ב”ה
ח. כבוד מלכות
רמב”ם מלכים ב, א
כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך, אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישיו, וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו, וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה.
ולשון ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קעג שמדרגתו מבחינת הכבוד יותר ממדרגת הנביא!:
ולשון ספרי ג”כ שום תשים עליך מלך מצות עשה. ובא בפירוש (ספרי, מתני’ סנה’ כב א וש”נ) שאמרו שום תשים עליך מלך שתהא אימתו מוטלת עליך ושייאמן בו מהכבוד והגדולה והמעלה התכלית האחרון שאין למעלה ממנה עד שתהיה מדרגתו אצלנו יותר גדולה ממדרגת הנביא משאר הנביאים שיהיו בדורו. ובבאור אמרו (הוריות יג א) מלך קודם לנביא. וכל זמן שיצוה המלך הזה צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו ומי שיעבור על מצותו ולא ישמע אליו הנה מותר למלך להרגו בכל עניין שירצה וכמו שאמרו אבותינו על עצמם (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דברך לכל אשר תצונו יומת. וכל מורד במלכות יהיה מי שיהיה דמו מותר למלך שהוקם על פי התורה.
בהלכות כבוד אב ואם יש דין כבוד ויש דין מורא. ואלו שתי מצוות. לעומת זה במלך אף שיש דין של כבוד ויש דין של מורא, אבל אין אלו שתי מצות שקיימות במלך אלא שתיהן מצוה אחת “שום תשים עליך מלך”, אלו מצוות ששייכות לעצם דין השמת מלך.
ומסיבה זו כתב הרמב”ם פרק ב’ שהוא כבוד המלך לפני פרק ג’ שעוסק בדיני המלך עצמו, שצריך לכתוב לו ס”ת, שלא ירבה לו נשים וכו’. משום שכבוד ומורא של מלכות שייך לעצם המינוי.
לפי זה אין דין הכבוד שייך למלך עצמו אלא לעם, בניגוד לכהן גדול שכתב הרמב”ם ברמב”ם כלי המקדש ה, ג:
וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר שנאמר הכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה, רצה הוא שירחצו אחרים עמו הרשות בידו.
אבל כאן כתב בהלכה ג’:
ואסור לראותו כשהוא ערום ולא כשהוא מסתפר, ולא כשהוא בבית המרחץ, ולא כשהוא מסתפג, ואינו חולץ, שנאמר וירקה בפניו וזה בזיון, ואפילו רצה אין שומעין לו, שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול…
כאן האיסור על העם לראותו ערום, מה שאין כן כהן גדול, זה שייך למה שכתב הרמב”ם שחייב לנהוג כבוד בעצמו, ולכן לא יראו אותו כשהוא ערום.
וגם הדין שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, מקורו מהפסוק שום תשים עליך מלך. ע’ סוטה מא, א-ב:
מתני’ פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמר מקץ שבע שנים במועד וגו’ חזן הכנסת נוטל ס”ת ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכ”ג נותנה למלך והמלך עומד ומקבל וקורא יושב אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה…
גמ’… ושבחוהו חכמים שבחוהו מכלל דשפיר עבד האמר רב אשי אפי’ למ”ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנא’ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך מצוה שאני.
א”כ הכל נלמד מ”שום תשים עליך מלך” וכתב שיטה מקובצת כתובות יז, א בהסבר הלימוד:
כתב רש”י ז”ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול פי’ דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש.
ובתורה תמימה הערות דברים פרק יז הערה עז העיר על הלימוד שאין כבודו מחול מ”שום תשים”:
בכ”מ בש”ס הובאה דרשה זו, ובכל מקום נסמכה על הלשון שום תשים עליך מלך, אבל נראה דקיצור לשון הוא וחסר מלת וגומר, והכונה לסמוך על סוף הפסוק מקרב אחיך תשים עליך מלך[1], דאותו הלשון מיותר, דדי היה לכתוב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, ולכן דריש תשים יתירא שתהא אימתו עליך, וכ”מ בספרי בזה”ל, תשים עליך מלך והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה ת”ל תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ומבואר שכן צריך להגיה בגמרא.
ועיי”ש שכותב שהלמוד הוא מכפל הלשון, “תשים עליך מלך” שכתוב פעמים.
ולפי זה, שהכל נובע מחמת חיוב מינוי מלך, אפשר להבין את העובדה שת”ח שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל מלך אין כבודו מחול, אע”פ שכבוד ת”ח יותר מאשר מלך, ע’ תוספות סנהדרין יט ע”א ד”ה ינאי, שת”ח אין צריך לעמוד בבית הדין ומלך כן, אבל לגבי מחילת כבודו, מלך עדיף משום שום תשים.[2]
וגם מה שכתב הרמב”ם בפרק א’ הלכה ו’ שאין ממנים מלך לא ספר ולא בלן ולא בורסי “לא מפני שהםן פסולין אלא הואיל ואומנותן נקלה העם מזלזלין הם לעולם”. הכל מדין שימת מלך.
אבל על מה שכתב הרמב”ם כאן בהלכה ג’ שגם אם רצה לחלוץ לא שומעים לו, צ”ע מגמ’ סוטה הנ”ל שאומרת שמצוה שאני, כלומר שהמלך יכול לקרא בעמידה ולא כפי שמותר לו בישיבה ואין בזה משום כבוד מלכות משום מצוה. וכן פסק הרמב”ם ב רמב”ם חגיגה ג, ג:
אימתי היו קורין, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית, והמלך הוא שיקרא באזניהם, ובעזרת הנשים היו קורין, וקורא כשהוא יושב ואם קרא מעומד הרי זה משובח…
ותירץ את הדברים בתורה תמימה הנ”ל:
ובהכרח לחלק ולפרש דשאני התם בקריאת התורה, דאע”פ דכשקורא עומד בכ”ז אין בזה גנאי ובזיון ניכר, רק אין בזה יתרון כבוד כמו מיושב, ולכן משום מצוה רשות בידו לותר על יתרון כבודו, משא”כ בחליצה שכל ענין החליצה, הרקיקה וחליצת המנעל בזיון וגנאי ממשי הוא לו, ועל זה אין רשות בידו לותר אפילו במקום מצוה.
וכבר כתב כיוצא בזה הר”ן בסנהדרין יט ע”ב, על המשנה שם סנהדרין יח, א:
לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין לאשתו רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו אין שומעין לו.
והגמ’ שם יט ע”ב שואלת, מדוע אם רצה לחלוץ יחלוץ והרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ותרצה הגמ’ “מצוה שאני”, וכתב הר”ן:
מצוה שאני. פירוש ואפ”ה פליגי רבנן מפני שיש בזיון יותר מדאי בחליצה משום וירקה בפניו וביבום נמי אינו כבודו של מלך להשתמש בכלי שנשתמשו בו אחרים. ואף על גב דאמרינן בסוף סוטה גבי אגריפס המלך שקרא בעמידה ושבחוהו חכמים אף על גב דכתיב שום תשים שתהא אימתו עליך ומצוה שאני אלמא רבנן מודו במצוה היינו דוקא בעמידה דליכא בזיון כולי האי ובהא אפילו רבנן מודו אבל בחליצה ויבום איכא זילותא טפי.
ותירוץ נוסף כתב הר”ן שם בשם רבנו דוד, והוא מתאים עם מה שכתבנו לעיל שמצות כבוד מלכות היא על העם יותר מאשר על המלך עצמו:
עוד כתב ה”ר דוד ז”ל שלא אמרו שמלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול לענין מצוה אלא שאין אחרים רשאין לנהוג בו זילותא אפילו לאחר שמחל כענין זה של חליצה ושל יבום שלא נתנו רשות לנשים ההם להתנהג בו בבזיון אף על פי שהוא מוחל אבל כשקבל המלך על עצמו לקרות בעמידה אין אחרים נוהגין בו בזיון של כלום.
לפי זה העם הוא זה שמצווה בכבוד למלך, אבל המלך עצמו במה שנוגע לעצמו יכול למחול ולכן יכול לעמוד בקריאת התורה, ולרבי יהודה גם לחלוץ.
ואגב יש להעיר על לשון הרמב”ם ב פירוש המשנה לרמב”ם מסכת הוריות פרק ג משנה ח:
דע שהם אמרו: חכם קודם למלך, ומלך לכהן גדול, וכהן גדול לנביא. וזה בתנאים רבים. והוא, שענין הקדמת החכם למלך אינו אלא באמונה שהחכם מועיל לאומה ממלך, אבל במעשים אין שום דבר קודם לכבוד המלך, ואפילו היה עם ארץ, “שום תשים עליך מלך”, שתהא אימתו עליך.
צריך עיון מה פירוש שהקדמת חכם למלך אינו אלא “באמונה” (ולפי הנוסח הישן “במחשבה”). וע’ בספר אמרות מלך לרב אברהם אבידן זצ”ל.
ולכאורה מצאנו שמלך יכול למחול על כבודו, להלן מלכים ג, ח:
כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך, וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא, ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל.
ולכאורה איך המלך יכול למחול על כבודו כשמישהו ביזה אותו. ויתכן הפשט על פי דברי ר”ר מרגליות במרגליות הים סנהדרין דף יט ע”ב, שהמלך לא חייב להרוג אלא יכול להכניס לבית סוהר וכיוצא בזה. ואין בזה משום ביטול כבוד מלכות. מה שאין כן אם מוותר לגמרי על עונש, בזה אין כבודו מחול.
ומצאנו שגם כיום יש השלכה הלכתית לענין כבוד מלכות, בגמ’ ברכות נח, א:
תנו רבנן הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו מלכי אומות העולם אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם אמר רבי יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות.
וכתב רש”י ברכות נח, א:
שאם יזכה – לעולם הבא ויראה בכבוד מלך המשיח.
יבחין – כמה יתר כבוד נוטלי שכר מצות יותר ממה שהיה כבוד האומות בעולם הזה.
ויתר על כן, בגמ’ ברכות מובא שהתירו איסור דרבנן כדי לראות בכבוד מלכים, ברכות יט, ב:
דאמר רבי אלעזר בר צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’ כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.
וגמרות אלו הובאו בשו”ע אורח חיים סימן רכד:
סעיף ח: על מלכי ישראל אומר: בא”י אלהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו; ועל מלכי עובדי כוכבים אומר, ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם.
סעיף ט: מצוה להשתדל לראות מלכים, אפילו מלכי אומות העולם.
אבל האם מותר לעבור על איסור דרבנן כדי לראות בכבוד מלכי ישראל דוקא או גם לראות בכבוד מלכי גויים?
ע’ מגן אברהם סימן רכד ס”ק ז:
משמע בגמרא דמותר לעבור על מצות דרבנן לראות מלכים אפילו מלכי א”ה ומ”מ מדסיים משום כבוד מלכות לא גזרו רבנן משמע דוקא במלכי ישראל אמרו ומשום כבודן וכ”מ מדלא כ’ בי”ד סי’ שע”ב דין זה משמע דוקא במלכי ישראל שרי וזה אין לנו עכשיו בעו”ה, ומ”ש בגמרא ולא לקראת כו’ היינו שמצוה לרוץ לקראת מלכי א”ה שאם יזכה לראות מלך המשיח שיבא במהרה יבחין מה בין גדולתם לגדולתו וידע שכר עושי מצות ומ”מ אסור לעבור אפי’ מצוה דרבנן בשביל זה, ובס”ח סי’ תתק”נ כ’ שאם רואה פעם אחת המלך אל יבטל יותר מלימודו לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר וברמב”ם ספ”ג דאבל כ’ בהדיא שמותר לטמא בטומא’ של דבריה’ מפני כבוד מלכי’ אפי’ למלכי א”ה או מפני כבוד הבריו’ כגון לנחם אבל וכ”כ התו’ בבכורות דף כ”ט וכ”ה בירושלמי דברכות.
ובמשנה ברורה משמע שמותר לבטל תורה בשביל כך, משנה ברורה סימן רכד ס”ק יג:
לראות מלכים אפי’ וכו’ – ומותר לטמא בטומאה של דבריהן מפני כבודן בין למלכי ישראל ובין למלכי או”ה וכן מפני כבוד הבריות כגון לילך לנחם אבלים. אם רואה פ”א המלך לא יבטל יותר מלימודו לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר.
וכתב בפסקי תשובות אורח חיים סימן רכד אות ז, לגבי מלכים ונשיאים היום:
ופוסקי זמננו כתבו לדון בענין המלכים והנשיאים במדינות שונות אשר כפופים הם למערכת המשפט של המדינה, ואין בסמכותם לדון ולהרוג, אבל בידם האפשרות לתת חנינה או לדחות בקשת חנינה, ורבים הסכימו שאפשר לברך עליהם ברכת שנתן מכבודו לבשר ודם, ובפרט כשכל החוקים והמשפטים אשר מחליטים מערכת השלטון והמשפט של המדינה צריך לקבל את אישורו וחתימתו של המלך או הנשיא.
אך למעשה כמעט בכל המקרים אי אפשר לברך עליהם בימינו ברכה זו, כי בימינו לבושם וחזותם של נשיאים וראשי ממשלות אלו כאזרחים רגילים, ואינם בבגדי מלכות פאר וכבוד כהמלכים, וגם אין בסביבותם פמליה מכובדת ברוב פאר והדר כדרך המלכים (ועוד מצוי בימינו פריצות בפמלייתם, וכדלהלן באות הבא). ואם מסתפק אם בלבושם ובהופעתם ובפמליתם יש משום כבוד מלכים, יברך בלא שם ומלכות.
[1] דברים יז, יד – טו (פרשת שופטים): (יד) כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:
[2] וע”ע רשימות שעורים (רי”ד סולובייצ’יק) שבועות ל, ב: בהתאם לכך יתכן שמלך אינו מעיד בפני בי”ד כלל (אליבא דהכ”מ) שאם ילך ויעיד יזלזלו בכבודו ויפסל מלהיות מלך. יוצא, איפוא, שאיסור המלך להעיד הוא ממצוות מינוי המלך ומחובת שום תשים עליך מלך, ואינו דין בעלמא שיותן כבוד לגברא דמלך כמו במצות כבוד הבריות דת”ח. מצות כבוד הבריות (והגברא) דת”ח פוטרת דוקא בדיני ממונות ולא באיסורין. וה”ה בנוגע למצות כבוד הבריות דמלך שאינה פוטרתו ממצוות הנוגעות לאיסורין אלא ממצוות הנוגעות לממון. אך הפטור דמלך להעיד שרשו בעצם טיבה של המלכות – כדי שתהא המלכות מטלת אימה על הבריות. עקב כך פטור המלך מלהעיד אף בדינים אחרים ולא בדיני ממונות בלבד.