יש פסולי שמנים ויש פסולי פתילות. בהלכות ה-ז מדבר הרמב”ם על פסולי פתילות. בהלכות ח-יא מדובר על פסולי שמנים. ובטעם פסולי שמנים כתב הרמב”ם בהלכה ח’:
ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן ולא בשמנים שאין נמשכין אחר הפתילה, גזירה שמא יהיה אור הנר אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה.
וכתב הרשב”א בתשובה קע”א, שאם הוא בכל זאת מדליק, אסור להשתמש. ואיסור להשתמש מצאנו בשימוש שצריך עיון, עיין להלן ברמב”ם הלכה יד.
ובפירוש המשניות כתב הרמב”ם:
וטעם איסור ההדלקה בפתילות אלו לפי שאין האש נאחזת בהן וכן שמנים אלו אינן נשבין היטב בפתילה ויהיה אור הנר חלוש וחשוך ויניחנו ויצא, וזה אסרו לפי שהכלל אצלינו הדלקת נר בשבת מצוה.
וטעם זה נמצא ברמב”ם להלן הלכה י’ לגבי הדלקה בעטרן: “אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב לאור הנר”.
ועיין לשון הגמ’ כ”א ע”א:
אמר רבה פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מפני שהאור מסכסכת בהן, שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה.
ובלשון הגמ’ ודאי ניתן לפרש כמו שכתב בפירוש המשניות.
וטעם זה נמצא בתוס’ ישנים גמ’ שבת כ”א:
וריב”ן פירש דהא דאמר לעיל נמשכין אחר הפתילה לא משום שמא יטה אלא שמא יכבה וליכא שלום בית.
טעם זה מפורש בגמ’ כ”ה ע”ב על עטרן בדברי ר’ ישמעאל:
אמר אברא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנה ויצא, אמר ליה אביי ויצא אמר ליה שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה.
וכן כתב הרמב”ם להלן.
והקשה רע”א על משניות: עיין גמ’ כ”א ע”א “אמר רב הונא פתילות…”, א”כ בנר חנוכה בשבת למ”ד דמותר להשתמש לאורה, אוסר להדליק בהם, וע”כ הטעם הוא שמא יטה שהרי כאן ודאי לא שייך הטעם שהדלקת נר בשבת חובה?
נסיון ישוב הקושיה של רע”א - מקור הלכה שבת סימן מ’ בעמק הלכה.
ויש להקשות שתי קושיות: גם על רמב”ם במשנה תורה וגם על רמב”ם בפירוש המשניות: קשה על הרמב”ם במשנה תורה, מדוע קבעו איסור הדלקה, הרי אם הדליק אסור להשתמש, כמ”ש הרשב”א. ומדוע יש איסור הדלקה כללי, ומשמע שגם אם אינו רוצה להשתמש בו אסור להדליק. והרי אם יאסרו להשתמש כבר לא חוששין שמא יטה? ועל הרמב”ם בפירוש המשניות קשה, הרי איך יתכן שיש חשש שמא יצא למקום חשוך יותר? ועיין רש”ש בגמ’ כ”א ע”א שהקשה כך וכתב שלכן היה לו יותר נראה לפרש כתוס’ ישנים.
על כורחך שהטעם הוא שיש חובה להדליק נר שבת, ולכן קבעו חובה גם בעצם ההדלקה שאין מדליקין בנרות אלו. ומה שכתב בפהמ”ש הוא שמא יצא משום שאסור להשתמש שמא יטה, וחובה להשתמש בנר שבת.
וא”כ יש לשלב את שני הטעמים: גם של פיהמ”ש וגם של משנה תורה. שמשום איסור שמא יטה גורם שיעזוב והרי הדלקת נר בשבת חובה. ופירוש זה לא יתכן כמובן לדעת התוספות ישנים שם שכתבו בפירוש שזה לא משום שמא יטה, וקושית רע”א לדעתם כמובן קשה.
ולכן מתורצת קושית רע”א מנר חנוכה, עיין מקור הלכה שם, שהרי קיים גם הטעם שמא יטה. ומכל מקום גם נר שהוא מדליק לכל צורך שהוא צריך להיות א”כ דוקא מנר שמדליקין בו, כמו נר חנוכה שאינו מודלק לצורך נר שבת וצריך להיות מחומר שמדליקין בו.
בהלכה ו’ כתב הרמב”ם דין הכורך. ובגמ’ כ’ ע”ב:
תנא עד כאן פסול שמנים מכאן ואילך פסול פתילות… שעווה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילות נמי לא חזי…
מה הדין נר שעווה שלנו? עיין תוס’ ד”ה עד כאן שבני נרבונא אוסרים. ועיין רא”ש באריכות ובשם בעל העיתים. ובדעת הרי”ף כתב הרא”ש שמשמע ממנו כרש”י.
ובמגיד משנה בהלכה ח’ הביא דברים אלו וכתב שכן דעת רבנו, כדעת בני נרבונא. ובבית יוסף תמה מה הראיה מרמב”ם.
ונפ”מ להדלקת נר שבת בנר רגיל (לא בנרות שלנו של פראפין).
ועיין מהר”ל סוף נר מצוה. על שיטת הגאונים, וכתב שם שלדעת הגאונים גם נר שבת דינו שיהיה בנר ולא באבוקה, ודייק כן מלשון הגאונים. ועל פי זה תירץ סתירת הרי”ף שהרא”ש כתב שהוא כרש”י, ובתשובה כתב כגאונים. אלא שגם הרי”ף ס”ל שצריך להיות נר, ונרות שלנו דינם כאבוקה.