רמב”ם שבת פרק ב’ הלכות יח-יט - הגדרת רגע המות

הי”ח:

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו. מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה.

מחללין שבת אפילו על מי שברור שלא ישמור יותר שבת כיון שישאר מחוסר הכרה, כמו שמחללין שבת על ישראל שידוע שיחלל שבת. והטעם שמובא בגמ’ יומא “ר’ שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”, טעם זה אינו להלכה משום שהלכה כשמואל שאמר שם “דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם”. והרי אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, ומחללים שבת אפילו על מי שנמצא בעיר שרובה עכו”ם אע”פ שבשעה שיחיה יהיה דינו כגוי משום שהולכים אחר הרוב (מ”ב בביאור הלכה שכ”ט סעיף ד’) וכתב עוד המשנה ברורה שם שמחללין שבת גם על גוסס משום חיי שעה.

אבל באור החיים על התורה פרשת כי תשא, ל”א ט”ז כתב:

או ירצה על זה הדרך, אימיתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת, דוקא לעשות, פירוש באדם שישנו גדר עמוד לעשות אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת ולשומרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת.

(הובאו דברים אלו במנחת חינוך בסוף מוסך השבת והביאם בשש”כ פרק ל”ב הערה יב) אלא שכבר העיר ע”ז המנחת חינוך שהרי ההלכה אינה כך אלא כשמואל. ונראה שגם האור החיים כתב רק אליבא דר”ש בן מנסיא הלומד מפסוק זה ולא להלכתא.

אמנם בתוס’ נדה מ”ד ע”א ד”ה איהו כתבו בסופו (ע”ב):

דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב.

משמע שכל זה רק משום שיש מיעוט לחיים, אבל אם ודאי שלא יחיה אין מחללין. אבל כתב המשנה ברורה שדברים אלו תמוהים ולא פסק כן.

ושאלה זו נוגעת גם לשאלה האם מצויים להאריך את חייו, או שמותר לנתקו ממכשירים וכו’ ועיין גליון מהרש”א יו”ד סימן שלט סעיף א’ (ועיין מאורות 2 אביב תשם עמוד 41 מהרב גורן. וע”ע באנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך “נוטה למות”, הובא בספר רפואה אתיקה והלכה, עמוד 35, וע’ שו”ת ציץ אליעזר ח”ה קונטרס רמת רחל פרק כח)

מכל מקום, כתוב שם באנצקלופדיה הלכתית הערה 152 בשם הגרש”ז אוירבך שכיום אין לדעת את ההגדרה של גוסס לאור אפשרויות הטפול החדישות.

הי”ט: “בדקו עד חוטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין אותו שם שכבר מת”

ועיין גמ’ יומא פ”ה:

תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד חוטמו ויש אומרים עד לבו.

לענין פקוח נפש אפילו אבא שאול מודי דעיקר חיותא באפיה הוא דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים בפיו.

ועוד שם:

אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה אבל ממעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

היינו המחלוקת אם בודקין אותו מרגליו למעלה, אז י”א שאם אין בו דופק אין בו נשימה אבל כולם מודים שהעיקר הוא הנשימה. ובפירוש המשניות ביומא פ”ח מ”ה כתב הרמב”ם: “ואם הגיע לחוטמו ולא מצא לו נשימה אסור לו לחפור יותר שהרי הוא מת בודאי” וע”ע במשנה סוטה לגבי העיר הקרובה אל החלל שנחלקו מהיכן מודדים, (סוטה מ”ה ע”ב).

מה ההגדרה לחיות? נשימה, מוח, לב-דופק? מה אם אין נשימה אבל E.K.G. מראה שיש פעילות של הלב? מה אם יש נשימה אבל E.E.G. מראה שאין פעילות מוחית?

מאידך ברור שכיום אין הפסקת הנשימה מראה שאדם מת, שהרי היו הרבה מקרים שהחזירו ע”י המכשירים את החיים לאנשים שנפסקה נשימתם.

ועיין חתם סופר בתשובה בחיו”ד סימן שלח שכתב בענין ויכוח עם מי שרצה לדחות את הקבורה לזמן מרובה שמא המת אינו מת עדיין. שחז”ל קבעו את שיעור המיתה שתלוי בנשימת האף:

אולי היה אז מסורת מבעלי טבעיים הראשונים אע”פ שנשכח מרופאי זמנינו ועליהם סמכו חז”ל בהרבה ענינים מעניני התורה… או אם לא היה להם מסורת מהטבעים עע”כ קבל מרע”ה השיעור מהל”מ או שסמכו עצמן אקרא כל אשר רוח חיים באפו דהכל תלוי בנשימת האף.

ובהמשך דבריו כתב החתם סופר עוד תנאים:

אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה ואם אח”כ בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה הוא מת.

(על תוספת זו עיין מאמר הרב גורן במאורות הנ”ל עמוד 32).

מבחינה רפואית הפסקת הנשימה פרושה מות המוח, משום שמרכז הנשימה הוא המוח. (מאורות 2 ע’ 33) א”כ האם ניתן לומר שמות המוח הוא המות? עיין אסיא (נג עמוד 8) שם הובא פסק הרבנות הראשית שפסקו לאחר דיונים והתעיצויות שהפסקת מרכז הנשימה במוח פירושו מות. וראה שם עוד מהרב שפירא שחיזק את פסק הרבנות הראשית שלאחר שגזע המוח נהרס, וזה אפשר לברר ע”י בדיקות ממושכות של 12 שעות, אין לאדם דין של חי בכלל.

אלא שהגרש”ז אוירבך והרב אלישיב פסקו שגם הפסקת גזע המוח אין פירושה מיתה ואין להוציא אברים בזמן שהלב פועל. (אסיא שם עמוד 10)

וראית הגרש”ז מגמ’ ערכין שם אומרת הגמ’ שמעוברת שמתה קודם מת העובר ואח”כ היא. וכיון שידוע היום שניתן לילד ולד חי מאשה שמתה מות מוחי, הרי ראיה שמות מוחי אינו מות. ומה שמותר לקרוע כריסה של אשה שמתה וכתב רש”י דזימנין דאיהי מיתה ברישא, חילק הגרש”ז ששם מיירי שהיא כבר ישבה על המשבר ואז כבר ניתק במידה רבה הקשר החיוני בין האם לולד. והגרש”ז אוירבך ביקש מד”ר שטיינברג שיערוך ניסוי מדעי לברר דבר זה. ראה תיאור נסוי הכבשה באסיא שם עמוד 13.

הניסוי הוכיח שמה שאמרה הגמ’ בערכין שעובר מת קודם האם היינו בתנאים של אז, אבל היום בתנאים של טיפול נמרץ ומכשירי הנשמה יתכן שהמעוברת תהיה מתה ועוברה יהיה חי. וא”כ אין להוכיח מגמ’ ערכין שיתכנו חיים גם אם אין מוח, ממה שהיום העובר חי גם אם אין לאם מח, שהרי ברור שהכבשה מתה ובכל זאת הולד חי, אלא ודאי כמ”ש שכיום הדברים נשתנו.

אבל להלכה כתב הגרש”ז שאדם שמונשם וליבו פועם, דינו כספק מת ספק גוסס משום שיתכן שפעולת הלב אינה מפני המכשירים אלא יתכן שפעולת הלב היא מפני שחלק מן המח עדיין חי (אסיא שם עמוד 14). וע”ע שם בסיכום אות ד’ בעמוד 16.

ובסוף ספר “גניקולוגיה, פוריות, ילודים לאור ההלכה” עמוד 165 כתב הרב שפירא על הניסוי הזה “לקחו כבשה תמימה והעלו אותה קרבן” משום שהגמ’ בערכין הנ”ל בעצמה מחלקת בין אם מתה האם מות טבעי לבין אם נהרגה. וגם לפי הגמ’ אם נהרגה יתכן שהולד חי אחר כך, ולא היה צריך הניסוי לצורך זה.

בשו”ת חכם צבי (הובא אסיא נג-ד ע’ 33) כתב שנשימה היא כדי לברר את פעילות הלב, שודאי החיות היא בלב. ודן בזה באגרות משה יו”ד ח”ב סימן קמ”ו. וע”ע בספר משנת חיי שעה עמוד לב.

דעת אגרות משה אסיא 29,36