א. ברייתא בלשון זו מובאת בגמ’ שבת ל”ה ע”ב. ובלשון השו”ע סימן רנ”ו “כשהיו ישראל בישובן היו תוקעין בע”ש שש תקיעות כדי להבדיל את העם ממלאכה”. ומה שכתב הרמב”ם שעולה למקום גבוה, מקורו בתוספתא סוכה פ”ד.
מתי שונה המנהג? עיין מדרש תנחומא, מטות סימן ב’: “ילמדנו רבנו כמה תקיעות תוקעין בערב שבת… כך שנו רבותינו שלשה תקיעות…” אם כן כבר בתנחומא מוזכרים רק שלש תקיעות. ובאוצר חילופי מנהגים בין בני ארץ ישראל לבני בבל, אות נד מובא: “אנשי מזרח אין תוקעין לפני ביאת שבת, ובני ארץ ישראל תוקעין ג’ תקיעות”. הרי כאן מדובר על ג’ תקיעות נוספות שלפני כניסת השבת. וע”ע משנה סוכה נג ע”ב.
ב. שאלה נוספת שעולה כאן והיא המקור לבירור: “ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת”, וכל זה הרי אחרי הדלקת הנר כמבואר ברמב”ם, האם מותר לעשות פעולות אלו אחרי הדלקת הנר? עיין הגהות מיימוניות אות ר’ שהביאו תוס’ שבו נחלקו ר’ שמשון ובה”ג אם הדלקת נרות נחשבת לקבלת שבת. וזה תלוי מה הפשט בגמרתנו, אם שוהה כדי להדליק, היינו שעור זמן או שממש מדליק ואח”כ צולה.
וכתב הר”ן בסוגית חנוכה שצולה לאו אמדליק קאי וכו’ (י’ ע”א ברי”ף) עיין רמב”ן שבת כ”ג והובא גם בר”ן על הרי”ף, וממנו משמע שדעתו שאין תוספת שבת בשבת אלא ביום הכפורים, וכפי שלומדים ברמב”ם בתחילת פרק זה שלא הזכיר דין תוספת שבת. ולכן לדעת הבה”ג אין דין קבלת שבת. והר”ן חלק עליו וכתב שיש דין תוספת שבת גם בשבת, ולגבי הדלקת הנר כתב הר”ן:
מי שמדליק את הנר כבר הוא גומר בדעתו שלאחר מלאכה זו לא יעשה שום מלאכה אחרת ואין לך קיבול שבת גדול מזה.
מכל מקום כיון שזו גם דעת הרמב”ם, הרי מובן מדוע הרמב”ם לא מביא דין קבלת שבת כדבר מחייב. משום שלדעתו אין דין תוספת שבת. וכן כתב המגיד משנה בסוף הלכות חנוכה שלא מצא בדברי רבנו דין קבלת שבת ולא דין תוספת שבת, וזה מסייע לכך ששני דברים אלו קשורים (ע”ע עינים למשפט ברכות כ”ז ע”ב סוף אות ז’ שכתב שסברא זו תלויה בשתי דעות בשו”ע שצ”ג ס”ב, ואכמ”ל).
ולגבי תפילת ערבית שאפשר להתפלל קודם, האם תלויה בקבלת שבת, עיין רמב”ם הלכות תפילה פ”ג הלכה ז’ שזה “לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה”. שוב משמע שאין זה תלוי בקבלת שבת. ולגבי קידוש על הכוס מבעוד יום, ראה ברמב”ם פכ”ט הלכות שבת הלכה יא, וגם שם משמע שהוא מקדש לפני כניסת שבת ואין בזה משום קבלת שבת. ולפי הנ”ל אין לאכול סעודת שבת קודם השקיעה אפילו אם קבל שבת קודם, ואכ”מ.
שיטת בה”ג הובאה בשו”ע רס”ג סעיף י’, עיי”ש. אבל דעת הרא”ש היא (בפרק במה מדליקין סימן כד) שקבלת שבת תלויה בתפילת ערבית:
מדאמר בתפילת השחר רב צלי של שבת בערב שבת, אמר ליה ר’ ירמיה מי בדלת ואמר ליה אין בדילנא… ומכאן משמע שקבלת שבת תלויה בתפילת ערבית וכן עמא דבר כשהחזן אומר ברכו הכל פורשין ממלאכה.
וגם זה הובא בשו”ע שם.
ובאור זרוע הלכות ערב שבת ובמרדכי לומדים מסוגיתנו דין נוסף שהובא בשו”ע רס”ג סעיף יב, שאם רוב הקהל קיבל שבת היחיד נגרר בעל כורחו אחר הרוב. עיין מרדכי סוף פרק במה מדליקין, סימן רצח:
והיכא שרוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט על כרחם נמשכין אחריהם ואסורין במלאכה וכן כתב ר”י ברבי מרדכי דאם הקהל אמרו בע”ש ברכו שאין היחיד שלא היה בבה”כ יכול לעשות מלאכה אע”פ שאינו רוצה לקבל עדיין שבת, והביא ראיה מפרק במה מדליקין שנתנו חכמים שעור לחזק בה”כ להוליך שופרו לביתו משמע אבל אדם אחר אסור מיהו יש לדחות.
(סתירת תרומת הדשן שהביא בית יוסף סימן רס”ג, ודברי ב”י שיש יותר לסמוך על תרומת הדשן מאשר על פסקים וכתבים משום שמה שאדם כותב בספר הוא מדקדק יותר).
ג. דבר נוסף שיש לברר בהלכה זו הוא מה שכתב המגיד משנה כאן, על דברי הרמב”ם שמותר להדביק בתנור פת:
שאע”פ שרדית הפת אסורה, כיון שהוא רודה בסכין כמה שירצה משום שאם היתה רדיית הפת אסורה מן התורה היה שנויה אסור מדברי סופרים, ועכשיו שהיא עצמה מדרבנן, בשנוי מותר גמור.
ולדבריו, הרי יוצא שמותר לעשות מלאכה דרבנן על ידי שינוי, וזה חידוש גדול מאד.
וסוגיה זו נמצאת בכתובות ס’ והובאה ברי”ף פרק חבית (דף סא ע”א):
גונח יונק חלב שבת, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו ביה רבנן… צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן.
א”כ איסור דאוריתא על ידי שינוי מותר לצורך חולה, או במקום פסידא. ולדעת המגיד משנה איסור דרבנן על ידי שינוי מותר לכתחילה.
למעשה דעת המשנה ברורה בסימן שכח אות נז שמותר לעשות על ידי שינוי רק אם הוא חולי כל הגוף. ומשמע שאין היתר גורף כפי שכתב המגיד משנה. ובשו”ע הגרש”ז סימן שכח סעיף יט משמע שעל ידי שינוי מותר לעשות לחולה אפילו מלאכה דאוריתא. אלא שאמנם דין הצינור הובא בשו”ע סימן של”ו סעיף ט’, אבל המשנה ברורה שם אות מו, כתב בשם פרי מגדים שמדובר בעשבים תלושים, ולדעתו רק בכה”ג מותר על ידי שינוי ובמקום פסידא. ועיין לויית חן לגרע”י שכתב לא כדברי המ”ב אלא כראשונים שדין זה הוא אפילו אם מדובר על איסור מן התורה. אלא שבדין הצינור כבר כתבו הראשונים שאין ללמוד מזה.
וראיה שמתירים גם איסור תורה במקום הפסד על ידי שינוי: עיין סימן רס”ו סעיף יא, שהתירו למי שהחשיך לרוץ עם חבילתו, ולהכניס הביתה כלאחר יד. אלא שלתת כלל בדברים אלו צ”ע משום שס”ס אין מדמים בשבותים כמ”ש המג”א. וכתב בחיי אדם, הלכות שבת, כלל ס”ב סעיף ה’ שבמקום הפסד התירו מלאכה דרבנן כלאחר יד בצנעה.
מראי מקומות לשינוי:
שש”כ פרק לב הערה פח שעשיה בשתי ידים נחשב לשינוי אם בדרך כלל עושה ביד אחת.
תורת היולדת סוף פרק כ”ו בהערה: בשו”ע הגרש”ז סימן שכ”ח סעיף יט כתב שעל ידי שינוי מותר לעשות לחולה שאין בו סכנה מלאכה דאוריתא. והביא שם עוד שסוברים כך. וזה שלא כמ”ב שכ”ח נד שעה”צ תצ”ו סעיף יח.
הלכות צבא עמוד 195.
תורה שבעל פה חלק כד עמוד כא, מהרב ישראלי, על גרמא שינוי כלאחר יד.
תורת היולדת פ”ה הערות א-ו.
לוית חן, על משנה ברורה סימן של”ו ס”ק מ”ו. בענין כלאחר יד במקום פסידא, מותר במלאכה דאורייתא, בדין הצינור, אבל כתבו הראשונים שאין לדמות לזה.
משנה ברורה, סימן של”ו ס”ק מ”ו. בענין כלאחר יד במקום פסידא, אוסר במלאכה דאורייתא.
משנה ברורה, סימן רס”ו ס”ק י”ז.
חיי אדם, הלכות שבת, כלל ס”ב סעיף ה’. במקום הפסד התירו מלאכה דרבנן כלאחר יד בצנעה.