כתב הרמב”ם בהלכה יא:
היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת. קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו. ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר. ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה.
ואם היתה צריכה לשמן מביאין לה וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה.
ובהלכה יג כתב הרמב”ם את החילוק בין שלשה ימים ראשונים ומשלשה עד שבעה שאם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה, ומשבעה ועד שלשים שהיא כחולה שאין בה סכנה.
ובמגיד משנה הביא את דעת הרמב”ן ששמעינן מינה דכל צרכי חולה שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין והוא שלא יתאחר צרכו של חולה בשינוי זה. ובדעת הרמב”ם כתב המגיד משנה שרק ביולדת צריך שינוי מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה ולפיכך החמיר לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולים. ודעת המגיד משנה היא שלא רק שאין צריך שינוי אלא כמ”ש בהלכה יד “דלכל צרכיו מחללין ואע”פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה”. משמע ששבת היא כחול לצורך חולה שיש בו סכנה.
מצאנו שינוי נוסף לגבי חולה שיש בו סכנה: סוגית הקל הקל ביומא פג ע”א. וכן הדין שמאכילין פחות פחות מכשיעור, עיין יומא פב ע”א לגבי עוברה.
וכתב הרמב”ם הלכות מאכלות אסורות פי”ד הלכה יד: “עוברה שהריחה…” ובהלכה טו כתב הרמב”ם “וכן החולה שהריח…” ולכאורה קשה: לדעת המגיד משנה שיש הבדל בין חולה לבין יולדת, מדוע צריך לשנות בחולה שיש בו סכנה. הרי רק ביולדת אמרו שיש לשנות בשבת, וא”כ גם לגבי פחות מכשיעור צריך להיות הדין כן?
אלא עיין ברמב”ם פרנקל שכתב בשינויי נוסחאות בצד:
וכן החולה, כ”ה בדפוסין בלבד… אבל בכל כתה”י ובראשונים שלפנינו שהעתיקו לשון רבנו ה”ה הרמב”ן בתורת האדם שער הסכנה ובר’ מנוח שביתת עשור פ”ב ה”ט… וכן הבריא.
וצריך עיון שיקול דעתו של ר”ש פרנקל שלא לשנות את הגרסא בפנים אלא רק בצד כשכל הראשונים גרסו “וכן הבריא”.
ולפי זה אדרבא מוכח כמ”מ, ששינוי צריך רק בבריא ולא בחולה. וכמ”ש שבחולה שיש בו סכנה אין צריך שינוי. וכן יתכן שלדעת הרמב”ם דין הקל הקל הוא רק דין במי שאחזו בולמוס ולא בחולה שיש בו סכנה. ואכן כך כתב הרב מבריסק בשם הגר”ח לגבי פחות מכשיעור. (גרי”ז על יומא, ובחידושי הגרי”ז על רמב”ם הלכות שביתת עשור, וע”ע באנציקלופדיה תלמודית ערך חולה, כרך יג בהערה 352).
וביד פשוטה כתב הרב רבינוביץ, טעם מדוע צריך שינוי לגבי יולדת, משום שכתב הרמב”ם שלא לעשות חילול שבת לא על ידי קטנים ולא על ידי גויים ולא על ידי נשים. ולכן, כיון שלגבי יולדת הדבר נעשה על ידי נשים, לכן צריך שינוי. אלא שדבר זה קשה: לפי זה הרי כל חילול שבת שעל ידי אחות בבית חולים צריך לעשות על ידי שינוי (ולעיל הבאנו ע”פ ר”ן שאם זה דבר המוטל עליה הרי דינה כגבר וכ”כ הפוסקים). וכן לפי זה אם יש רופא המילד אין צריך שינוי. ובפוסקים לא הובאו חומרות אלו בכלל.
והנה, בדין היולדת, שאל המגן אברהם בסימן ש”ל ס”ק ב’ מדוע צריך הטעם של יתובי דעתא הרי צריך להדליק משום שצריכים לראות. וכתב המשנה ברורה ס”ק ג’ בשם התוס’ ישנים שמותר להדליק אפילו הם אינם צריכות את הנר אלא קים להו לחכמים שלא מיתבא דעתא אם לא ידליקו. ובביאור הלכה התקשה בזה שהרי בהמשך כתוב שמביאה שמן, וזה ודאי אם אמרו שצריכה וא”כ רישא לא הוי כסיפא. וכתב בביאור הלכה שם שהרמב”ם למד אחרת לגמרי: שלאחר פתיחת הקבר ודאי שהיא חולה שיש בו סכנה ולא צריך לשום פרט. רק הבריתא מיירי כשהיא צועקת בחבליה ולכן תלוי אם אומרת שצריכה את הנר.
א”כ לפי המשנה ברורה זה דין מיוחד לפני הלידה שדינה דומה לחולה שיש בו סכנה. ויש לומר אם כן, שגם לגבי הצורך בשינוי הוא משום שהיא אינה חולה שיש בו סכנה אם לא תכניס את עצמה למצב זה.
ולפי זה נופל דין שכתב הרב אבא שאול בספרו “אור לציון” בהערה בעמוד רנה, שכל הדין שצריך שינוי ביולדת הוא רק בשעת הלידה, כיון שהלידה הוא כדבר טבעי וכו’ אבל קודם הלידה שיש חשש שתסתכן הרי דינה ככל חולה שיש בו סכנה ומותר בלא שינוי. ולפי מהלך המשנה ברורה, על פי הרמב”ם אדרבא נראה ההיפך: שרק לפני הלידה צריך שינוי אבל אחרי הלידה אין צריך שום שינוי.
ולפי הנ”ל, שלרמב”ם בחולה שיש בו סכנה אין צורך בשינוי ורק ביולדת או בבולמוס או בחולה שיתכן שיכבד עליו החולי ויסתכן כמ”ש הגר”ח, באלו צריך שינוי. א”כ יש להסביר דבר נוסף (ע”פ הגרי”ז): ע’ הלכות שביתת עשור פ”ב הלכה ח’ שכתב הרמב”ם “חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים וכו’ ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני”. ומתוך הסוגיא משמע שמתחשבים בדעתו של חולה כמו דעה של רופא. אבל א”כ נתחשב גם בדעתו של חולה אם אומר שהוא מסוכן ומדוע כתב הרמב”ם שבחולה מסוכן נאמן לומר שצריך לאכול, והרי נאמן גם על עצם הסכנה?
ובהגהות מימוניות אות ה’ כתב הרמב”ם שיש גאונים שכתבו שמיירי רק כשאמר שאסתכן אם לא אוכל. ור”ת חלק עליהם “וכי חולים נביאים הם או בקיאים הם…” ובדעת הרמב”ם יש לומר שמה שנאמן חולה, הוא משום שלב יודע מרת נפשו כמ”ש שם בסוגיה, ובאמת אינו נאמן לגבי הסכנה עצמה. אלא שלרמב”ם כיון שהוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה הרי מותר לו אפילו אם אין בדבר זה צורך לסכנה וכמ”ש מ”מ.
אבל לדעת הרמב”ן הרי צריך לומר שמותר רק אם אכן יש במניעת דבר שהיא מבקש משום סכנה, וצריך לומר שאכן יכול לשפוט את מצב הסכנה שלו. ולדעת הרמב”ן תהיה קולא שהוא נאמן גם לומר על עצם המצב שהוא יש בו סכנה ולא כרמב”ם שהמדובר כשאדם כבר חולה שיש בו סכנה. ואכן כן כתב בשו”ע שכ”ח ס”ה ומקורו ברמב”ן. וא”כ לדעת הרמב”ן יצא שנאמן גם על עצם הדין שהוא מסוכן ואילו לרמב”ם יצא שלא יהיה נאמן.
ולפי מה שכתבנו יוצא גם שיש הבדל לשוני ברמב”ם בין יולדת (הלכה יא) לבין חיה, שהיא כבר בתהליכי לידה (הלכה יג). ולפי הנ”ל יש גם הבדל בדין ביניהם אם צריך שינוי או שאין צריך שינוי.
פסק ההלכה בשמירת שבת כהלכתה, פרק לב סעיף כח שצריך לשנות (עמוד תלח). ולענין נאמנות אדם על עצמו שהוא יש בו סכנה, כתב שם בסעיף ט’ שנאמן וכ”כ שם קודם בהערה יד שאפילו אם הוא בריא ואומר שיש בו סכנה יכול לחלל בעצמו (אלא שבכה”ג לא יחללו אחרים עבורו).