כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה פטור עליה, לפי שלא נעשת מחשבתו. כיצד, זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה, כדי להורגן, והלך ועקר אילן בהליכתו, ולא הרג הרי זה פטור.
קל וחומר, אם נתכוון לאיסור קל, ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים, שהוא פטור. וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר אינו חייב כלום. וכן כל כיוצא בזה.
סוף ההלכה, “שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום” השווה להלכות שגגות פרק ז’ הלכה י”א:
אע”פ שנתכוון לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
ושם בפ”ב הלכה ז’:
נתכון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שבארנו במקומו.
ולשון הרמב”ם בהלכה הראשונה “כמתעסק”, נראה משום שמתעסק היינו כשהוא לא מכוון לחתיכה כלל אלא להגבהה, אבל אם מתכוון לחתוך הרי גם זה “כמתעסק”.
ועיין מגיד משנה פ”א שבת הלכה יא שכתב:
ויש פרשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה, ועיקר הפירוש הוא נתכוון לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואפ”ה פטור.
ועיין אבני נזר סימן רנד שהקשה על מגיד משנה, שהרי הרמב”ם כתב “ועשה דבר אחר” משמע שחתך אחר ולא שנמצא מחובר.
ומההקבלה הזו להלכות שגגות יש לברר, האם דין מתעסק הוא שרק פטור מקרבן או שאין זו עבירה בכלל?
כתב רע”א בתשובה סימן ח’ שפטור מתעסק הוא רק מקרבן, אבל דינו כדין שוגג (ולפי זה אולי גם לענין מעשה שבת דינו כמתעסק). וראית רע”א היא מגמ’ ב”ק כ”ו ע”ב “היתה אבן מונחת בחיקו… בענין נזיקין חייב לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה”. מדוע לא אמרה הגמ’ שפטור משום מתעסק? וכתב רע”א שמתעסק הוי כשוגג, וא”כ לענין נזיקין היה חייב משום שחייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלומים, אבל אם פטור משום מלאכת מחשבת הרי לא נחשב כלל למלאכה, ולכן אין קלב”ם וחייב בנזיקין. (וראיה זו חלשה, שי”ל שהגמ’ חדא מנייהו נקטה. והרי גם הרמב”ם בהלכות שגגות, כתב פטור מלאכת מחשבת אף שיכול היה לומר שפטור משום מתעסק).
ועיין ברע”א שם ששאל גם מטומאת מקדש וקדשיו (בשולי המכתב שם), איך יתכן שחייב הרי תמיד אם שגג ונכנס למקדש וחשב שזה בית, הרי הוא מתעסק ואינו שוגג?
ומזה הוכיח ג”כ רע”א שהמתעסק רק פטור מקרבן אבל זה נחשב למלאכה.
אבל האור שמח בהלכות גירושין פרק א’ הלכה יז חלק על רע”א, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פ”א הלכה יב:
הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אף ע”פ שאין כוונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות.
והקשה בהשגות הראב”ד, מה שייך לומר חייב בלאוין ושניות, הרי אין קרבן? עיין כסף משנה שהסביר שחייב לשמים, גם בחייבי לאוין וגם בשניות. וא”כ הרי זה דין מיוחד בעריות שאין דין מתעסק בעריות, אבל לולא זה גם בלאוין ודרבנן היה גדר מתעסק גם לענין שאינו חייב לשמים. משום שלפי רע”א הרי בחייבי לאוין ודרבנן אין דין מיוחד לעריות. וזו קושיה חזקה על רע”א. (וכן הקשה ע”ז מרחשת ח”א סי’ מב).
ובשיטת הרמב”ם יש להעיר דבר נוסף: פשטות הסוגיות הן שדין מתעסק אינו דין ששייך רק בהלכות שבת אלא בכל התורה כולה. עיין משנה כריתות יט ע”א, במחלוקת ר’ אליעזר ור’ יהושע אם צריך לידע במה חטא כדי שיתחייב קרבן או לא. ובסוף המשנה:
א”ר יהודה אפילו נתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים וכו’ ר”א מחייב חטאת ור’ יהושע פוטר. אמר ר”ש תמיהני אם פטר בה ר’ יהושע, א”כ למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק.
ועיין רש”י שהפירוש פרט למתעסק היינו למתעסק בהיתר. א”כ מעצם הלימוד משמע שיש דין של מתעסק בכל התורה כולה. וראה דעת התוס’ שבת ע”ב ע”ב שיש מתעסק בכל התורה, ויש מתעסק בשבת. ובשבת שפטור משום מלאכת מחשבת פטור אפילו נתכוון לחתוך את זה וחתך את זה (שלא כרמב”ם בהלכות שבת להלן גבי תאנים). והנה, הרמב”ם בהלכות שגגות מביא דוגמאות למתעסק רק דוגמאות בהלכות שבת, ומדגיש הרמב”ם שזה משום מלאכת מחשבת, (ראה לעיל מהלכות שגגות).
דבר זה לרמב”ם היה יכול להיות מתקבל על הדעת (ועיין מרחשת סי’ מב שהעלה אפשרות כזו בדעת הרמב”ם, וכן עיין שו”ת אחיעזר ח”ג סימן נ”ז אות ז’ שהעלה אפשרות זו). שהרי במשנה הנ”ל רק לר’ יהושע יש פטור למתעסק. והרי הרמב”ם פסק כר’ יהושע ש”אשר חטא בה, פרט לשאינו יודע במה חטא”. עיין הלכות שגגות פ”ב הלכה ג’. שם הביא הרמב”ם את דרשת ר’ יהושע. א”כ לרמב”ם אין מקור לפטור מתעסק, אלא אם נאמר כפי שאמנם כתב בהלכות שגגות שהפטור הוא משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה רק בהלכות שבת.
אלא שאם כן קשה מהרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פי”ד הלכה יב שכתב:
האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק אע”פ שלא נתכוון לגוף האכילה, הואיל ונהנה חייב כמי שהתכוון לעצמה של אכילה.
ואם דין מתעסק הוא רק בהלכות שבת, א”כ מדוע צריך הרמב”ם כאן לטעם שהואיל ונהנה? ואולי יש להדחק ולומר שמאכלות אסורות האיסור הוא ההנאה של האכילה, והרי האוכל דברים מרים פטור, עיין הלכות מאכלות אסורות פי”ד הלכה יא. ולכאורה על עירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך, על זה לא אמר שבטל מאוכל אדם. והיינו משום שהאיסור הוא רק בדרך הנאה אבל שלא בדרך הנאה, אף אם לא בטל מאכילת אדם הרי פטור. ומ”ש שם ובטל מאכילת אדם היינו רק על אוכל שהסריח. וא”כ מה שכתב הרמב”ם שמתעסק חייב בחלבים ועריות, היינו משום שנהנה - היינו עשה את האיסור - ולא שהנאה מוציאה מידי מתעסק כפי שהבנו עד עתה.
במהלך זה ברמב”ם הלכות מאכלות אסורות יש להסביר גם מדוע נקט הרמב”ם כאן בהלכה זו “דרך שחוק”, והרי אין זה שייך לשוגג? (ע’ נתיבות שלום סימן טז). אלא שכוונת הרמב”ם שגם זה נחשב להנאה. וכן מוכח שרמב”ם לא כיון כאן רק לקרבן אלא למזיד, משום שהרי הרמב”ם כאן כלל גם מאכלות אסורות שאין בהם כרת כמו חלב ודם וחמץ בפסח. ואם כן הרי לא מדובר רק לגבי קרבן. ולכאורה מזה מוכח גם שלא כרע”א הסובר שדין מתעסק הוא רק לגבי קרבן.
ויש להביא סיוע לכך מפירוש המשניות בפ”ד מכריתות:
וענין מתעסק ‘משתגל’ כלומר אם לא היתה מטרתו וכוונתו לאותה הפעולה דוקא אלא היתה כוונתו להתעסק ולשחק ואין הבדל בעיניו אם יהיה אותו דבר עצמו שהוא מתעסק בו או זולתו (ראה לעיל ספק המ”מ בפירוש הרמב”ם הלכות שבת) הרי זה פטור בשבת בלבד לפי שהכלל הנכון מתעסק בחלבים ובעריות חייב בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה.
הרי שכאן בפירוש המשניות מפורש שרק בשבת נאמר הכלל של מתעסק.
ולפי מה שכתבנו לעיל, שהרמב”ם ודאי סובר שאין איסור בכלל במתעסק. שהרי כל היתר מתעסק בנוי על היתר מלאכת מחשבת לדעת הרמב”ם.
מראי מקומות: אחיעזר ח”ג סימן נז, אבני נזר רנב, קהילות יעקב שבת סימן לב, מנחת ברוך סימן ט’ רע”א סימן ח’, אור שמח הלכות גירושין פ”א הי”ז, שו”ת ארץ צבי סימן ע”ו, שם משמעון ע’ רז, מרחשת ח”א סימן מב, ראה “מבואי הקדשים” ח”א ע’ לז-ח סיכום שיטות הראשונים במתעסק, נתיבות שלום טז-כב. ראה כרטסיה.