הבעיה: הגדרת מכה של חלל, כתב הרמב”ם בהלכה ה’: “מכה שהיא בגב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל”. ובימינו נראה שודאי דבר זה אינו מוגדר לדבר שיש בו סכנה.
לדוגמא עיין רמב”ם להלן כ”ה הלכה ו’ בענין הנולד לשמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, שכמובן היום אין אנו מביאים את זה בחשבון. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק ל”ו הערה כ”ד על המצב כיום שיש אינקובטורים. ואעפ”כ כתב שאם לא כלו חודשיו לא מחללין שבת (וזה קשה, שהרי יש מצבים של הורים שמחכים לילד, וע”י אינקבטור מצליחים מגיל מאד מוקדם להשאיר בחיים, ואם לא יחללו שבת ימות. ולכאורה אם בהפלה יש איסור רציחה, מדוע לא יחללו שבת. ועיין הרב וולדנברג בצי”א חי”ג ובפתיחה להלכות רופאים ורפואה)
דוגמא קיצונית לשאלה של התאמה בין חז”ל ובין המדע, היא תשובת הרשב”א לגבי טריפות בח”א סימן צח. שהרי הכלל הוא שטריפה אינה חיה י”ב חדש, ונשאל על טריפה שחיה יותר מי”ב חדש. ושם כתב שלא יתכן שיחיה אם כתוב בחז”ל שלא יחיה. וכן כתב שחז”ל לא דברו על דרך הרוב אלא זה כלל מוחלט:
ואם יתחזק בטעותו ואימר לא כי אהבתי דברים זרים והם אשר ראו עינים ואחריהם אלך, נאמר אליו להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני.
ועיי”ש עוד. אלא שהלכות טריפות הם הלכה למשה מסיני.
וכתב הרמב”ם בהלכות שחיטה פרק י’ הלכה יב-יג:
ואין להוסיף על טרפות אלו כלל, שכל שיארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי הדורות הראשונים והסכימו עליהן בתי דיני ישראל אפשר שתחיה ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו ואמרו שהן טרפה אע”פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך.
הרי שהרמב”ם עומד על דיוק דברי חז”ל. אלא שאם נדייק בדברי הרמב”ם, יש לומר שהרמב”ם לא מכחיש דברי הרופאים משום שחז”ל אמרו כן, אלא לדעת הרמב”ם הלכות טריפות הם שאלו הן הטריפות, גם אם היום המציאות אחרת, מכל מקום אלו הטריפות שנאסרו (עיין אגרות משה חו”מ ח”ב סי’ ע”ג אות ד’ והובא בא”ת ערך טרפה (אדם) עמוד ה’ הערה 55).
ולפי זה מובן מה שכתב הרמב”ם בהלכות רוצח פרק ב’ הלכה ט’:
ההורג את הטריפה אע”פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם. וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.
הרי שלגבי טריפה באדם הרמב”ם מתחשב בדעת הרופאים. ואין צריך לומר לדעת הרמב”ם שיש הבדל בין דיני טריפות של אדם ושל בהמה, אלא בשל בהמה זו הלל”מ, ולא נפ”מ מה אומרת הרפואה כיום. מה שאין כן להלכות רוצח ודאי שתלוי במה שיאמרו הרופאים.
וראה בהקדמת עין יעקב (והו”ד בנשמת אברהם סימן שכ”ח) במאמר על אודות הדרשות מר’ אברהם בן הרמב”ם:
דע כי אתה חייב לדעת, כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לענין אותו דעת אם אמת אתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות. והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל… ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלימות תכונתם בפי’ התורה… שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע.
ואכן ברמב”ם הלכות דעות פ”ד ה”י כתב שתמרים רעים, ואילו בש”ס מבואר בכמה מקומות שהתמרים הם טובים (עירובין ס”ה ע”ב, כתובות י’ ע”ב) ועיין מלבים בארץ יהודה סימן ד’ אות ד’ שכתב על פרק זה בהלכות דעות:
שרובו ככולו סותר לדברי הש”ס… מכל זה עין רואה ואוזן תבחן שבדרכי הרפואה והסגולה לא חש לדברי התלמוד ולבו הלך בדרך רפואות טבעיות לפי טבע זמנו ומקומו.
והרמב”ם כידוע לא הביא עניני רוח רעה שיש בש”ס. ולכן צריך עיון מה שהרמב”ם בהלכות שביתת עשור פרק ג’ הלכה ב’ כתב “מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק” ובגמ’ ע”ז ע”ב אומרת הגמ’ שזה משום “שיבתא”, היינו רוח רעה, והרי הרמב”ם לא הביא עניני רו”ר. וכתב המלבי”ם שם שאמנם לא הביא הרמב”ם דין זה, אבל אם ימצא באיזה מקום רוח רעה, הרי מותר לרחוץ ידיו. אבל ברמב”ם לא נראה כך שהרי התיר בסתם, ונראה שזה היתר כללי.
כמו כן הרמב”ם לא הביא את איסור אכילת בשר ודגים (ארץ יהודה ד’ ד’ בשם שו”ת באר שבע בסוף הספר סימן לה).
חולין פרק ט’ משנה ו’ “שרץ שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור”. וכתב הרמב”ם בפירוש המשנה:
והתהוות העכבר דוקא מן העפר עד שימצא מקצתו בשר ומקצתו טיט והוא מתנועע כולו הוא ספור מפורסם מאד ואין מספר לרבים אשר אמרו לי שראו אותו ומציאות בעל חי כזה הוא דבר מפליא שאין לדעת לו הסבר כלל.
וכן לגבי דין שרצים שנולדים מעפושי הפירות שאינם פרים ורבים, כתב הרמב”ם בספר המצות מצות ל”ת קעט:
וזאת הנמלה הפורחת המתיילדת מעפושי הפירות שאינה פרה ורבה… ואינו נמנע התיילד הנמלה או הצרעה וזולתם ממיני העופות והשרצים מן העפושים בתוך האוכל אלא אצל הסכלים שאין בהם ידיעה בחכמת הטבע אלא יחשבו כי כל מין מהמינים אי אפשר שיתילד איש מאישיהם אלא מזכר ונקבה בעבור שאם רואים זה.
ועיין ע”ז בספר אמונה ומדע לאדמו”ר מלובביץ עמוד 130-1
וכן כתב הרמב”ם בהלכות שבת פי”א הלכה ב-ג לגבי הריגת כינה. וההלכה היא שמותר להרוג כינה בשבת לדעת הרמב”ם. וזה משום שאינה פרה ורבה. וצריך עיון האם ישתנה הדין היום כשידוע גם מנגנון הרביה שלה, וא”כ לא ניתן לומר שאנו “סכלים שאין בהם ידיעה בחכמת הטבע” כמ”ש בסה”מ.
ועיין פירוש המשניות בבכורות פ”ח מ”ב על יוצא דופן והבא אחריו, אומרת המשנה ששניהם אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן. וכתב הרמב”ם בפירוש המשניות:
אפשרות דבר זה לדעתי אני הוא שתהא האשה מעוברת בשנים וקרעו את דפנה ונוציאו אחד מהם ואחר כך יצא השני כדרך העולם, ומתה אחרי יציאת השני. אבל מה שמספרים בספורים שיש שהאשה תחיה אחרי קריעת דפנה ותהרה ותלד, איני יודע לכך הסבר והוא דבר מופלא מאד.
וכן בעניני מילה בשבת, כתב הרמב”ם על המציצה בהלכות מילה פ”ב הלכה ב’ “ואח”כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה” הרי שהרמב”ם הוסיף דברים שאין להם מקור בגמ’, שמוצץ עד שיצא הדם ממקומות רחוקים, משום שלדעת הרי זה דעת הרפואה בזמנו. והרי אנו עושים גם מציצה בשבת, אע”פ שכיום מקובל שאין זה סכנה, אבל אנו עושים איסור מדאוריתא משום שכך חז”ל אמרו, ואע”פ שאין זה דעת הרופאים. והרי אדרבא, היום כשיש סכנה למוהל שימצוץ מחשש איידס, הרי ודאי מאותו שיקול של חז”ל שיש חשש סכנה, הרי צריך לומר שאדרבא לא ימצוץ מאותה סיבה. ולא מצאנו שכך יורו הלכה למעשה.
רחיצה בחמין של תינוק לאחר המילה,
ומצאנו גם שהרמב”ם לא סבר שהיה השתנות הטבעים של אורך חיי האדם מזמן בריאת העולם, ולכן כתב הרמב”ם שאלו שכתוב שחיו מאות שנים רק הם לבד חיו כך או על ידי נס או משום טבעם. ורמב”ן על התורה חלק על זה וכתב
יתכן לפי הרמב”ם: מה שלא קיבל הוא רק עניני רו”ח, אבל מה שקשור למציאות שתארו חז”ל, קבל הרמב”ם. או יש לומר שרק לעניני פקוח נפש חשש הרמב”ם לחז”ל. ואולי יש לומר שהרמב”ם לא קבל דברים שאין להם קשר להלכה, אבל דברים הקשורים להלכה עצמה קבל הרמב”ם.
מראי מקומות: כרטיסיה ערך טבע. אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך השתנות הטבעים, נשמת אברהם סימן שכ”ח.