רמב”ם שבת פרק ה’ הלכה יז - נר שאחורי הדלת

גמ’ דף קכ ע”ב הפירושים: רש”י בד”ה פסיק רישא, כתב “הרוח מכבהו” זאת אומרת שיש רוח על ידי פתיחת הדלת (וג”כ לא ברור אם מדובר על רוח מבחוץ או רוח שהדלת עושה). רבנו חננאל פירש, “מפני שהדלת נוגעת בו ומכבתו” פירוש דבריו: הדלת דופקת בנר. פירוש התוס’ נראה שמקורו ר”ח, אלא שפירש שהנר נמצא על הדלת.

על התוס’ קשה, שאם יש בעיה של הבערה בהטית הנר, מדוע לא אוסרים שמן שבנר מהאי טעמא אלא משום שהוי בסיס? - קושית הגהמ”י. ואילו יש כיבוי בעצם הטלטול הרי נר דולק היה זה פסיק רישא והיה אסור משום כך, ומדוע אומרת הגמ’ מו ע”ב שנר דולק לר”ש אסור לטלטל רק משום בסיס ולא משום שמא יכבה?

ועיין רא”ש שהביא כאן שלשה פרושים. ובטור סימן רע”ז הובאו שלשת הפירושים. אלא שעיין הבדל לשוני בטור בשלשת הפרושים: בשנים ראשונים, רש”י ור”ח, לא הזכיר אלא פתיחה. ובשלישי, כתוס’ הזכיר פתיחה וסגירה.

איך פירש הרמב”ם? לכאורה כתוס’ שהרי אם לא כן מה הבעיה כשנועל את הדלת? ואכן, מדיוק הטור כמ”ש נראה שהבין ברש”י שאסור רק פתיחה. ועוד סיבה שהרמב”ם לא יכול לפרש כרש”י, משום שכתב הרמב”ם “כדרכו”, והרי לרש”י אין נפ”מ אם כדרכו או לא אם האיסור בגלל הרוח שבאה מבחוץ ומכבה. ומסיבה זו כתב המג”א על הגהת רמ”א בשו”ע בפירוש ראשון שזו טעות.

אלא שיש גם סיוע לכך שהרמב”ם הוא כתוס’: לשון הרמב”ם בתחילת ההלכה “נר שאחורי הדלת” לעומת ההמשך במדורה “כנגד המדורה”, וזו קושית התוס’ על רש”י שאם הנר מול הדלת היה צריך להיות כתוב “כנגד הנר”. ופשטות שרמב”ם מדייק, אמנם בעקבות הגמ’, ולכן צריך לומר שלא כפרש”י, אלא כתוס’. וכן כתב הגר”א שדעת הרמב”ם כתוס’ (כן בגר”א ברמב”ם פרנקל, אבל ע’ גר”א על שו”ע ולא ברור מנין לקחו וצ”ב). לשון הירושלמי הוא כמו התוס’, לפי גרסת הגמ”י, עיי”ש, אבל גרסתנו “אחורי הדלת”.

אלא שלכאורה גם לרש”י קשה מאד, מדוע אסורה הנעילה, ובגמ’ כתב שאסור גם לנעול? אלא שצריך ללמוד ברש”י אחרת: כמו שכתב הקרבן נתנאל, שהאיסור הוא במה שפותח וסוגר את הדלת והרוח באה על ידי הדלת עצמה. ונראה שכך צריך לומר גם לרמב”ם, וכ”כ הרב קאפח, שאינו סובר לא כר”ח וגם לא כרא”ש אלא כרש”י.

דברי המגן אברהם ס”ק א’ לפיהם יוצא שגם בנחת אסור ובאור הלכה למ”ב בריש סימן רע”ז. לפי זה יש בעיה בכל פתיחה של חלון מול נרות? אלא שכל זה מיירי כשכבר יש רוח נושבת, וכפי שמבואר בגמ’ שזה פסיק רישא. ובמהרש”א הוכיח שם שגם אם זה קרוב לפסיק רישא אסור, ומדין מדורה מוכח שגם בספק גוזרים. ולשון השו”ע “שמא יכבנו הרוח”.

אבל לשון הרמב”ם הוא “מפני שהוא מכבהו”, אבל לגבי מדורה יש לדייק ברמב”ם שכוונת הפותח היא “כדי שתנשוב בו הרוח”. וראה שו”ע סעיף ב’ ומשנה ברורה, ונראה שדעת הרמב”ם אינה כן אלא גם ברוח מצויה האיסור הוא רק אם הוא עושה בכוונה. וההבדל הוא בגלל מ”ש בגמ’, שבמדורה יש גזירה ובדלת זה לא משום גזירה. ומשום שדעת הרמב”ם כרש”י לכן הרמב”ם חילק בין פותח בנחת ופותח שלא בנחת, שהרי לדעת התוס’ אי אפשר גם בנחת לעשות בלי להזיז את השמן שבנר.

מה הגזירה שיש בגמ’ במדורה? נראה להסביר לרמב”ם את ההבדל בין רוח מצויה או אינה מצויה לגבי מדורה, על פי גמ’ סנהדרין ע”ז ע”ב בענין בידקא דמיא. וראה רמב”ם הלכות רוצח פ”ג הלכה יג, וכן הלכות שחיטה פרק ב’ הלכה יג. ואם כן, אם המדובר ברוח מצויה יש לומר שאם אמנם עושה כדי לכבות אלא שלא יכבה מיד, אפילו אם זה פסיק רישא אין זה איסור מן התורה משום שזה כוח שני וכמו גרמא. וראה בספר מזכרת לרב הרצוג, במאמרו של הגרש”ז אוירבך זצ”ל על פתיחת מקרר, עמוד 84 שם דן על סברא זו של בידקא דמיא בנוגע לפתיחת מקרר. ושם כתב שמגמ’ זו מוכח שלא כמו שכתב בשו”ת מחזה אברהם שלגבי שבת כל הסרת מונע נחשבת לגרמא. ועיין ר”ח כאן שהוי כמלאכת מחשבת.

וכיון שכתבנו שלדעת הרמב”ם האיסור לפתוח דלת “מפני שהוא מכבהו”, ולא כמ”ש שו”ע “שמא יכבה”, מה יהיה לרמב”ם אם יש לו ספק? לכאורה זה אינו פסיק רישא, אלא שכתב הגרש”ז שם שזה נקרא פסיק רישא לשעבר, שאם כבר יש רוח, או המצב שאם יש רוח שעלולה לכבות, הרי ודאי יכבה. והספק אינו אם רוח תכבה אלא אם יש רוח שתכבה או שעכשיו אין רוח, הרי זה פסיק רישא לשעבר.

ואם כן הרי זה כמו תיבה שיש בה זבובים, שכתב הט”ז שמותר (מזכרת ע’ 86). ובשם רע”א כתב שאסור, ממ”ש לגבי איסור לחתות אש מתחת קדירה של עכו”ם שיש חשש שמא בשר וחלב יחד.

וראה בשו”ע הרב בקונטרס אחרון לסימן רע”ז שדיבר בפירוש על סוגית הנר, שזה כמו ספק פסיק רישא שמא קיימת כבר רוח, וזה נחשב לודאי. ובזה מיישב את הרמב”ם בפרק כ”א הלכות שבת הלכה ג’ על כיבוד הקרקע שכתב הרמב”ם “שמא ישווה גומות” ומשמע שאין זה פסיק רישא ומכל מקום אסור. משום שזה “שמא” יש גומות וישווה ולא שמא ישווה גומות קיימות.

לסיכום: דעת הרמב”ם היא כתוס’, כפי שאמרנו שהנר על הדלת ממש. לדעת הרמב”ם מדובר לא בחשש, אלא מפני שהוא מכבה ממש. ולפי מה שכתב בשו”ע הרב, גם לרמב”ם אסור אפילו בספק.

צילומים: שבת קכ ע”ב, רא”ש שם, טור, מ”ב רע”ז. רמב”ם. רמב”ם הלכות רוצח פ”ג הלכה יג, וכן הלכות שחיטה פרק ב’ הלכה יג.

ספרים לשעור: שבת, סנהדרין, טור ושו”ע, מ”ב, שו”ע הרב, רמב”ם נזיקין וקדושה, ספר מזכרת לרב הרצוג.

השלמה מתוך השעור

א. בגמ’ לא מוזכר כלל איסור לנעול אלא רק בבריתא שמתירה, ואילו רב שאוסר אכן יתכן שאוסר רק פתיחה.

ב. בפיר”ח המובא בשו”ע ואוסר גם נעילה לא יתכן שמיירי רק בחשש זעזוע כתוצאה ממכה של הדלת (ע’ ט”ז), דא”כ אי”צ הנר להיות דוקא מאחורי הדלת. ובע”כ גם לדעת ר”ח האיסור הוא רק בפתיחה. לדעת ר”ח ברור שהאיסור הוא רק אם פותח כדרכו ולא בנחת.

ג. אם פשט הרמב”ם כרש”י וכמ”ש שהרוח באה על ידי הדלת, א”כ א”ש המחבר והרמ”א בס”א, ואין קושיות המ”א קשות, והאיסור רק כדרכו ולא בנחת. ואם כן אין שום איסור לפתוח חלון מחשש רוח, ולא הוזכר חשש זה כלל. משום שזה גרמא. ואם כן מובן כתב הרמב”ם במדורה שמיירי במכיון ללבות. וברוח מצויה מפורש בגמ’ שלאו מידי עבוד, וזו גזירה ופותח על מנת שתבא אח”כ רוח שאינה מצויה וזה אסור מגזירה שזה כח שני.

אבל המחבר בשו”ע השמיט במדורה שמכיון, משום שהמחבר הבין שהבעיה ברוח שנכנסת וגם אם לא מכוין זה אסור. לכן הבין המ”א ע”פ המחבר שהחשש הוא מרוח. ולא יתכן א”כ שהדעה הראשונה היא כרמב”ם שהרי אם החשש הוא לרוח שמבחוץ הרי אסור גם בנחת.

אבל לפי דברנו רמב”ם ס”ל כרש”י שהרוח מהדלת ולפ”ז אין מקור לחשש של רוח מבחוץ.

ד. לשיטת התוס’ ראיה שרק טלטול גדול של נר אסור אבל לא תנודות של השלהבת בלבד, שהרי רק כך נוכל ליישב קושית ההגמ”י על שיטת התוס’, מגמ’ לעיל שאוסרת לטלטל הנר רק משום בסיס לדבר האסור. משום שלעיל מיירי בטלטול בזהירות, ורק שלהבת זזה, מה שאין כן בדלת שזזה הרי השמן מתרחק ומתקרב אל הפתילה. ואם חילוק זה נכון גם אליבא דהלכתא, הרי אין חשש בפתיחת חלון מול נר אם רק השלהבת תנוע.