וא’ הנטפל לה’ מלאחריו, באומרו לה’ הרי אזהרה על השם ולא הוי”ה לבד אלא שכל כיוצא בו משמותיו וזה בנין אב להם, ואומרו אלהיכם רמז לכ”ם שנטפלו לאלהים, ומה שכתב רמב”ם בפ”ו מהלכות יסודי התורה שאין לוקה אלא על אותיות השם, כיון שאין הדבר מפורש בפירוש בכתוב אינו לוקה עליו.
המנחת חינוך (מצוה תלז דף מה ע”ב) הביא דברי האור החיים, הסובר שגם מחיקת האותיות הנטפלות לה’ אסורה מה”ת, וכתב, שדעת הרבה פוסקים דהוי רק מדרבנן.
הלבוש מביא טענה אחרת לומר שמחיקת הנטפל מאחוריו הוא מן התורה, לבוש יורה דעה סימן רעו סעיף ט
וכל האותיות הנטפלים עמו מאחריו כגון ך של אלוהיך וכם מאלהיכם וכיוצא בזה גורר [כוונתו: נגרר] אחריו ואסור למחוק כמותו, דומיא דאיבוד עבודה זרה שמצווים לאבד כל הנטפל אחריו כמו שכתוב בפירוש בפסוק שלפני זה, כן איסור האיבוד בשם יתברך כולל כל הנטפל אחריו מן השמות הללו
והרב עובדיה יוסף הביא את דברי החיד”א על הלבוש, שו”ת יביע אומר חלק י – יורה דעה סימן נח
וכתב ע”ז מרן החיד”א, ויש להעיר, שאם כדעת המקשה עליו שהרב הלבוש ס”ל דהוי דאורייתא, אנה מצא הרב הלבוש סברא זו בש”ס או בראשונים, אטו הרב הלבוש ידרוש דרשות מדעתו ויגזור שהוא מן התורה, והרי כתב כתב מהר”י קולון (שרש קלט), שאין לדרוש דרשות מדעתינו… ואין זה בסוג מחלוקת של יחיד במקום רבים, רק שהיא סברא תמוהה ונדחה קרינן לה. ואעיקרא דדינא פירכא, כי באמת הרב הלבוש לא נתכוון לומר שהוא איסור תורה, אלא רק דדריש דרך אסמכתא בעלמא וזה פשוט.
ג.
רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ו הלכה ה”ד
כתב אל”ף למ”ד מאלהים יו”ד ה”א מיהוה אינו נמחק, ואצ”ל יה שהוא שם בפני עצמו, מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא, אבל הכותב שי”ן דל”ת משדי צד”י בי”ת מצבאות הרי זה נמחק.
השגת הראב”ד: כתב אל”ף למ”ד מאלהים. א”א זה אינו כלום שלא אמרו אלא באל”ף למ”ד מאלהים ויה מיהוה אבל ש’ וד’ משדי וצ”ב מצבאות הרי אלו נמחקים.
כאן כתב הרמב”ם על שם יה שהוא שם בפני עצמו, ואם כן מדוע לא הובא לעיל עם שאר שמות שאינם נמחקים? ועוד קשה על דברי הראב”ד, שלכאורה הרי הם הם דברי הרמב”ם.
ע’ כסף משנה כאן:
כסף משנה הל’ יסודי התורה פ”ו הלכה ה”ד
וי”ל שכוונת הראב”ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י”ה מיהו”ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י”ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י”ה לכוונת שם עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא”ל מאלהי”ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי”ם משא”כ בשם י”ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא”כ מהיכא תיתי לן.
לפי הבנה זו, השם יו”ד ה”א זו מחלוקת הרמב”ם והראב”ד אם זה נחשב לשם. וראה את המשך דברי הכסף משנה שם:
והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז”ל לומר די”ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא”כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י”ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו.
ודעת המבי”ט היא הפוכה מהראב”ד, קרית ספר הל’ יסודי התורה פ”ו, ששם יו”ד ה”א לבד אינו שם בכלל ורק אם נתכוין לכתוב שם מלא וכתב רק שתי אותיות, בכה”ג יש בו קדושה.
ושם י”ה ואל במקום שהם שם בפני עצמם לוקה עליהם אבל כתב יה מה’ ואל מאלהים ולא גמר את ה’ נראה דאין איסור מחיקתו מדאורייתא כיון שאינו שם בפני עצמו במקום ההוא.
[1] שעורי ר’ שמואל גיטין כ ע”א
לכאורה צ”ע להנך דסברי דצריך כונה מיוחדת לשם קדושת השם מלבד ידיעתו שכותב את השם וכותבו בתורת שם, עי’ בחי’ ר”ח הלוי הל’ תפילין, וכן במח”א ה’ ס”ת, א”כ אמאי נקט דוקא בכה”ג שאינו כותבו בתורת שם כלל, וכש”כ דקשה לשיטת הראשונים דס”ל דצריך דוקא שיאמר הסופר בפה שכותבו לשם קדושת השם, וכמו שהובא בטור (עי’ ב”י יו”ד ריש סי’ רע”ו) א”כ אמאי נקט דוקא בכה”ג, והו”ל למיתני שכתב את השם ולא אמר בפה וכבר עמדו בזה האחרונים, עי’ בס’ תפא”י. ולשיטת המח”א, וכן בחי’ ר”ח הלוי דלענין איסור מחיקה סגי בכונתו שכותבו בתורת שם ע”ש. א”כ י”ל לפי מש”כ הגר”ח דבהעברת קולמוס הוי מחיקה, בע”כ בדוקא קתני באופן דלא נתכוין כלל לכתיבת שם, דבנתכוין לכתיבת שם ורק דלא נתכוין או לא אמר בפה דכותבו לשם קדושת השם אסור להעביר קולמוס דבהעברת קולמוס גופא הוי מחיקת השם.
[2] ביוגרפיה – עבודת הגרשוני
ר’ גרשון ב”ר יצחק [אוליף] אשכנזי נולד סביב לשנת ש”פ (1620). הוא למד אצל ר’ יואל סירקיס בעל הב”ח, אצל ר’ יהושע חריף מקרקא בעל שו”ת ‘פני יהושע’ וספר ‘מגיני שלמה’ ואצל הרבי ר’ השיל מקרקא, ונחשב לתלמידו המובהק של רמ”מ קרוכמל מניקלשבורג בעל שו”ת ‘צמח צדק’ הקדמון, שאף לקחו לחתן. בצעירותו מונה לדיין בקרקא, אח”כ בשנת ת”י (1650) עבר לפרוסטיץ ובשנת תי”ז (1657) להענא, ואחרי פטירת חותנו בשנת תכ”א (1661) מילא את מקומו ברבנות ניקלשבורג תקופה קצרה, ואח”כ נקרא לווינה. בשנת ת”ל (1670) אחר גירוש היהודים מווינה מונה כרבה של מיץ שבמזרח צרפת, שם הקים ישיבה גדולה שנהרו אליה תלמידים מכל אירופה. הוא נחשב אחד מגדולי הדור. השיב לרבים שפנו אליו בשאלות הלכה, ביניהם כמה מגדולי דורו כר’ אפרים כהן בעל ‘שער אפרים’, ר’ חיים יאיר בכרך בעל ‘חוות יאיר’, מחותנו ר’ שבתי כהן (הש”ך) ועוד. היה מראשי הלוחמים בשבתאים שהתפשטו באירופה. נפטר בשנת תנ”ג (1693) במיץ. ר’ גרשון חיבר גם ספר דרשות וחידושים על השו”ע, והותיר אחריו כמה חיבורים בהלכה ובאגדה שלא הגיעו לידינו. שו”ת ‘עבודת הגרשוני’ יצא לאור ע”י בנו ר’ נתן בפפד”מ בשנת תנ”ט (1699), והוא נדפס מאז עוד כמה פעמים. מהדורה חדשה ומתוקנת יצאה לאור בירושלים תשמ”ב (1982),
[3] ביוגרפיה – משאת בנימין
ר’ בנימין אהרן ב”ר אברהם סלניק (סולניק, סאלניק) חי בפולין בין השנים ש”י – ש”פ בערך (1550 – 1620). היה תלמיד הרמ”א והמהרש”ל, וחברם של הסמ”ע, הלבוש ומהר”ם מלובלין. נחשב כאחד מגדולי פולניה בדורו.
[4] ביוגרפיה – מהר”י לבית לוי
רבי יעקב ב”ר ישראל לבית הלוי נולד ביון בערך בשנת שכ”ה (1565). עיקר פעילותו היה באיטליה. הדפיס ספר שו”ת בשם ‘שו”ת מהר”י לבית לוי’ בשנת שע”ד (1614), ומהדורה נוספת ורחבה יותר בוונציה בשנת שצ”ב – שצ”ד (1632 – 1634). המהדורה הראשונה מכונה ‘קובץ קטן’. נפטר סביב שנת ת’ (1640). למאגר הוכנס הספר
[5] ישנם שלושה סוגי עורות: גוויל, הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה קלף המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה דוכסוסטוס משמש לכתיבת מזוזות. הדוכסוסטוס הוא מול הבשר. ע’ שו”ע סי’ לב סעיף ז’, וע’ המעיין כסליו תשע”ח “הקלף מסיני – בירור זהות הקלף העדיף לס”ת בימינו.
[6] ביוגרפיה – חוט המשולש
הספר שו”ת חוט המשולש הוא פרי עבודתם של שלושה רבנים מישיבת וולוז’ין (עיין קהלת ד’: י”ב). מחברו של חלק א’ הוא רבי חיים בן יצחק מוולוז’ין, שנולד בשנת ה”א תק”ט (1749) בוולוז’ין, ליטא, ושם נפטר בשנת ה”א תקפ”א (1821). ר’ חיים למד אצל בעל השאגת אריה, אך כרבו המובהק יש לראות את ר’ אליהו, הגאון מוילנא. הישיבה שהקים – ישיבת וולוז’ין, נחשבה לאם הישיבות בעת – החדשה. מחיבוריו השתמרו בידינו אך שניים: נפש החיים – במחשבת ישראל, ורוח החיים – פירושו לפרקי אבות. מתשובותיו שרדו רק אחדות. רבי הלל מוולוז’ין, מחברו של חלק ב’, חי במאה ה – 19 ברוסיה. הוא היה חתנו של ר’ חיים מוולוז’ין. ר’ הלל שימש כמגיד שיעור בישיבת וולוז’ין, וכיהן כרב בגרודנה. רבי אליעזר פריד, מחברו של חלק ג’, חי במאה ה – 19 ברוסיה. הוא היה חתנו של רבי יצחק מוולוז’ין, בנו של ר’ חיים. אחרי פטירת חותנו כיהן כראש ישיבת וולוז’ין בשנים ה”א תר”ט – ה”א תרי”ד (1854 – 1849).