כתב הרמב”ם:
אין מילדין את הגויה בשבת ואפילו בשכר ואין חוששין לאיבה ואע”פ שאין שם חילול. אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עליה את השבת.
האם בחול מותר לילד את הגויה? מה כוונת הרמב”ם כשכתב ואע”פ שאין שם חילול, האם הכוונה איסור מן התורה, אבל יש מניעה מצד הלכות שבת או שכוונת הרמב”ם היא שיש איסור כללי לילד את העכו”ם אלא שבחול מותר משום איבה ובשבת לא? מה פירוש “ואין חוששין לאיבה”? האם שאין איבה בגלל טענת שמירת שבת, או שאפילו אם יש איבה אין חוששין לה?
ובגמ’ ע”ז כ”ו ע”א במשנה “בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים”. ובגמ’:
ורמינהו יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר אבל לא בחנם. אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. סבר רב יוסף למימר אולידי עובדת כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה, א”ל אביי יכלה למימר לה דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן.
אם כן, משמע שיש איסור לילד את העכו”ם אלא מותר משום איבה, ובשבת אסור גם בשכר משום האיסור לילד, כיון שאין איבה שהרי יכולים לומר וכו’. אבל משמע שלא מדובר על איסורי שבת.
ועיין תוס’ שם ד”ה סבר, שכתבו איך יתכן שאם אמנם יש איבה גם בשבת מותר לילד, הרי זה איסור מן התורה, ותרצו “הכא מיירי ביושבת על המשבר שכבר שנעקר לצאת, א”נ כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו”.
ולפי הנ”ל גם לא מצאנו היתר לאיסור דרבנן בשבת לצורך גוי.
תשובת רשב”א שהביא הבית יוסף:
רופא ישראל מותר לעשות רפואה לכותית כדי שתתעבר משום איבה כמו שמותר למיילדת וכן העיד על הרמב”ן ז”ל שעשה הוא עצמו כן עכ”ל אני מצאתי כתוב שכ’ לו הר”ר יונה על מעשה זה תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק.
אלא שיש לדון בנפרד על רפואת גוי בכלל: האם האיסור לילד בחינם הוא משום שאכן כל רפואה אסורה אם לא משום איבה, או רק משום שמילדת בן לעכו”ם, כמ”ש במשנה בע”ז שם? ויש להדגיש שהרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ח’ כתב “כל מקום שנאמר גוי סתם הרי זה עובד עכו”ם” (כצ”ל בגרסת הרמב”ם).
כתב הרמב”ם בהלכות ע”ז פרק י’ הלכה א’:
אין כורתין ברית לשבעה עממין וכ’ ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.
ובהלכה ב’ כתב:
מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו”ם אפילו בשכר. ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור. וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם.
וכל זה רק בעובדי עבודה זרה. אבל אם לא עובדים ע”ז הרי זה מותר. והרי כך כתב הרמב”ם באגרת לר’ שמואל אבן תבון (מהדורת ר”י שילת עמ’ תקנ):
כל היום אני עולה לאלקאהירה בהשכמה… אשוב למצרים אחר חצי היום על כל פנים. לא אגיע ואני מת ברעב, ואמצא האכסדראות כולם מלאות גויים… ואצא לרפואתם ולכתוב להם.
(ראה יד פשוטה הלכות עכו”ם).
וזה כמובן תלוי בגדר גר תושב, אם צריך קבלה או לא צריך קבלה של שבע מצות בפני בי”ד כדי להיות גר תושב. (ונדון בשעור שניתן בעש”ק פרשת נח). ואם נאמר שיש גדר של גר תושב לכל גוי שמקיים שבע מצות (וכ”כ בחמדת ישראל בדעת הרמב”ם בגלל הרמב”ם בהלכות מלכים י’ ג “בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה’ ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם אין שומעין לו… ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד” משמע שיתכן מצב של גר תושב בזה”ז) (וע’ יד פשוטה הלכות עכו”ם ספ”ז).
האם מותר לחלל שבת עבור גר תושב? לכאורה פשוט שלא, שהרי “וחי בהם” שייך רק לגבי ישראל. אבל כתב הרמב”ן בהוספות לספר המצות מצוה טז:
שנצטוונו להחיות גר תושב… וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה. והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת.
ועיין שו”ת מלומדי מלחמה סימן מג שאכן למד מכאן שמותר בשבת פקוח נפש של גר תושב, וכן כתב גם בחמדת ישראל.
ולמעשה, כתב המשנה ברורה בסימן של ס”ק ח’:
ודע דהרופאים אפילו היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותביחן וכו’ ואין להם על מה שיסמוכו דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו”ג, איסור דאורית בודאי אסור לכו”ע ומחללי שבת גמורים הם מיזיד השם ישמרנו.
ובחתם סופר חחו”מ סימן קצה משמע שאם יש איבה כמו היום שזה גדר סכנה הרי זה מתיר גם בדאוריתא. ויותר מפורש בשו”ת חת”ס חיו”ד תשובה קלב, שם מבואר הדבר בפירוש.
ועיין מאמרו של הרב עובדיה יוסף ב”הלכה ורפואה” עמוד קמ”ז שמתיר בשופי. אלא ששם הוסיף צדדים להיתר משום דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה, וכמ”ש מהרי”ק עיי”ש.
ולמעשה פוסקי דורנו התירו טיפול בנוכרי ואפילו באיסורי תורה כשא”א להשתמט בקלות (הגרש”ז אוירבאך שליט”א והרב נויבירט בשש”כ פרק מ’ סעיף יד והערה מב, הגרע”י בהלכה ורפואה עמוד קמז ובאור תורה שנה ה’ עמוד רטז, ציץ אליעזר ח”ח סימן טו פ”ו. וראה נשמת אברהם סימן של סעיף ג’. אסיא ח”א עמוד 51 תמצית ציץ אליעזר).