רמב”ם שם התיר רק שבות דשבות כשיש מקצת חולי, או צורך הרבה או “מצוה”. (וע’ ספר מלכים אומניך עמוד קמה, שסימנך מ.צ.ה.) ובהלכות מילה פרק ב’ הלכה ט כתב הרמב”ם שמותר דרבנן לצורך “מצוה בזמנה”.
כדברי הרמב”ם בהלכות שבת הובא בשו”ע סימן שז סעיף ה’ כלשונו של הרמב”ם כמעט. אלא שיש לעיין מהי “מצוה בזמנה”? למשל ע’ הדין שמובא בשו”ע סימן של”ח שיש מתירים לומר לא”י לנגן בכלי שיר בחופות, וזה בשם אבי עזרי, וצ”ע האם זה ג”כ נחשב כמצוה בזמנה או שרק מצוה כגון שופר ואולי יין לקידוש להביא מכרמלית יחשב למצוה בזמנה. וע’ מ”א שם ס”ק ה’ שכתב שיש צד לקולא בכלי שיר משום שמעיקר הדין בזה”ז שאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר היה מהדין שמותר לנגן בשבת כמו לרקד ולטפח, ולכן מותר לומר לגוי. אבל ברור שלרמב”ם לא קיים היתר זה של בעלי התוס’ שבזה”ז יש להקל בטיפוח וריקוד. וא”כ צ”ע אם שמחת חו”כ לרמב”ם ג”כ תחשב מצוה בזמנה.
ומלאכה דאוריתא לצורך מצוה מותר רק למצות ישוב ארץ ישראל, עיין רמב”ם הלכה יא. וברמ”א סימן שו סעיף יא התיר רק איסור דרבנן, גם לצורך ישוב ארץ ישראל. ועל הנחת הרמ”א שכל כתב מחוץ לאשורי ויוני הוא מדרבנן, ע’ באור הלכה למ”ב שם, וברור שרמב”ם לא ס”ל כן שכתב בפרק י”א הלכה י’ שחייב בכל לשון ובכל כתב. משמע שהכל מן התורה. אלא שזו דעת האור זרוע ולא דעת רמב”ם. וע’ משפט כהן תשובה קמו(?) מה שהעיר על אמירה לעכו”ם לצורך ישוב א”י.
ומה שכתב הרמב”ם לגבי חולה שמצטער שמותר שבות דשבות, אבל חולה ממש, אף שאין בו סכנה מותר על ידי גוי אפילו מלאכה מן התורה, כן כתב הרמב”ם לעיל פ”ב הלכה י’.
ודבר זה מחלוקת, עיין רי”ף פ’ ר”א דמילה בסופו, במחלוקת בפשט בגמ’ עירובין אם “שבות דלית ביה מעשה” (עירובין ס”ח ע”א, רי”ף שבת נו ע”א באלפס), אם הכוונה שלית בה מעשה הוא על אמירה לעכו”ם שאין בה מעשה (פי’ הר”ן בעירובין שהוא משום שלא יוכל להגיע לידי איסור מן התורה על ידי אמירה). או הפשט שהגוי עושה איסור דלית ביה מעשה מלאכה, היינו שהגוי עושה רק מלאכה דרבנן. ותלוי בגרסאות ברי”ף שם.
ומחלוקתם בעצם היא האם איסור אמירה לעכו”ם הוא קל יותר מאיסור דרבנן אחר? וזה תלוי אם מתירים רק לצורך מילה או גם לצורך כל מצוה אחרת. לכאורה רואים שאכן איסור זה קל מאיסורי דרבנן אחרים, שהרי חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה, אבל איסור דרבנן אסור לעשות בידים לצורך חולה. (עיין אבני נזר סימן מג אות ג’. ועיין מנחת כהן).
ויש דעה מקילה יותר מהגאונים שהביא הרי”ף, והוא שיטת בעל העיטור שמותר לומר לגוי לעשות איסור מן התורה לצורך כל מצוה ולא רק לצורך מצות מילה, והובאה שיטה זו ברמ”א סימן רע”ו סעיף ב’ שנהגו להקל כבעל העיטור לצוות לגוי להדליק נר לצורך סעודה. וכתב הרמ”א שיש להחמיר משום שרוב הפוסקים חולקים על סברא זו.
יתר על כן, ברמ”א סימן ש”ו סעיף יא כתב שגם משום ישוב ארץ ישראל לא התירו אלא איסור דרבנן. ובסימן של”א סעיף ו התיר המחבר לצורך מילה רק איסור דרבנן, כרמב”ם. ובסימן ש”ז סעיף ה’ כתב המחבר שדבר שאינו אסור אלא מדרבנן מותר לומר לגוי, שבות דשבות לצורך מצוה, וכתב “ויש אוסרים”, וכתב הרמ”א שהמחבר בהלכות ר”ה פסק להתיר, ויש מתירים אף במלאכה דאוריתא.
ע”ע תשובת הרב במשפט כהן שלא ללמוד מההיתר של כותב עליו אונו איסורי דרבנן לצורך ישוב ארץ ישראל, ומחה על האומרים כן.
ובאיסור דרבנן, ראה שש”כ עמוד שצ”ו.
מראי מקומות נוספים: איסור אמירה לישראל במי שקבל שבת, אם אסור עיין שו”ע הרב סימן רסג בקו”א אות ח’.