שני דברים יש לברר בהלכה זו: דין בין השמשות ודין תוספת שבת.
גמ’ שבת ל”ד ע”ב: “ת”ר ביה”ש ספק מן היום וכ’ …דברי ר’ יהודה”. ובגמ’ הא גופה קשיא אמרת וכו’… אמר רבה וכו’. והלכה כרבה, ובגמ’ מבואר שזה שלשת רבעי מיל. ובתוס’ ד”ה תרי הקשה ר”ת סתירה מפסחים צ”ד ע”א שם כתוב שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבעה מילין. ותירץ ר”ת ששתי שקיעות הן וכ’ עי”ש. וברמב”ם הנ”ל ברור שבין השמשות הוא מיד בשקיעת החמה ולא לאחר זמן ולא כר”ת. ומחלוקת זו הביא המגיד משנה בפ”ה.
ראית המנחת כהן בפ”ג מנר חנוכה שמצותה משתשקע החמה, ולדעת הגאונים הרי עדיין היום גדול ואיך יתכן שחצי שעה אחר כך אין אדם. ולר”ת א”ש, שהרי “משתשקע החמה” היינו שקיעה שניה שהיא ג’ מיל ורבע לאחר השקיעה הראשונה, ואז כבר יש פרסומי ניסא.
דעה קיצונית יותר היא דעת היראים שג’ רבעי מיל הם קודם השקיעה, הוו”ד בביאור הלכה רס”א. ועיין במנחת כהן שהביא דעת רוב גדולי הפוסקים הסוברים כר”ת. וכן פסק המחבר בשו”ע סימן רס”א סעיף ב’.
לעומת זה דעת הגר”א בביאורו, וכן שיטת הגאונים כפי שהובא במהר”ם אלשקר סימן צ”ו, הביאו מ”ב בביאור הלכה סימן רס”א, שמיד עם צאת הכוכבים הוא כבר לילה.
וכתב הגר”א שהחוש מכחיש את ר”ת, שהרי יש שלשה כוכבים הרבה יותר מוקדם מצאת הכוכבים של ר”ת. ורק בצרפת כך הוא שהכוכבים יוצאים מאוחר. וכן פלא על המחבר שהיה בארץ ישראל ונקט כשיטת ר”ת.
שאלה נוספת מענינת מובאת בביאור הלכה ד”ה “שהוא ג’ מילין ורביע”, האם הזמנים של בין השמשות הן שעות זמניות או מוחלט. הרי הילוך של אדם זהו שיעור קבוע בכל מקום ובכל זמן. ובדבר זה נחלקו פמ”ג שכתב שהן שעות שוות, ולעומת זה דעת המנחת כהן שאלו הן שעות זמניות. ראה ביאור הלכה סימן רס”א.
וכתב הרמב”ם בהלכה זו: “…הוא הנקרא בין השמשות בכל מקום”, ובפרק כ”ד הלכה י’ בענין שבות, כתב הרמב”ם:
כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהם בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין…
הרי שגם לענין זה פוסקים כר’ יהודה ולא מספק. שהרי אם מספק יש לומר שלגבי איסור דרבנן נקיל שלא נחשב בין השמשות. וא”כ הפסק כר’ יהודה הוא מודאי. (וכ”כ מ”ב בביאור הלכה סעיף ב’ בסימן רס”א). ומאידך, היתר שבות בין השמשות לצורך מצוה שלא גזרו, יש לומר שהלכה כר’ יהודה.
הערות נוספות: (הרב גנץ) לדעת המגן אברהם שמחשבים את היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים צריך לכאורה לחשב לפי שיטת ר”ת. שהרי שעה וחומש לפני הזריחה הוא עלות השחר. ואם רוצים שבחצות תהיה השמש באמצע היום, הרי צריך לחשב גם את השקיעה שעה וחומש לאחר שהשמש שוקעת מעיננו. ועוד: אם נוהגים כשיטת ר”ת וגם כשיטת הגר”א, הרי שיעור תוספת שבת נשאר רק לכחמש דקות. משום שאי אפשר לקבל שבת לפני פלג מנחה, ופלג מנחה הוא שעה ורבע לפני השקיעה, ע’ מ”ב רלג, וא”כ נשאר לתוספת שבת רק רבע שעה! ובשלמא אם כר”ת עצמו הרי השקיעה אינה כלום ויש הרבה זמן לתוספת, אבל לשלב את שתי השיטות לא נשאר זמן לתוספת שבת.
דין תוספת שבת: עיין רמב”ם הלכות שביתת עשור הלכה ו’ שכתב הרמב”ם: “וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם” וכו’. אלא שמתחילת ההלכה שם משמע שזה רק דין בעינוי שצריך להקדים, אבל לענין איסור מלאכה אין דין תוספת גם לא ביום הכפורים. עיין הרחב דבר פרשת אמור כג לב שכתב כן.
ולפי זה גם בתעניות ציבור כתב הרמב”ם בפרק ג’ הלכה ג’ שיש דין של תוספת גם בתעניות ציבור כפי שיש דין ביום הכפורים. וכן כתב בסוף פירוש המשניות בתענית שיש דין של תוספת גם בט’ באב. אמנם בהלכות תעניות פ”ה הלכה ז’ ממה שכתב הרמב”ם שבין השמשות שלו אסור, משמע שאין דין תוספת, כ”כ מגיד משנה שם, אבל בפיה”מ כתב בפירוש שיש דין של תוספת. ובפרק ג’ הלכה ג’ מהלכות תענית משמע בפירוש שיש דין של תוספת וע’ מגיד משנה שם שהביא מחלוקת עם הרמב”ן בשאלה זו. ולפי זה צריך להיות גם בט’ באב דין תוספת. וק”ק על מגיד משנה, שאם מסכים שיש דין של תוספת בתעניות, איך יאמר שדוקא ביום הכפורים אין דין של תוספת? מכל מקום בהלכות שבת לא כתב הרמב”ם את הדין של תוספת שבת.
אלא שיש לבדוק אם כן כמה דינים שלכאורה תלויים בתוספת שבת: עיין הלכות תפילה פ”ג הלכה ז’:
ויש לו לאדם להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפילת ערבית רשות.
ולכאורה אם אין דין של תוספת שבת, הרי מה הה”א להתפלל לפני הזמן.
אלא שאם נדייק ברמב”ם בהלכות תפילה, ההיתר להתפלל קודם אינו משום דין התוספת, אלא משום ש”תפילת ערבית רשות”. א”כ אין לדין זה קשר לדין תוספת שבת.
אבל צריך עיון מרמב”ם הלכות שבת פכ”ט הלכה י”א. “יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת…” ולכאורה אם מתיר לו לומר קידוש קודם, הרי שזה כבר שבת. וא”כ יש דין תוספת שבת. אלא שאם נעמוד על הגדרת הרמב”ם כדי להסביר הדבר יהיה מובן. עיין פרק כ”ט הלכה א. ובהלכה י”א הנ”ל כתב: “שצריך לזכור את השבת וכו'” א”כ אין דין של שבת בכלל, אלא דין של זכירת שבת בכניסתו וביציאתו, ולכן כתב שם “קודם לשעה זו כמעט”. ואמנם בפרק כ”ט לא הזכיר הרמב”ם את דין איסור המלאכה לאחר קידוש, ולדברנו יתכן שמותר. אך כתב הגרש”ז אוירבך זצ”ל שלא יתכן שמותר לעשות מלאכה לאחר הקידוש לדעת הרמב”ם.