אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות אלא מתחילין מהיום שהוא שבת ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין.
ומקורו של הרמב”ם הוא בסוגיא יומא פ”ד ע”ב עיין שם.
וצ”ע הפשט בדבר זה: אם זו סכנת נפשות מידית, הרי ברור שמחללין שבת. ואם אין זו סכנה מידית אלא אפשר לדחות הרי לגבי שבת זו הוא נחשב כאין בו סכנה לשבת ומדוע לחלל שבת? ולכאורה מוכח שהגדרת חולה שיש בו סכנה אינו בטווח של זמן דוקא, אלא אם זו מחלה שיש בה סכנה הרי לכל צרכי רפואתו הוא נחשב כמי שיש בו סכנה גם בשביל לחלל שבת מיד.
ונראה ששאלה זו מאד מעשית: בכל ניתוח של חולה, שאם לא ינותח יסתכן, כגון מחמת גידול או ניתוח לב, מה יהיה הדין אם אפשר לעשות את הניתוח בערב שבת או לאחר השבת, האם להעדיף לאחר שבת כדי שלא לחלל שבת. וכן במקרים שונים של הנכנסים לבית החולים לטיפולים בדברים שמיועדים לחולה שיש בו סכנה, אם צריך לדחות לאחר השבת. ועיין שש”כ פרק ל”ב סעיף לג, שכתב לגבי ניתוח שקדים, שאינו דחוף, שלא לעשותו מיום ד’ ואילך. אבל לא מצאתי שמדבר על דבר שיש בו סכנה אם צריך לדחותו לסוף השבוע.
אלא שמצאנו שכ”כ המאירי יומא פ”ד ע”ב (והביאו מ”ב שכ”ח בבאה”ל ד”ה כל שרגילין):
מחמין חמין לחולה לכתחלה בשבת בין להשקותו שהוא דבר מעט בין להברותו ר”ל להרחיצו כדי לחזק איבריו אעפ”י שרחיצה זו של חזוק איברים אין בה צורך למהירות כל כך והיה לנו שנמתין לה כדי שלא נחלל בה שבת, שמכל מקום ממהרב היא בחסור איבריו ואין משהין לו שום דבר תועלת לגמור רפואת החולי.
משמע גם מהמאירי שמותר לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה גם אם אפשר לדחות למוצאי שבת.
וכן בשו”ת מצפה אריה ח”א סי’ ד’ (הוו”ד ביחווה דעת ח”ד סימן ל’) כתב שבחולה שיש בו סכנה שצוו הרופאים לבשל לו רפואה אלא שאמרו שיש פנאי לעשותה אחר צאת השבת, ולא יסתכן החולה יותר מחמת דחיית עשיית התרופה עד לאחר השבת, ודעתו נוטה להתיר לעשות בשבת הואיל והוא חולה שיש בו סכנה. וכתב שכן נראה ממגיד משנה בהי”ד שהובא בשיעור הקודם.
וכתב הגרע”י שם שהמ”מ מדבר רק אם כבר נדחתה שבת אצלו, ולכן יש להתיר גם בדברים שאין בעשיתם מניעת סכנה. והביא ראיה ממנחות ע”ב ע”ב גבי הקטר חלבים ואברים של שבת שאע”פ שאפשר להקטירם כל הלילה, מכל מקום כיון שכבר נדחתה שבת מותר להקטירם בשבת. ויש להביא ראיה לסברא זו של הרב עובדיה יוסף מרא”ש יומא סימן י”ד מדעת הראב”ד שכתב שהואיל ונתנה שבת לידחות בהבערה וכו’ עי”ש.
כיוצא בזה סברת הרש”ש ביומא פ”ד ע”ב, כתב שחולה שזקוקים לעשות לו מלאכה בשבת מותר להקדים לעשות גם כמה שעות קודם ולא חייבים לעשות רק סמוך לזמן שהוא צריך (אבל בכף החיים שכ”ח ס”ד חולק על זה, והו”ד בתורת היולדת פרק י”א בהערה א’). ויותר מזה כתב שם, שאם צריך לעשות שתי פעמים, ופעם שניה יכולה להיות במוצאי שבת, כיון ששבת ניתנה להדחות, מותר לעשות גם את הפעם השניה בשבת. (הביאו ביחווה דעת שם). והוכיח הרש”ש ממנחות ע”ב ע”ב “שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת”. ושם ס”ד ע”א “הואיל וניתנה שבת לידחות”.
ולדעת הרש”ש גם פירוש הגמ’ ביומא והרמב”ם הוא, שכיון שנתנה שבת לידחות בשבת הבאה, יכול כבר להתחיל את הטיפול בשבת זו כיון שנתנה שבת לידחות.
אלא שסברתו האחרונה היא נכונה אם שבת הותרה ולא דחויה אצל פיקוח נפש. וא”כ צריך לומר שדעת הרמב”ם (וכפי שאמנם היה נראה לנו ברמב”ם למרות מ”ש “דחויה היא שבת” וכמ”ש בשעור הקודם) שגם בספק פיקוח נפש זה גדר של הותרה ולא רק בודאי. וא”כ זו ראיה שלא כדברי החלקת יואב שכתב שגם אם שבת הותרה, זה רק בודאי פיקוח נפש ולא בספק. שהרי כל דינו של הרמב”ם נלמד מגמ’ שדנה על משנה שמיירי בספק פיקוח נפש ולא בודאי, ואעפ”כ מחללים שתי שבתות.
ונראה שסברתו של הרש”ש שאם מותר לחלל שבת אז מותר כבר שתי פעמים או שתי שבתות נדחית מגמ’ מנחות ס”ד ע”א “חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחת… פשיטא שלש מייתינן” האי שרין מתירין קצירה שניה בשביל ראשונה אלא כשאפשר יש לצמצם בחילול שבת (הערה לתחומין ח”ג ע’ 19). ויש לדחות שאם שלא לצורך החולה ממש ודאי אסור כדלהלן משו”ע שכ”ח ס”ד.
אלא שמתוך דברי המשנה ברורה שכ”ח ס”ק לב, שם הובא בשו”ע סעיף יא הדין שהוא דינו של הרמב”ם הנ”ל, שלא ממתינים על הלילה אלא מחללין שבת אע”פ שיצטרך לחלל עוד שבת דהא אמדוהו לשמנה ימים. וכתב המשנה ברורה, שאע”פ שכתב לעיל ס”ד שאם יודעים ומכירים באותו חולי שממתין, שאסור לחלל, מכל מקום כאן שלא צריך לדחות מיירי שיש רעותא לחולה מחמת ההמתנה.
אלא שברמב”ם לא משמע כמו המשנה ברורה, וכן לא משמע שהחידוש הוא כמ”ש הרש”ש, אלא משמע שיש גדר של פיקוח נפש, של חולה שיש בו סכנה שמותר לעשות דבר לתועלת המחלה גם בשבת. א”כ יש להגדיר את הדבר לא כ”חולה” שיש בו סכנה, אלא “חולי” שיש בו סכנה.
אלא שלפי חדוש זה הרמב”ם חולק על מה שפסק המחבר בשכ”ח ס”ד שגם בחולה שיש בו סכנה אם אפשר להמתין נדחה. ועיי”ש בבאור הלכה לסעיף ד’ ד”ה שממתין בשם רשב”א ורמב”ן. וכן בבית יוסף ד”ה ומ”ש רבינו מחללין. וכתב הגר”א שמקורו הוא מיולדת בסימן של”ד סעיף ד’ מג’ עד ז’ שמחללין רק אם אומרת צריכה אני. ולרמב”ם הרי דין יולדת שונה, כמ”ש בשעור הקודם שהיא צריכה שינוי מה שאין כן חולים אחרים.
אלא שמוכרחים לומר שדין זה חמור יותר שהרי הביאו המגיד משנה בפ”ב הלכה ה’ בשם רמב”ן. והרי דעת המגיד משנה ששבת הותרה כמ”ש בהלכה י”ד שעושים כל דבר אפילו דבר שאין במניעתו סכנה, וא”כ מדוע אסור. ויש לומר שצריך לחלק: יש דברים שנעשים לתועלת החולה, והם מותרים גם אם אפשר לדחות, כשהדברים עצמם מועילים לחולה. אבל דברים אחרים שלא מעלים ולא מורידים למחלה עצמה אסור לעשותם אם אפשר לדחותם - כגון בדיקות מסויימות לצורך הכנת חולה לניתוח וכו’ אבל הניתוח עצמו אולי יהיה מותר אפילו בשבת.