רמב”ם הלכות שבת פ”א הלכות ד-ה גדר פסיק רישא דלא ניחא ליה
הלכה ה:
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה הרי זה מותר.
הלכה ו
עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אף על פי שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה, כיצד הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ד’ עוסקת בדין דבר שאינו מתכוון מחלוקת ר’ יהודה ור’ שמעון בכל התורה כולה. גם בשבת וגם באיסורי נזיר, נזיר חופף וכו’ וכן לגבי איסור כלאים. כשאינו יודע בכלל שהוא עושה איסור, הרי זה שייך להלכות מתעסק שנדון בנפרד, ולא לסוגית דבר שאינו מתכוין.
בהלכה ה’ כתב הרמב”ם דין פסיק רישא. נראה שכשזה פסיק רישא זה הופך למתכוון, שהרי לא יתכן לומר שאינו מתכוון אם התוצאה ברורה. כגון פותח דלת של מקרר ויודע שיפתח האור. אבל יש מצב של מתכוין ממש: המרים מתג כדי שידלק האור אין מחייבים אותו בגלל פסיק רישא אלא משום שזו ממש המלאכה שהוא עושה.
ואם נעיין ברמב”ם נראה כמה דברים תמוהים לגבי הגדרה של פסיק רישא:
- פרק ח’ הלכה ה’, ועיין גמ’ שבת קג ע”א אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו… כגון דלא קמכוין… לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה”. הרי שדין זה בגמ’ הוא רק כשאינו פסיק רישא לגבי יפוי. ומדוע הרמב”ם לא הביא תירוץ זה
- הלכות סוכה פ”ח הלכה ה’, ומותר ללקטן לאכילה. וע’ גמ’ סוכה לג ע”ב, והובאה הגמ’ בכסף משנה, שדוקא דאית ליה הושענא אחריתי. ורמב”ם לא הביא תירוץ זה.
- הלכות קרבן פסח פ”א הט”ז. וגמ’ הביאה בשבת קט”ז ע”ב את מחלוקת ר’ ישמעאל בנו של ריב”ק עם חכמים איך מפשיטים בשבת. והקשתה הגמ’ הרי פסיק רישא הוא, ותרצה “דשקיל ליה בברזי”. וגם את זה לא הביא הרמב”ם.
דוגמא שהביא הרמב”ם לפסיק רישא לא מובנת: ראה ערוך ערך “פסיק” שפירש “מי שחתך ראשו של חי הכל יודעין כי בחתיכת ראשו ימות ואם אמר איני מתכוון למיתתו אלא להויא ממנו דם לדבר צורך אין בדבריו אלא הוי כמתכוון להמיתו ורוצח הוא”. א”כ מדוע הביא הרמב”ם הפירוש של פסיק רישא “שצריך לראש של עוף לצחק בו הקטן”. לשם מה נקט הרמב”ם דוגמא מעין זו
עיין רשב”א המובא בר”ן על רי”ף שבת לח ע”א ברי”ף וראה תמיהת הר”ן עליו:
והרשב”א ז”ל כתב בלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו וכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שע”י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי [הלכה ו] רבי יוסי בר בון בשם ר’ חנינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי הונא היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ולפי זה הא דאמר נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד דוקא קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אף על פי שמתכוין שיהא הצבי נצוד בתוכו עכ”ל ז”ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפי’ שאינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרינן בכולה מכלתין [דף עה. וכ”מ] דמודה ר’ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות
ועיין שלטי גבורים שם בהסבר, שאם יתכן לעשות בלא האיסור, הרי זה נחשב שאינו פסיק רישא. ז”ל המרכבת המשנה בשם הש”ג:
ובשלטי גבורים כתב ליישב דברי הרשב”א וז”ל דמצינו למדים דאע”ג דקיי”ל פסיק רישא אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפ”ר אינו מתכוון ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו פ”ר שעושה עושה ג”כ דבר היתר עמו ומתכוון גם לדבר ההיתר אז אף על גב דקעביד פ”ר ומכוין גם לו שרי וכו’ עיין שם.
וע’ מרכבת המשנה במבוא להלכות שבת בהסבר. עיי”ש
ואם יש שיטה כזו, ניתן להבין את שיטת רש”י: בזבחים צ”א “אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים…” ושואלת הגמ’ “והא קמכבה”, ומתרצת ששמואל ס”ל כר’ שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר. וכתב רש”י “וא”ת והא פסיק רישא ולא ימות הוא, אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נהמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא” ורש”י אינו אומר “דמזליף ליה בטיפין דקות הלכך וכו'” אלא “אפשר דמזליף” ומשמע שעצם האפשרות להזליף בטיפין דקות זה עושה לאינו פסיק רישא. אמנם תוס’ ביומא אכן מפרשים שמזלף בטיפים דקות ממש וזה מובן על פי שיטת הרשב”א וכפי שהבין בשלטי גבורים.
ועדיין יש לברר: מילה בצרעת נחשב פסיק רישא, אע”ג שאפשר למול בלי צרעת, מ”מ בתינוק זה זה לא יתכן. וכן הגמ’ שאומרת שלייט רב אמאן דפתח דלת כשיש אחוריה נר, מ”מ דלת זו אי אפשר לפתוח בלא כיבוי והבערה.
ויש לומר ששיטת הרמב”ם היא כשיטת הרשב”א. לכן נותן הרמב”ם דוגמא לפסיק רישא כשרוצה ראש של עוף לצחק בו הקטן. דאם רוצה לדם, אין זה פסיק רישא שהרי יכול לקבל דם גם בלא הורדת הראש. והתורה לא חייבה אם עושה המעשה ואינו מתכוין אף בפסיק רישא אם אמנם התוצאה שעושה אינה הכרחית. ע’ מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות שבת פרק א הלכה א:
נעורר דקדוק נחמד דבערוך פירש פסיק רישא ולא ימות הרי שצריך לדם וחתך ראש העוף אף על פי שאינו מתכוין להמיתו חייב על נטילת נשמה ע”כ. ורבנו שינה וכתב הרי שצריך ראש העוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו וכו’. ולמה לא פי’ רבנו כפי’ הערוך הלא דבר הוא.
ולאחר שכתב המרכבת המשנה שדעת הרמב”ם כמו רשב”א ושלטי הגיבורים, כתב:
הרי נראה בעליל דלהכי המשיל רבנו פסיק רישא כשצריך ראש העוף לצחק בו שנמצא מתכוון לחתוך ראש העוף ואי אפשר לחתכו מכאן וחיה הו”ל כאלו מתכוון להמיתו. משא”כ לפירוש הערוך שצריך לדם נמצא שאינו מתכוון לחתוך הראש אלא להוציא דם והרי אפשר להוציא דם בלא המתה משו”ה לא חשיב פ”ר אף על גב שחותך הראש בפועל כיון שאין תכלית מגמתו אלא להוציא דם וכה”ג חשיב דבר שאינו מתכוין לדרך רש”י ורבנו (אמנם בערוך לדרכו דכה”ג נמי מקרי פ”ר הוצרך לפרש דזילוף ע”ג האישים חשיב פ”ר דלא ניחא ליה ולשיטתו הנזכרת אזיל)
דבר שאינו פסיק רישא, האם כולל גם דבר שאינו יודע אם הוא גורם למלאכה, למשל: סוגר תיבה ויתכן שיש בה זבובים. האם נחשב פסיק רישא או לא נחשב פסיק רישא עיין ט”ז סימן שטז, ועיין בביאור הלכה סימן שטז. וע’ רע”א יו”ד סי’ פ”ז סעיף ו’.
מגיד משנה על שיטת הערוך בפסיק רישא דלא ניחא ליה: עיין גמ’ ק”ג ע”א. והשאלה איך להסביר “דקא עביד בארעא דחבריה”. מה ההלכה בפסיק רישא דלא ניחא ליה
שו”ע סימן ש”כ סעיף יח. וע’ מ”ב בבאה”ל ד”ה טוב להנהיגם, שהמחבר לא סומך בסוף על דברי הערוך.
אבל נראה שבמקומנו צריך לסמוך על שיטת הערוך: לפעמים הולכים על שביל שהוא מלא נמלים, ואם לא שם לב בכלל הרי זה מתעסק, אבל אם יודע הרי צריך להקפיד שלא יהרוג בהלוכו, והרי זה כמו הולך על גבי עשבים ואינו חושש. אבל לשיטת הערוך גם בפסיק רישא דלא אכפת ליה
מותר. ובכל אופן הפוסקים לא מתירים פסיק רישא דלא ניחא ליה כי אם במקום שיש לצרף שיטת נוספות ובדרבנן.
ולפי מה שאמרנו לעיל: הרי גם בפסיק רישא, יתכן מצב שזה מיכוון ממש ולכן לא יתכן לדון אותו מדין פסיק רישא: כגון אם מרים מתג של אור ביום: לא יוכל לומר שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה, שהרי זה ממש מלאכה שעושה. לכן לא יתכן לדעתי להתיר לפתוח מקרר שיש בו אור משום פסיק רישא דלא אכפת ליה, שהרי הפתיחה ממש היא גם הדלקה וזה מעשה הדלקה ממש.