רמב”ם שבת פרק ג’ הלכה יא - בענין מגיס

כתב הרמב”ם:

אסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול ונמצא כמבשל בשבת, ומותר להחזיר מכירה וכו’.

דין מגיס נמצא גם בהלכה יז שאומר הרמב”ם שאין נותנין צמר ליורה אלא א”כ היתה עקורה וכ’ שמא יגיס בה. וכן בפרק ט’ הלכה ד’ “אחד נתן… ובא אחר והגיס כולם חייבים”. וכן עוד כתב הרמב”ם בפ”ט הי”א:

…והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול.

ויש לברר מהו איסור מגיס, האם איסור מגיס הוא משום שהוא חלק מתהליך הבישול, וכמ”ש הרמב”ם, וללא מגיס הסיר ישרף וכד’ ולכן מגיס. או י”ל שמגיס הוא משום שעל ידי ההגסה הרחוקים מן האש הופכים להיות קרובים אל האש וכתוצאה מכך הסיר מתבשל מהר יותר?

נראה שבזה נחלקו רש”י ותוס’ בשבת יח ע”ב:

צמר ליורה נגזור, אמר שמואל, ביורה עקורה. וניחוש שמא מגיס בה, בעקורה וטוחה.

ונחלקו רש”י ותוס’ מה האיסור במגיס. לרש”י הכוונה כאן לאיסור מבשל. ותוס’ פרשו שזה משום איסור צובע. ומחלוקתם בנ”ל, לרש”י המגיס הוא ממהר את הבישול, וזה שייך גם ביורה עקורה שהרי מכל מקום הוא ממהר את הבישול. אבל לתוס’ זה משום שזה מצרכי בישול, ולכן כשאינו על האש אין בזה משום בשול, ולכן פרשו שהחיוב הוא משום איסור צובע.

שיטת הרמב”ן במגיס, הובאה במגיד משנה כאן ולהלן פרק ט’ הלכה ד’ שאין חיוב אלא בהגסה ראשונה. וראה ברמב”ן שבת שם שזה משום דאם לא כן קשה מדוע לא נחשוש בכל קדירה שמא יגיס ונצטרך שתהיה עקורה וטוחה. וראה כסף משנה תחילת פרק ט’ בהלכות שבת שדן בשאלה זו אם מדוע לא גזרו על כל קדירה שמא יגיס, כמו בעקורה וטוחה.

ובדעת הרמב”ם נראה שחיוב מגיס הוא משום שהוא “מצרכי הבישול”, היינו שללא ההגסה הבישול לא יהיה כ”כ טוב. ולא רק משום מקרב. ויתכן שדעתו, כמ”ש הרמב”ן בתוך דבריו שחששו לחתיה בגחלים ולא משום מגיס משום שחיתוי בגחלים כולל יותר שהרי הוא שייך אפילו אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי, מה שאין כן בישול. א”כ כל הראשונים הסוברים שלא שייך בישול אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי, הרי סוברים שאין איסור למהר את הבישול. ולכן לדעתם המגיס הוא יהיה משום שהוא מצרכי הבישול. ואמנם, דעת הרמב”ם היא כנראה שיש איסור בישול עד שיתבשל כמאכל בן דרוסאי, אבל בכל זאת באיסור מגיס סובר הרמב”ם שאינו משום מקרב הדבר אלא משום שזה מצרכי הבישול.

אלא שלדעת הרמב”ם יש לשאול כמה שאלות:

1. מדוע ההלכה הזו נמצאת בתוך ההלכות של שהיה וחזרה? ולעיל הבאנו בשם האור שמח שההסבר הוא משום שלדעת הרמב”ם איסור חזרה הוא משום מחזי כמבשל, ולכן הביא גם את מגיס כאן שגם הוא נוגע לאיסור בישול. אבל הרי לפי מה שכתבנו לעיל, דעת הרמב”ם שכל האמור כאן הוא משום חשש חתייה בגחלים. וא”כ חוזרת הקושיה למקומה. ונצטרך להדחק, שזה הובא כאן משום שרק כאן שייך אופן שתהיה קדירה על גבי האש, ולכן זה שייך לפרק זה, ודוחק.

2. הרמב”ם לא חילק בהלכה זו בין מבושל כל צרכו לבין אינו מבושל כל צרכו. וא”כ ודאי שהרמב”ם לא מיירי כאן לגבי איסור דאורייתא, שהרי בדאוריתא אם נתבשל כל צרכו אין בו משום בישול. וגם אם נאמר הדרבנן כאן הוא משום שהמדובר הוא בהכנסת מגריפה ולא בהגסה ממש, וזה דרבנן של מגיס, הרי ודאי שאין מה לגזור אם מבושל כל צרכו. ואמנם הרב קאפח כתב לדעת הרמב”ם שיש איסור במגיס על גבי אש משום שיש בישול דרבנן גם במבושל אם הוא על האש ממש, ודוחק.

3. מה הקשר לאיסור חזרה שנמצא באותה ההלכה ממש? וגם לפי או”ש הרי ענין זה היה צריך להיות מובא בהלכה נפרדת.

4. סיום דברי הרמב”ם בהלכה יז: “הא למדת שכל דבר שאנו אוסרין בענין זה אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת אלא גזירה שמא יחתה בגחלים”. וא”כ קשה יותר מדוע שייכת הלכה זו לדיני שהיה וחזרה.

5. מה שכתב הרמב”ם: “והיא על האש” ולפי מה שבאנו בשעורים הקודמים הרי פרושו אש ממש. מדוע לא שייך איסור של מגיס ומבשל גם על גבי אש מכוסה? שהרי לאיסור בישול אין הבדל בין אש מגולה או אש מכוסה?

לכן נראה לי לומר ברמב”ם שלדעתו זה אכן שייך לא להלכות בישול אלא חשש שמא יחתה בגחלים. והאיסור הוא להוציא במגריפה מדבר שנמצא על גבי האש, שזה מצרכי הבישול, והחשש הוא ג”כ כמו בשהיה וחזרה שזה משום שמא יחתה בגחלים. ולפי זה יצא חידוש גדול: שאין איסור להוציא במגריפה בדבר שהוא נמצא על גבי אש מכוסה! ומאידך חומרא שיש איסור להוציא בכף גם אם מבושל כל צרכו ממש, וכמו שאכן משמע ברמב”ם.

ואכן בשו”ת הר צבי, ח”א בקונטרס הררי בשדה במלאכת מבשל אות ג(1), כתב בשם הגרש”ז אוירבך שאין איסור שמא מגיס באש מכוסה ולכן אין לאסור להשאיר על הפלטה דבר שיתבשל אחר כך על ידי שעון שבת. ובספר שומר שבת הקשה על זה, עיין שם עמוד מ”א ד”ה ועוד. שהקשה מתוך דברי הרשב”א בסוגיה (עמוד עט בהוצאת מוסד הרב קוק) שכתב שמשום שאין איסור אלא בהגסה ראשונה, “היינו דמשהינן ע”ג כירה קטומה ולא חיישינן משום מגיס” ומשמע שמעיקר הדין יש חשש מגיס גם בכירה קטומה. וא”כ זה ראיה נגד הגרש”ז. ועיין תשובה הגרש”ז בספר שומר שבת עמוד מא בהערה שענה ע”ז, שאינו זוכר את מה שאמר, אז מסתבר שהתכוון לומר ברשב”א שכל מה שכתב הרשב”א הוא לה”א יש איסור בישול גם לאחר מאכל בן דרוסאי. אבל אחרי שתרץ שלאחר מאכל בן דרוסאי אין משום בשול, א”כ יש לומר שאיסור מגיס הוא משום שהוא מקדים את הבשול. ולפי זה בקטומה וגרופה לא שייך מגיס (וא”כ הה”א של הרשב”א ומסקנתו היא בחקירה הנ”ל אם מגיס משום שזה מעשה בישול או הקדמת בישול).

ולפי מה שאמרנו, הרי ברור ג”כ לדעת הרמב”ם מה שהקשו הרמב”ן הרשב”א והמגיד משנה, מדוע לא חששו שמא מגיס בכל קדירה שמונחת על האש. ולפי מה שכתבנו אכן לרמב”ם אין לאסור בקדירה מכוסה. וזה כמו שכתב הגרש”ז.

ההלכה בענין מגיס, עיין שו”ע רנ”ג ומשנה ברורה.