החידושים ברמב”ם:
1. נותן כיסו לאחר חשיכה, אבל רש”י שבת קנ”ג עמוד א’ כתב שמבעוד יום נותן. ועיין רא”ש שכתב שלא כרש”י, משום שא”כ הרי מציאה כבר באה לידו. אלא שיש להעיר על הרמב”ם שכתב “ואע”פ שלא נתן לו שכר על זה” והרי היתר קצץ הוא רק כשמוסר מבעוד יום, ולכאורה אין חידוש, שהרי אף אם קצץ יש בעיה של אמירה לעכו”ם. ועוד יש להעיר על זה, שכתב הרמב”ם הטעם שהוא “מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו”, ואילו לטעמו של רש”י לא היה אומר “ואי אפשר שישליכנו” שהרי מדובר מבעוד יום ואין צריך להשליכו. ואולי משום תוספת זו שהוצרך הרמב”ם לומר, לכן באר שלא כרש”י וע’ להלן.
2. דברי הרמב”ם שבמציאה לא התירו לתת לגוי אלא רק פחות מד’ אמות, ומשמע שהיתר זה טוב יותר מאשר לתת לנוכרי. וראה להלן פ”כ הלכה ז’ שכתב ג”כ שאפילו מציאה התירו פחות מד’ אמות, אלא שדבר זה הוא מחלוקת ראשונים. ומקור ההלכה הוא בגמ’ קנ”ג ע”ב: “אין שם לא נכרי וכו’ אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה…”. אלא שא”כ מדוע זה הובא להלכה, אם לא רצו לגלותה? אלא שלא רצו לגלותה כשיש עצה אחרת אבל אם אין עצה אחרת אפשר לגלות, כ”כ בית יוסף סימן רס”ו.
ועצם ההיתר במציאה, עיין גמ’ קנ”ג ע”א שמשמע שבמציאה אין היתר. אלא שכתב הרמב”ם בתשובה שהובאה במ”מ בפ”כ בקיצור, אבל הובאה בשלמות במגדול עוז. שכל החלוקה בגמ’ היא לגבי גוי ולא לגבי הולכה פחות מד’ אמות. אבל מסברא, הרי בגמ’ מוכח שהולכה פחות פחות מד’ אמות היא חמורה יותר מנתינה לגוי, וא”כ איך יתכן שבמציאה הותר זה ולא נתינה לגוי? ועיין דברי רמב”ן שהובאו בכסף משנה פ”ו להסבר דבר זה.
אלא שבעצם הרי זו גמ’ מפורשת בעבודה זרה ע’ כפי שציין הגר”א: “א”ר ר’ יצחק המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד’ אמות” והרמב”ם בתשובה במגדול עוז רמז לגמ’ ערובין צ”ז ע”א לגבי תפילין שהמוצאן מוליכן פחות פחות מד’ אמות. ואכן אפשרות להחשיך אם אפשר מקורו במשנה ערובין ר”פ המוצא תפילין שם מדובר על כך.
3. מה התירו משום הפסד ומה לא התירו, השווה רמב”ם זה לגבי מציאה לרמב”ם פרק כ”ג הלכה כ’ שבדליקה לא התירו הכל. ומדוע במי שהחשיך התירו משום הפסד. והרי בשניהם כתב הרמב”ם הטעם שאדם בהול על ממונו? ויתכן שלכן הוסיף הרמב”ם “ואי אפשר שישליכנו”, היינו לכן התירו כל מה שבידו. אבל בדליקה, החשש הוא שיכבה אם יעסוק יותר מדאי בדליקה ולכן התירו רק מזון שלש סעודות, ולשון הרמב”ם: “שנמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי”.
אלא שלא כל הראשונים הבינו כך. דעת התוס’, והובא גם בר”ן על רי”ף ס”ו ע”א באלפס, שאכן יש קשר, ומותר גם טלטול מוקצה במקום פסידא. ודעה זו הובאה בשו”ע סימן של”ד סעיף ב’ וע’ מ”ב שם אות ו’ שהיתר זה נלמד ממי שהחשיך. אם כן לדעת התוס’ הטעם של ההיתר אינו משום חשש שיעבור על איסור אלא שהתירו משום הפסד. אבל מרמב”ם לא משמע כן אלא הטעם הוא כדי שלא יעבור על איסור.
ודעת הרמב”ן לחלק היא משום שבדליקה החשש שמא יכבה, אבל במי שהחשיך אין אדם מעמיד עצמו על ממונו לאבדו בידים. אבל בדליקה זה שב ואל תעשה. וע’ ר”ן שרשב”א נראה לו כדברי התוס’ אלא שמצא תוספות אחרים שלא משמע כן. ור”ן עצמו חילק שיש הבדל בין דבר הבא לאדם פתאום כמו דליקה, ובו יש לומר שהוא בהול ואם נתיר יותר יש חשש שלא יעשה כפי שנאמר. מה שאין כן במי שהחשיך.
וראיה לראשונים הסוברים שלא התירו משום הפסד, שהרי לדעת התוס’, אם ההיתר מבוסס על הפסד ולא על חשש שיעבור על איסור גדול יותר, מדוע אסור לומר לגוי לכבות שריפה, והרי מה ההבדל בין טלטול ד’ אמות על ידי גוי שהתירו משום הפסד ואיסור כיבוי שלא התירו (וע’ מנחת כהן, משמרת השבת פרק ראשון). ובודאי שאם אסרו שבות שאין בו מעשה, היינו אמירה לעכו”ם בדליקה, שיאסרו גם שבות שיש בו מעשה, כגון טלטול מוקצה משום הפסד.
אלא שיש כאן בעיה נוספת לכאורה, שהרי כשמוליך פחות מד’ אמות הרי הוא גם מטלטל מוקצה, וא”כ מדוע לא עדיף לתת לנכרי. אלא שיש לומר כפי שלגבי מוקצה כשטלטל לצורך גופו מותר לטלטל הלאה, והטעם מבואר בתוס’ כיון שזה דומה לעוקר חפץ ממקום למקום והוציאו שאינו חייב, ולכן גם טלטול מוקצה לא נאסר במקום שלא יכול לבא לידי איסור הוצאה.
היתר נוסף למדנו מסוגיה זו: ע’ מ”ב רס”ו ס”ק י”ז, שאמנם מהלך פחות מד”א אבל לגבי הכנסה לביתו יכניס כלאחר יד ומותר במקום הפסד. ולפי מ”ש הרי יתכן שאין ללמוד מכאן היתר משום ששם הותר רק משום חשש שלא יעבור על איסור דאורייתא. ומתאים עם מ”ש מ”ב בסימן של”ו ס”ק מ”ו, ועיין לוית חן שהגרע”י חולק עליו. חיי אדם, הלכות שבת, כלל ס”ב סעיף ה’. במקום הפסד התירו מלאכה דרבנן כלאחר יד בצנעה. עיין להלן שעור צ”ח על רמב”ם פרק כ’ הלכה ז’.