לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר בשביל שיהא מנטף ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת. גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר. ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור…
מקור דין זה הוא משנה בשבת כ”ט ע”ב עיי”ש. וכתב רש”י במשנה שכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה. ונראה לי שלרש”י יש כאן כיבוי משום שכתב לעיל בתחילת הדיבור: “שתהא מנטפת: ויתקיים הנר…” היינו שזה מה שגורם לנר להיות דולק כל רגע. ולכן אפשר להבין שאם מסתפק יש בו משום מכבה.
וכמו שכתב רש”י כתב הרמב”ם בפירוש המשניות שבת פ”ב מ”ד:
שפופרת של ביצה, קליפת הביצה, והטעם שאסרו חכמים שלש דברים אלו כלומר שפופרת של ביצה ושל חרס וקערה, שמא יקח מאותו השמן לסוך בו וזה מכבה.
אבל במשנה תורה לא כתב הרמב”ם הטעם של מכבה, וצריך עיון למה.
בפרק יב הלכה ב’ כתב הרמב”ם “המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה”. והקשה הלחם משנה בפרק ה’ מדוע לא כתב הרמב”ם שהמסתפק חייב משום מכבה. וכתב שס”ל שאינו מכבה ממש כיון שאין השמן הנותר בכלי שדולק.
מכל מקום לדעת הרמב”ם איסור מכבה הוא רק אם מסתפק משמן שבנר עצמו, אבל אם מסתפק בשמן שהוסיף בכלי ליד ראש הפתילה אין זה משום מכבה.
וכתבו התוס’ בשבת, שהמסתפק אין זה גרם כיבוי בלבד שהרי גרם כיבוי אינו חייב:
אלא היינו טעמא הואיל ובאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו לא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככיבוי.
האם יש מחלוקת בין התוס’ והרמב”ם אם זה מכבה ממש או אינו מכבה ממש? עיין פני יהושע שבת שדייק בדברי התוס’ בביצה ש”נראה ככיבוי” והיינו רק מדרבנן. וא”כ זה חולק על הרמב”ם. ומאידך לגבי מסתפק משמן שבנר כתב הפני יהושע שגם רש”י אוסר משום מוקצה, שהרי כתב רש”י במשנה שבת “וכיון שהוקצה לנר חייב משום מכבה”, ומאי נפ”מ אם הוקצה לנר או שלא הוקצה לנר? לכן כתב הפנ”י שגם לרש”י אין זה מכבה מן התורה. אלא שלרש”י יתכן שכל זה בשפופרת ולא בנר עצמו ויתכן שבנר עצמו רש”י מודה שחייב משום מכבה ממש.
א”כ יש מחלוקת רמב”ם ותוס’ לפי הפני יהושע אם זה מכבה ממש או לא. אבל מכל מקום צריך להבין את הרמב”ם מדוע הוי מכבה ממש. האם הרמב”ם נזקק לסברת התוס’ בשבת שמכחיש קצת מאורו?
יש קודם לעיין בדעת הרא”ש בביצה פ”ב סימן יז. כתב הרא”ש שמוכח כתוס’ משום שאין לפרש משום שממהר כיבויו שהרי גרם כיבוי מותר. אבל דחה הרא”ש, מדין שפופרת שעל הנר שודאי אינו מכחיש מיד וחייב משום מכבה. ולכן חידש הרא”ש שגרם כיבוי מותר רק אם אינו עושה מעשה בנר עצמו. אבל אם עושה מעשה בנר עצמו חייב משום מכבה.
ובגלל קושית הרא”ש משפופרת, כתב הרמב”ם שאיסור להסתפק משפופרת הוא משום מוקצה ולא משום כיבוי.
ובדומה לזה הסביר בחידושי חתם סופר ביצה את הרמב”ם, ולדעתו זה הפשט בתוס’ ולא כפני יהושע. וא”כ אין דין גרמא כשיש כבר תוצאה שמתחילה מיד להווצר, אלא אם כן כל התוצאה תבא לאחר זמן.
ובאמת כן מסתבר בכל מלאכה בשבת שהגמר אינו מיד, כמו בישול או זריעה שאין זה גרמא משום שמיד מתחילה המלאכה. ולפי זה יתכן גם להכריע במחלוקת האחרונים במי ששם בתנור לפני מוצאי שבת האם חייב כשנאפה במוצאי שבת. כיון שאין זה גרמא שפטור אלא מתחיל המעשה מעכשיו א”כ חייב מעכשיו. אבל לדעת הרא”ש לכאורה האיסור הוא במה שדולק אחר כך, אלא שאין זה גרמא משום שעושה מעשה בגוף הדבר. ולדעת הרא”ש מה יהיה אם לוקח שמן, כשגם עכשיו יבער עד מוצאי שבת? או אם מוסיף שמן בנר שיבער בלאו הכי עד מוצאי שבת? (עיין מועדים וזמנים, יום טוב סימן מז).
ומכל מקום יש חידוש גדול בגדרי גרמא לדעת הרא”ש, שאם עושה מעשה בדבר עצמו, אין זה גרמא. ולפי הרמב”ם ותוס’ אין גרמא אם עושה מעשה שמתחיל עכשיו. למשל מדליק פתיל השהיה, הרי מתחיל מעכשיו ואין זה גרמא.
וכתב בהגהת אשרי שם שיש להתיר לחתוך למטה בנר כדי לקצר את זמן ההדלקה. וזה ברור שזה רק לתוס’ ולא לרא”ש. ולאחר מכן יש הגהה שמותר לקחת חתיכה מחתיכות הרחוקות מן הפתילה. ועיין אבני נזר או”ח סימן רל”ב אות ג’ שכתב שזה שלא כרא”ש. שהרי הרא”ש אסר למהר כיבוי.
ומה עוד שהגהה זו היא מאור זרוע. ודעת האור זרוע היא שהאיסור במסתפק הוא משום מכבה, ולא משום ממהר את הכיבוי. א”כ אין דעתו כרא”ש.
ובירושלמי שבת פרק ב הלכה ד’ בגמרא על משנת לא יקוב אדם שפופרת של ביצה:
למה משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה. או שמא ישכח ויערה. מה נפיק מן ביניהן ההן זקוקה דיקלון אין תימר משום שלא הותחל בכל טיפה הרי לא הותחל בכל טיפה וטיפה אין תימר שמא ישכח ויערה הרי אינה שוכח ומערה.
ומוכח בירושלמי, כמ”ש בגליון ש”ס שם, שכל טיפה אינה נחשבת לבוערת עכשיו, וזו ראיה להגהות אשרי, לגבי חתיכות של חלב. שאין קשר בין החתיכות לבין בעירת הנר.