כתב הרמב”ם:
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי נכרי. כיצד, אומרין לנכרי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו. וכן כוחל עיניו מן הנכרי בשבת אע”פ שאין שם סכנה. ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר.
הקשיים: א. מה פירוש “דברים שאין בהן מלאכה”, האם הכוונה דברים של היתר או הפשט דברים שאין בהם איסור דאוריתא אלא איסור דרבנן? ב. האם יש הבדל בין סכנת אבר לסכנת כל הגוף לדעת הרמב”ם? (שהרי לכחול את העין זו סכנת אבר) ג. האם רק אמירה לעכו”ם בשבת מותרת או כל שבות דרבנן מותר לצורך חולה שאין בו סכנה?
וכפי שנראה כל השאלות הנ”ל תלויות זו בזו, והן מחלוקת מגיד משנה וכסף משנה.
הרמב”ם הזכיר עין, האם דינה שונה? אם כל איסור דרבנן מותר לפי הרמב”ם, הרי צריך לומר שלכחול את העין אסור ע”י ישראל משום שסכנת אבר אחד חמורה יותר ותמיד צריך לעשותה על ידי גוי. אבל א”כ מדוע מעלים אזנים וכו’? וצריך לומר שבזה אין מלאכה כלל.
מהלך המגיד משנה: כל איסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה, אבל אבר אחד חמור שצריך לעשותו על ידי גוי, ופירוש “שאין בהן מלאכה” היינו מותר לגמרי. וע’ טור.
מהלך הכסף משנה: רמב”ם לא מחלק בין אבר אחד לבין כל הגוף. ומותר רק על ידי גוי, ופירוש “שאין בהם מלאכה” היינו דאוריתא אבל יש בהם איסור דרבנן.
שיטה נוספת: שיטת הרמב”ן בתורת האדם: שבות על ידי גוי מותר, ועל ידי ישראל מותר על ידי שינוי (תורת האדם עמוד כא) ודאוריתא ג”כ מותר על ידי שינוי לדעת חלק מן האחרונים (עיין שמירת שבת כהלכתה עמוד ת”ס בסוגרים למעלה). ונ”ל שזה תלוי בהבנת לשון הרמב”ן: “וכן התירו בו שבות דמלאכה על ידי שינוי”, מדוע זה שבות, משום שמלכתחילה היה זה אלא איסור שבות, או שכל דאוריתא בשינוי הופך לאיסור שבות והרמב”ם התיר לצורך חולה.
ראיה נגד המגיד משנה: עיין הלכה יג: “חייה כל ל’ יום… אלא ע”י גוי”. והרי היא בגדר חולה שאין בו סכנה וכתב הרמב”ם, מותר רק ע”י גוי. (וע’ להלן בהלכה הבאה, החילוק שיש בחולה שיש בו סכנה, בין יולדת לבין חולים אחרים).
מה דין שינוי לדעת הרמב”ם? ע’ פ’ כ”א הי”ד לגבי גונח. ע’ מגיד משנה פ”ו ה”י, שאין מדמים בשבותין הביאו מ”א סימן שז, ואגלי טל חולק על זה. ועיין רמב”ם וראב”ד פ”ו ה”ט, ולמ”ש המגיד משנה אה”נ רק אמירה לגוי מותרת.
מהלך האגלי טל טוחן ס”ק ט”ו. ס”ק ט”ו-כ’.
דין תרופות לרמב”ם: עיין סעיף ל”ז בסימן שכ”ח ומ”ב ס”ק קכ”א, ועיין אנצקלופדיה תלמודית ערך חולה עמוד רע”ח, ולהלן נברר דעת מ”מ וכס”מ.
למ”מ: מדוע מעלים אזנים ביד ולא בסם. וע’ פכ”א הל”א ומ”מ. מדוע? פכ”א הכ”א, בחולה מותר משום שאינו תרופה. צ”ל שתרופות אסורות גם לחולה שאין בו סכנה.
לכס”מ: למה מותר באוקלי, ע’ כס”מ פכ”א הל”א, וקשה, פכ”א ה”כ, אסור לבריא שמא ישחוק, א”כ לחולה מותר?
עיין המשך הקושיות באגלי טל אות י”ט, ומהלכו של האג”ט באות כ.
עיין עוד נשמת אדם על הלכות שבת סי’ סט, בהשוואת איסור דרבנן של שבת לאיסורי דרבנן אחרים של חולה, באריכות עיי”ש.