ב”ה
רמב”ם הלכות מלכים פרק א’ הלכה ד’ – מלך מקהל גרים ואשה למלכות
רמב”ם מלכים א, הלכה ד:
אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל[1], שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.
הלכה ה:
אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש.[2]
והרמב”ם משוה את הלכה ד’ להלכה ה’ שכל שררות הם בגדר מלכות בין לענין כשרות הגברא ובין לענין ירושה. אם כן לדעת הרמב”ם אין הבדל בין מלכות לבין משרה של שררה.
אמנם צריך עיון מדוע בהלכה ד’ פירט הרמב”ם את השררות, ואילו בהלכה ה’ לגבי אשה לא פירט אלא כתב באופן כללי “וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש”, ע’ בשיעורים על הלכות מלכים שדן בזה הגרי”ד סולביצ’יק, אבל בפשטות יש לומר שכיון שכבר פירט בהלכה הקודמת ולכן לא הוצרך לפרט גם כאן.
ובאגרות משה חלק יו”ד ב’ סימן מד כתב שדעת החינוך מצוה תצ”ז לא משמע שאשה פסולה לכל המינויים:
דהחינוך כתב דין ולא אשה רק במלך ולא מלכה [ושם לא הוסיף שזה בכל המינויים שבישראל] ובדין ירושה נקט שגם בכל מינויים אלמא דדין ולא אשה אינו בשאר משימות והטעם דמקרב אחיך קאי על כל משימות שהוא מרבויא דתשים כמו שקאי על מלך כדמשמע מפרש”י אבל דרשא ולא מלכה שנאמר רק במלך מנא להו שיהיה גם בכל משימות כן.
לכאורה הפשט ב”משימות” שמדבר עליהן הרמב”ם, הן השררות שדבר עליהם בהלכה הקודמת, ולהן צריך לשים דוקא מאחיך ולא נכרי ולא אשה. ואם כן יש היום הרבה מגבלות למינויים של שררה, במשרדי ממשלה ואף בצבא.
אלא שיש לדון מה נחשב לשררה. האם שררה זו משרה שאין הנושא אותה חושש שמא יפטרו אותו, אבל אם אפשר להתלונן עליו ולפטרו אין זו שררה, או שעצם התפקוד כבעל שררה הוא האסור. מה הדין כשהמינוי הוא לזמן? ומה אם כוחו מוגבל לפעול באופן מסויים, האם יחשב לשררה?
מהי שררה? ע’ קידושין עו, ב:
אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוה קא מנצי איהו ורב ביבי מר אמר אנא עבידנא סררותא דמתא ומר אמר אנא עבידנא סררותא דמתא אתו לקמיה דרב יוסף אמר להו תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך אמר ליה רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל אמר ליה אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה הלכך רב ביבי דגברא רבא הוא ליעיין במילי דשמיא ומר ליעיין במילי דמתא אמר אביי הלכך מאן דמשרי צורבא מדרבנן באושפיזיכניה לאשרי כרב אדא בר אהבה דידע למהפיך ליה בזכותיה רבי זירא מטפל בהו רבה בר אבוה מטפל בהו במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו בנהרדעא אפי’ ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו:
רש”י קידושין עו, ב
ריש כורי – ממונה על המדות לשון לתך וכור.
גרגותא – להשקות בית השלחין פעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו.
ובגמרא ב”ב ח’ ע”ב:
תנו רבנן קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות.
אם כן גם חלוקת צדקה נחשבת לשררה, ואם כן אשה לכאורה תהיה פסולה לתפקיד זה וכל תפקיד שכולל חלוקה של תקציבים, וצ”ב. וכן צריך לברר מה דין האשה לגבי תפקידי שיפוט.
ובשו”ת אגרות משה חלק יו”ד ב’ סימן מד דן לגבי מינוי אשה למשגיחת כשרות ודן על הלכה זו ברמב”ם:
אבל יש לדון בזה מצד אחר, דהנה הרמב”ם בפ”א ממלכים ה”ה כתב וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש, ואף שלא ידוע לי בעניי מקום לדבריו דבספרי שציין הכ”מ והרדב”ז ומ”ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה[3] אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם, וצריך לומר דהוא סברת עצמו כמו שדרשינן לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך ביבמות דף מ”ה, דרשינן נמי כל הדינים שבפרשה שנאמר על מלך גם לכל משימות שהוא גם לזה שנאמר בספרי מלך ולא מלכה שה”ה לכל משימות שלא ממנים אשה.
אבל בספרי דברים פיסקא קנז ד”ה דבר אחר כך מובא:
דבר אחר שום תשים עליך מלך, מצות עשה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי, מצות לא תעשה. איש נכרי, מיכן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסת על הצבור.
אופני היתר לתפקידי אשה, ואולי גם לשאר פסולים, יש מקור בשאלה שדנו הראשונים על דבורה הנביאה איך היא שפטה, והרי היא פסולה לדון. כתבו על זה התוספות בבא קמא טו, א ד”ה אשר תשים:
ומדכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל בדבורה אין להביא ראיה דאשה כשירה לדון דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה.
לפי זה אף שאין ממנים אשה, אבל הציבור יכול לקבל על עצמו אשה לדון. ובתוספות גיטין פח, ב ד”ה ולא לפני:
ומדבורה דכתיב בה (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל אין ראיה דאשה כשרה לדון דשמא לא היתה דנה אלא היתה מלמדת להם הדינים[4] א”נ שמא קיבלו אותה עליהם משום שכינה.
והחדושי הרשב”א שבועות ל, א:
וא”ת והא כתיב והיא שופטה את ישראל, יש לומר דלא שופטת ממש אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואף על גב דאמרי’ בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה התם לא מינו אותה אלא היו נוהגין בה כדין מלכה והיו נוהגים על פיה, ואי נמי שופטת ודנה שהיו מקבלים אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.
ברשב”א משמע שהמינוי עצמו הוא בעייתי, ולכן אם עכשיו בפועל היא מנהיגה יש לזה תוקף בדיעבד.
ואולי יש לחלק לגדר שררה, בין אדם שהדברים נתונים לשיקול דעתו ובין אדם שחייב לעבוד לפי קריטריונים ברורים, ואם אפשר לערער על קביעתו בביהמ”ש או בג”ץ, אין זה שררה. מעין החילוק שקיים בין רשות מנהלית לרשות שפוטית. שררה היא ברשות מנהלית שאינה כפופה לחוקים ולכללי הצדק הטבעי. (ולכן אין לערער על החלטת רשות מנהלית, כגון ישיבה שנותנת מלגה לאברך אחד ולא לאחר).
ויש לומר שבסברא זו חולקים שני תירוצי התוספות בנדה נ’ ע”א:
כל הכשר לדון כשר להעיד – וא”ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא… וי”ל דה”ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מ”מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה ע”פ הדיבור אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים…
הרי שלפי התירוץ הראשון אשה כשרה לדון, והכלל כל הכשר לדון כשר להעיד לא מדבר על אשה אלא על איש. וקשה איך אשה כשירה לדון, והרי זו שררה ואשה פסולה לשררה?
יתכן שהתוספות סוברים כדעת החינוך וכמו שכתב באגרות משה, שלשררה אין הגבלה לגבי אשה, ורק למלכות. אבל אפילו אם לא נאמר כך, יש לומר שלדון אין זו שררה, כיון שהדיין אינו עושה כראות עיניו אלא חייב לפעול על פי ההלכה. (ע”פ הקיבוץ בהלכה ע’ 281).
ולפי זה יש לומר שכל תפקיד שאדם אינו יכול לעשות כראות עיניו, אין זו שררה. אבל לכאורה זה נסתר ממה שהבאנו מגמ’ קידושין שגם “ריש כורי” זה שררה. והרי לפרוש רש”י הוא הממונה על המידות, והוא הרי אינו יכול לפעול לפי שיקול דעתו. ואולי גם הוא יכול להעלים עין במקרים גבוליים ומשום כך זו שררה.
האם קבלה לזמן מפקיעה את דין השררה ? ע’ דיני ממונות, בצרי, ח”ד ע’ סא (פרק תשיעי מתי אומרים דינא דמלכותא דינא) שכתב שאין זה מפקיע את דיני השררה. וגם אם יכולים לסלקם לפי דעתו אין זה מסלק את דיני השררה שבו.
והביא ראיה שגם אם המינוי לזמן יש לזה דין של שררה, מתשובת גינת ורדים יו”ד ג’ ז’ שכתב שגם מינוי הקבוע לזמן יש בו דין ירושה באותו הזמן. ומכאן שזה שררה.
ובשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן כו דן האם אפשר למנות גר לראשות הישיבה ולמשגיח:
ולפיכך אחר ישוב גדול נראה, שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כענין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כח להמנהלים והראשי הישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעה”ב על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמילוי תפקיד וכעניין של עסק.
רשימות שעורים (רי”ד סולובייצ’יק) רמב”ם הלכות מלכים פרק א שגם להיות חבר בית הדין הגדול גר יכול להיות:
ולענין ב”ד של ע”א חל מינוי להיות חלק מב”ד הגדול לענין שהן עמודי ההוראה ויסוד התושבע”פ ושייך למנות גרים לזה לכתחילה וכדמוכח משמעיה ואבטליון דלענין זה לא הוי חלות שם שררה, אבל לענין להורות ולפסוק את הדין א”א למנותם דזה חשיב שררה, וה”ה דא”א למנות גרים לב”ד של כ”ג לדון דיני נפשות.
וע’ הערה לעיל שדעת תוספות יום טוב[5] ששמעיה ואבטליון היתה אימם מישראל ולכן אין בעיה, אבל הרמב”ם בהקדמת המשניות כתב שהם עצמם היו גרים, ולדברי הגרי”ד א”ש.
ויש לדון על סברא אחרת: יתכן שקבלה מועילה, כפי שקבלה מועילה לדין, וסברא זו כתב כנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט סימן ז, וע”ש שדן בזה:
מה שאמר הכתוב לא תוכל לתת עליך איש נכרי ופשטיה משמע אפי’ בקבלה, היינו דוקא במלך כפשט הכתוב, אבל בשאר שררות דמשום תשים מרבינן ליה כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך או מלא תוכל לתת עליך איש נכרי כמ”ש נמוקי יוסף ז”ל בפרק החולץ, לא מרבינן להו לאיסורא אלא בלא קבלה אבל בקבלה מיהא מהניא.
… ולענין פסק’ דדינא דאתינן עלה, כיון דלמפרשי’ ז”ל שסוברי’ ששמעו’ ואבטליון הם עצמם הוו גרים מוכרחים לומר דבקבלה מהני לפחות בשאר שררות. ואפי’ למפרשים שסוברים דלא היו הם עצמם גרים אלא מקהל גרים, לא בא בדבריהם מבואר דאפי’ בקבלה לא מהניא אפי’ לשאר שררות, כל שקבלוהו עליהם הקהל ומרוצים במינוין יכול לדון אפי’ במילי דשררה וכפיה כן נ”ל.
אם כן דעתו של כנסת הגדולה שעל ידי קבלה מועיל לשררה גם מי שהיה צריך להיות פסול לשררה. ולא מסתבר לחלק בין גר לבין פסול אחר כמו אשה. ואם כן קבלה תועיל.
[1] נחלקו הראשונים בדין דאין מעמידין מלך מקהל גרים עד שתהא אמו מישראל, דהיכא דרק אמו מישראל ולא אביו ס”ל לתוס’ יבמות (דף מה: ד”ה כיון) דכשר מה”ת אלא דמדרבנן אין ממנין אותו למלך, ואילו התוס’ סוטה (דף מא: ד”ה אותו) כתבו בשם הר”י דמלך פסול מה”ת עד שיהיה אביו ואמו מישראל.
[2] ראה תחומין כרך י’ מאמר מהרב דוד הלוי, זכות האשה לבחור ולהבחר, שכתב: “גם לגבי מלכה, שפסק הרמב”ם לאסור, מצאנו שתי נשים שמלכו בישראל. הראשונה, עתליה שמלכה ביהודה בימי הנביאים (מלכים ב יא). על אף היותה מרשעת לא מצאנו לשום נביא בדורה (או בדורות הבאים) שהוכיח את ישראל ואותה על כי אשה מולכת בישראל בניגוד למצוות התורה. השניה היא המלכה שלומית, שלומציון-אלכנדרה, שמלכה אחרי בעלה אלכסנדר ינאי תשע שנים ביהודה. היא אמנם היתה מלכה מוכשרת וגם טובת לב ונאמנה לתורת ה’ עפ”י חכמי התורה, אבל בכל זאת אשה, ואחותו של ר’ שמעון בן שטח, שהיה תקיף מאד בהעמדת משפטי התורה על תילם. לא מצאנו לשום חכם מחכמי ישראל שמחה על שאשה מולכת בישראל בניגוד למצוות התורה. אדרבה, שלומית-אלכסנדרה (הנקראת בפי רבותינו שלמצה או שלציון) זכתה להוקרה ולכבוד מצד חכמי ישראל.”
[3] על האחרונים שהעירו שלרמב”ם אין מקור ע’ תחומין יט נשים בתפקידים ציבוריים, מהרב ישראל רוזן.
[4] וראה רשימות שעורים (רי”ד סולובייצ’יק) רמב”ם הלכות מלכים פרק א שכתב סברא זו לגבי גר: “והנה התוס’ יום טוב (אבות פ”א מ”ט) הקשה היאך שמעיה ואבטליון היו נשיא ואב ב”ד בב”ד הגדול והרי היו גרים, ותירץ התוס’ יום טוב שאמן היתה ישראלית, אמנם עיין ברמב”ם בהקדמה למשנה תורה שכתב ששמעיה ובטליון עצמם היו גרים, וצ”ע א”כ היאך היו בב”ד הגדול. ותירץ הגר”מ זצ”ל די”ל דבאמת שמעיה ואבטליון לא דנו ד”נ וד”מ על ישראל והיו חלק מב”ד הגדול משום דהיו מחכמי המסורה וב”ד הם עמודי ההוראה ומוסרי התורה שבע”פ וכמש”כ הרמב”ם ריש הל’ ממרים וז”ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו’ עכ”ל, ולמסור התורה וללמדה לכלל ישראל לא חשיב שררה על ישראל, ולענין זה גר כשר דגר אינו מופקע אלא משררה על ישראל”
[5] עי’ תוספות יו”ט אבות א י, וע’ בהערה לעיל, (וע’ תומים חו”מ ז א)