ב”ה
רמב”ם הלכות מלכים פרק א’ הלכות י-יב בענין משיחה בשמן המשחה.
פרק א’ הלכה י’:
אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון, ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד, ואין מושחין אלא זרע דוד.[1]
פרק א,הלכה יא:
כשמושחין מלכי בית דויד אין מושחין אותן אלא על המעין.
פרק א,הלכה יב
ואין מושחין מלך בן מלך, אלא אם כן היתה שם מחלוקת או מלחמה מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת, לפיכך משחו שלמה מפני אדוניה, ויואש מפני עתליה, ומשחו יהואחז מפני יהויקים אחיו.
ובהלכות רמב”ם כלי המקדש א, ז כתב הרמב”ם על שמן המשחה, לאחר שתיאר איך עושים אותו:
אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד, אפילו כהן בן כהן מושחין אותו, שנאמר והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו’.[2]
הוסיף הרמב”ם בהלכה יא:
אין מושחין את המלך, אלא על גבי המעיין; ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם, שנאמר “הוא ובניו, בקרב ישראל” (דברים יז,כ). ואם הייתה שם מחלוקת, מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכול שזה הוא מלך לבדו כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדונייה, ויואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו. וזה שמשח אלישע ליהוא, לא בשמן המשחה משחו, אלא בשמן אפרסמון; ודבר זה, מסורת ביד החכמים.
צריך לברר: האם המשיחה של כהן גדול ושל מלך היא תהליך הקשור למינוי שלו או שזה מעשה קדושה, כפי משמע מכך שזה נעשה בשמן דיש בן קדושה?
יתכן שבכך יש הבדל בין משיחת כהן גדול לבין משיחת מלך, היא נפ”מ לבן כה”ג ובן מלך, משיחת כהן גדול היא משיחה של קדושה, ולכן גם בבנו צריך משיחה. אבל משיחת מלך זו נתינת תפקיד ומינוי, ולכן אם הבן יורש את המלוכה אין צריך מעשה של מינוי (אלא אם יש מחלוקת)
אלא שזה תלוי בשאלה האם כהן גדול מעביר את התפקיד בירושה, או שרק הוא קודם משום שהוא הגון ואז הוא הקודם. ואף על פי שדורשים מהפסוק “לכהן תחת אביו” [ויקרא טז], שאם יש לו בן, הוא קודם לכל אדם, וכמו שהביא רש”י שם: “ללמד שאם בנו ממלא מקומו הוא קודם לכל אדם”, מכל מקום, אין זה אלא ירושה על הזכות להיות כהן גדול, אבל עדיין אין בו שם כהן גדול כל זמן שלא נמשח.
בשאלה זו אם יש דין ירושה כמו במלכות, יש דיון בין האחרונים ואכמ”ל, וע’ אנציקלופדיה תלמודית כרך כז, [כהן גדול] טור רעא:
ויש מסבירים, שאף שבנו של כה”ג קודם לכל אדם, אין זה אלא דין קדימה, אבל לא ירושה ממש כמלכות[3].
ובשו”ת צמח צדק (לובאוויטש) אורח חיים סימן כא, הבין מגמ’ הוריות שבן כהן גדול אינו מדין ירושה משום שאם כן לא צריך משיחה:
ובהוריות פ”ג (די”א ע”א) אמרו דכה”ג בן כה”ג טעון משיחה משא”כ מלך בן מלך משום דמלוכה ירושה היא מוכח בכה”ג אינו ירושה אף על פי שמ”מ בנו קודם לכל אדם אין זה ירושה ממש לכן צריך משיחה.
מאידך פשטות הכתובים הוא שבן כהן גדול יורש את אביו, א. לגבי מנחת חינוך נאמר ויקרא ו, טו (פרשת צו):
וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה’ כָּלִיל תָּקְטָר:
לגבי עבודת יום הכפורים נאמר ויקרא טז, לב (פרשת אחרי מות):
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
ניתן לדייק שכהן צריך מינוי מהבדל הלשון ברמב”ם בין מלך לבין כהן גדול. (ע”פ גרי”ד), בפרק א, הלכה ג כתב הרמב”ם:
אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.
כאן הדגיש “בתחילה”, היינו שבית דין של שבעים זקנים ונביא צריך רק במינוי הראשון ולא במלכים היורשים את המלוכה. ואילו בהלכות כלי המקדש ד, טו כתב:
אין מעמידין כ”ג אלא ב”ד של אחד ושבעים, ואין מושחין אותו אלא ביום שנאמר ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום, ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת.
והמשמעות היא שכל מינוי של כהן גדול צריך להיות על פי בית דין של שבעים ואחת. ומההשוואה להלכות מלכים עולה שכל כהן גדול צריך למנות על ידי שבעים זקנים, ומשמע שכל כהן גדול הוא מינוי מחדש, ואם כן המינוי של הכהן הקודם לא נמשך. ואם כן הוא צריך משיחה ומינוי מחדש.
ועל פי הדברים הללו כותב הרב סולוביצ’יק באגרות הגרי”ד ריש הלכות מלכים ע’ רסז:
ובכלל נראה דבעצם זכות ירושה חלוק כהן גדול ממלך, דכה”ג מוריש לבניו רק זכות להמנות כמו שמורישין זכות להמנות בשאר שררות, אבל עצם המינוי חסר, משא”כ במלך איכא הלכה מיוחדת דע”י משיחה זוכה במלכות לעולם כמבואר ברמב”ם פ”א מה’ מלכים ה”ז, וממילא הוא זוכה להוריש לבניו גם את עצם החפצא של המינוי.
וכן למד ברמב”ם הרב ז’ולטי זצ”ל במשנת יעבץ יו”ד סימן לו העוסק בירושה ברבנות, ומבין שאין דין ירושה בכהן גדול כמו במלך:
ואשר נראה מוכרח מזה דדין ירושה במלכות ודין ירושה בכה”ג הם שתי הלכות מיוחדות. דבירושת מלכות נאמר דין ירושה על עצם המלוכה מתורת ירושת נחלה דבנו יורשו כשם שיורש את שאר נכסיו ,ואין היורש צריך מינוי מחדש. משים דזכה במלוכה מתורת ירושה… אבל בכה”ג ליכא תורת ירושה על עצם הכהונה גדולה, דהרי אמרינן שם בכריתות דכה”נ בן כה”ג טעון משיחה…א”כ משמע דליכא תורת ירושה על עצם הכהונה גדולה אלא דנאמר בו דין ירושה מיוחד דבנו קודם לכל אדם, והיינו דלבנו יש זכות קדימה להתמנות על שררת המת מכל אדם…
סדר מינוי המלך בישראל על ידי משיחה בשמן המשחה, מראה שהמינוי הוא מינוי של קדושה – “אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא” ומטרתו למלא העולם צדק, וכפי שכתבה רמב”ם מלכים ד, י:
…ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה’, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו[4].
ולכן המלך כותב ספר תורה נוסף ששהיתה עמו כל ימי חייו. כל זה מרומז במשיחת המלך בשמן המשחה הקדוש.
ברמב”ם הלכה ז’ מוכח שדין המשיחה קשור לירושה שהרי כתב “ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולביו עד עולם”. ובהלכה ט כתב שאם יעמוד מלך משאר שבטים תפסק המלכות מביתו, ולכן מובן מה שמלכי ישראל לא נמשכים בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון, וכן לא מורישים המלכות.
לגבי משיחת המלך בזמן שיש מחלוקת, מצאנו מחלוקת בין רש”י לבין הרמב”ם: רש”י בגמ’ כריתות כתב:
בזמן ששלום בישראל הוי המלכות ירושה אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחילה.
הרי שלדעת רש”י כשיש מחלוקת המלכות אינה עוברת בירושה וזה כמו משיחת מלך בתחילה. אבל הרמב”ם כתב אחרת: כאן בהלכות מלכים כתב שאם יש מחלוקת המשיחה “כדי לסלק המחלוקת”. ובהלכות כלי המקדש כתב הרמב”ם: “כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכול שזה הוא מלך לבדו”. ולשונו בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת כריתות פרק א משנה א:
…שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו, או שמנוהו הסנהדרין או נביא או כהן גדול, או שהושגה המלכות לאחד מהן באיזה אופן שיהיה, הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה’ שייראוהו.
ומשמע שאין זו משיחה מעיקר הדין. ומחלוקתם היא בפירוש דברי הגמ’ שם “בזמן שיש מחלוקת בעי משיחה”.
שיטת רש”י יותר מסתברת, משום שלרש”י מיושבת שאלה אחרת, איך יתכן שמשתמשים בשמן המשחה כדי להשקיט את המחלוקת? ולשיטתו הרי צריך מינוי מחדש ולכן אפשר להשתמש בשמן המשחה.
ולדעת הרמב”ם יש לדון במה ששאל חשוקי חמד כריתות ה, ב:
ולכאורה יש לשאול, לשיטת הרמב”ם שכל המשיחה היא כדי להשקיט את המחלוקת, בשלמא כשמשחו את המלך בשמן המשחה, הרי שזה מראה שהוא מלך, שאם לא היה מלך אסור למושכו בשמן המשחה כי אסור למשוח השמן על אדם זר, אבל במלכי ישראל שמשחו אותם בשמן אפרסמון איך זה הועיל לשכך את המחלוקת, הרי זהו שמן בעלמא?
והיה מקום לומר שעצם העובדה שמשחו אותו, היה לזה פרסום, והיה מקובל על כולם שמי שנמשח הוא יהיה המלך, ומכיון שמלכי ישראל נמשחים בשמן אפרסמון ולא בשמן המשחה, ממילא ברגע שנמשח בשמן זה נשקט המחלוקת.
אכן יעוין בבן יהודע בהוריות (דף יא ע”א ד”ה הכא) שהקשה קושיא זו דמה זה הועיל שמן אפרסמון לשכך את המחלוקת, ותירץ שהמון העם היו חושבים שזה שמן המשחה, ועל ידי זה תשקוט המחלוקת, כי המחלוקת היתה מצד המון העם הנוטים אחר יורם, עכ”ל. הרי שכל מה שהשמן הועיל להשקיט את המחלוקת היה על ידי זה שהטעו את העם, שהם חשבו שמשחו אותו בשמן המשחה למרות שבאמת משחו אותו בשמן אפרסמון.[5]
נפ”מ מחלוקת רש”י והרמב”ם לענין משיחה בזמן מחלוקת, האם צריך משיחה מעיקר הדין או רק לסלק המחלוקת, האם יש ירושה ברבנות כשיש מחלוקת, אם זו ירושה כמו כל שררה, הרי ודאי גם לענין תוקפה כשיש מחלוקת הרי דינה הוא כמו זה.
אלא שגם בדעת רש”י נראה שאין כוונת לומר שבטל לגמרי דין ירושת המלכות באופן זה, וכל אחד יוכל לומר אני אמלוך, אלא הכונה היא, שאמנם יש ירושה על הזכות להיות מלך, והוא קודם לכל אדם, אבל מכל מקום אין חל עליו שם מלך מכח דין ירושה, מאחר שיש מחלוקת [ועל דרך שביארנו לעיל גדר דין ירושה בכהן גדול], ומשום כך צריך משיחה כדי לעשותו מלך. ובאבני נזר שם ביאר כן בדברי רש”י, והוציא מזה הלכה למעשה לענין ירושה ברבנות, שגם כאשר יש מחלוקת, היורש קודם לכל אדם[6].
ועוד נפ”מ במחלוקת רש”י ורמב”ם לגבי משיחה במקום שיש מחלוקת, ע’ מתיבתא כריתות ה’ ע”ב:
נפקא מינה במחלוקת רש”י והרמב”ם לענין דינא, לפי מה שכתב החקרי לב[7] [או”ח ב קיט], שכל הדין דמלך בן מלך אינו טעון משיחה נאמר רק בבן הנולד אחר משיחת אביו, שבזה נחשב הבן גם כן כאילו נמשח, אבל הנולד קודם משיחת האב, אזי כשיתמנה למלך יהיה טעון משיחה, ועל דרך שכתב רש”י בפירוש התורה [במדבר כה יג] לענין כהונת פנחס. ולפי זה, באופן שהאב נמשח מפני המחלוקת, ובנו נולד קודם משיחתו, יהיה דינו תלוי במחלוקת זו, שלשיטת רש”י, יהיה בן זה צריך משיחה, שהרי תחילת המלכות אצל אביו היא, והלא הוא נולד קודם משיחתו, אבל להרמב”ם שהמשיחה באה רק כדי להשקיט המחלוקת, נמצא שעצם המלכות באה לבן זה מירושה מאבי אביו, והרי אבי אביו נמשח קודם לידת בן בנו, ואם כן, נחשב הוא גם כן למשוח.
וע’ שו”ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שיב ובקטעים שכתב בנו בעל השם משמואל
נספח:
משך חכמה שמות ל, לא (פרשת כי תשא)
ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. נראה דכוונתו על מי שיכול להימשח לדורות, אבל במי שאינו יכול להיות נמשך גדולתו לדורות, בזה אינו נמשח בשמן המשחה, ומשום הכי אין מושחין אלא מלכי בית דוד בלבד, דמלכי ישראל אין יכולת להמשך מלכותן לדורות, וכמו שכתב רבינו משה בהלכות מלכים, דרק עד ארבעה דורות כמו ביהוא. ולכך שאול נמשח משמן המשחה [עיין רש”י ותוספות כריתות] דהיה מלכותו נמשכת לדורות לולא חטא בגלגל כמו שאמר שמואל שם. לכן מי שיכול להמשך גדולתו לדורות, זה נמשח בשמן המשחה. ועיין היטב בכריתות ובירושלמי שקלים (פרק ו הלכה א) ודו”ק.
חדושי הגרי”ז כריתות ה, ב
שם, בגמ’ מלכי בית דוד מושחין ואין מלכי ישראל מושחין מנלן דכתיב קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה, ובתוס’, מדוד ואילך דכתיב ביה מיעוט זה טעון משיחה ולא אחר אבל שאול דהוי קודם לכן נמשח, וביאור הדברים, דמשניתנה המלוכה לבית דוד וזרע שלמה, אף אם ממנין מלך מישראל, ותורת מלך עליו, אבל עיקר המלוכה הוי לבית דוד, דהרי איכא חילוקים, וכמו דקיימ”ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וזה מבואר להדיא ברמב”ם בהלכות מלכים (פ”א הל”ט) דעיקר המלוכה הוי לבית דוד, ודין זה דמשיחה אין שייך אלא למי שעיקר המלכות שלו דהיינו לבית דוד, אבל למלכי ישראל אף שתורת מלך בו, אבל כיון שאין לו עיקר המלוכה אין אצלו דין משיחה, ולהכי שאול שהיה קודם שניתנה עיקר המלוכה לבית דוד, שפיר היתה אצלו עיקר המלוכה ולכך היה טעון משיחה.
[1] רמז למשיחה של מלך בשמן המשחה ע’ רמב”ן שמות ל, לג (פרשת כי תשא) ד”ה ואומר אני.
[2] ונראה שזה שהשמיט הרמב”ם בהלכות מלכים את את הסיפא של ההלכה שבהלכות כלי המקדש “וזה שמשח אלישע ליהוא” אולי משום שהוא דן בהלכות מלכים רק במלכות בית דוד.
[3] אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כז, כהן גדול, טור רעא הערה 286
שו”ת צ”צ החדש או”ח סי’ כא. וכעי”ז צידד בחק”ל שם סו”ס יט, אבל כ’ שמהרמב”ם שם פ”ד ה”כ מ’ שגם בכה”ג היא ירושה, אלא שגזה”כ היא שטעון משיחה, וכן השיג על הצ”צ בשד”ח אסי”ד מע’ חזקה במצוות סי’ ח אות ו. ועי’ ס’ משנת יעבץ יו”ד סי’ לו בד’ מאירי הנ”ל ואגרות הגרי”ד הלוי עמ’ רסז שכה”ג יורש רק את הזכות להתמנות, ואילו מלך יורש את עצם המלכות וא”צ מינוי, ועי’ ציון 227.
[4] וע’ של”ה (פרשת ואתחנן תורה אור): “וזהו ענין שררת ישראל ומנהיגיהם, לא כהאומות ששררותם מצד גופם וכחם, אבל שררת ישראל של מנהיגים היא מעין מלכותא דרקיעא, רצוני לומר: מי שיש לו תוספות השגה הוא נעשה ראש ומקור להשתורר על ישראל להנהיגם על פי התורה. והנה שאול כשעלה למלוכה זכה לרוח הקודש, כי גם שאול בנביאים. והמלוכה ניתנה לדוד שלא היה כמוהו עוסק בתורה ובשירות ותשבחות, ‘וה’ עמו’ (שמואל א טז, יח), הלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג ב)”.
[5] והוסיף שם בחישוקי חמד: “עכ”פ יתכן שיש ללמוד מזה לעניננו, מאופן כזה שחכמי העיר החליטו למנות את הרב ראובן לרב, באופן שלפי ההלכה יש למנותו, אבל יש מחלוקת עם המון העם העמי הארצים שרוצים רב שיותר מתאים להם, שמותר להשתיק את העם החושבים שראובן לא ראוי באופן כזה שהם יחשבו שגדול הדור מינה אותו לרב למרות שלא דיברו על כך עם גדול הדור.”
[6] ע’ הרב אשר וייס מנחת אשר במדבר סי’ נט שם דן בענין ירושה ברבנות. וע’ מ”ש בשיעור קודם בשם מהר”ם שיק. וגם על זה שייך מה שנאמר “בזמן ששלום בישראל ולא בזמן שיש מחלוקת”. וע’ שו”ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שיב ובקטעים שכתב בנו בעל השם משמואל.
[7] הרב רפאל יוסף חזן (מכונה היר”ח או החק”ל; ה’תק”א, 1741 – 31 באוקטובר 1820, כ”ג בחשוון ה’תקפ”א) היה פוסק הלכה, מגדולי חכמי איזמיר, חברון וירושלים שכיהן כראשון לציון לאחר שעלה לארץ ישראל. ספרו “חקרי לב” הוא אחד מספרי ההלכה החשובים.