בהלכות אלו מבואר דינו של גוי העושה מלאכה עבור ישראל כשמסר לו מערב שבת, מתי מותר שגוי יעשה עבורי: קבלן העושה עבורי מלאכה בשבת, בעל מוסך שמתקן בשבת, גוי שמשקה בטון, מה דין פועל שכיר חדש שעושה מלאכה, ועוד.
לעיין בהלכות הנ”ל: פסק וקצץ, ובצנעה. הלכה יט - שיצא מביתו לפני שבת. הלכה כ’ - דין האגרת.
בגמרות: א. סוגיא בשבת י”ט - דין הקציצה. ב. עבודה זרה כא - שדהו לעובד כוכבים מותר, אריס אריסותא עביד. ג. מועד קטן יב ע”א - מקבלי קיבולת תוך תחום אסור.
התנאים להיתר המבוארים בפוסקים: א. שלא יאמר לו לעשות בשבת. ב. שיפסוק ויקצוץ דמים. ג. רק בבית הגוי ולא בבית ישראל: עיין בית יוסף סימן רנב ד”ה ודע. שו”ע סימן רנ”ב סעיף ב’ תנאי רביעי: שלא יהיה מלאכת מחובר (וע’ מנחת כהן, ספר משמרת השבת שער ראשון פרק שלישי).
הדברים שבהם יש מחלוקת בין הרמב”ם וראשונים אחרים:
א. ראב”ד על חידושו של הרמב”ם שקבלנות מותר, הוא אף בשכיר שנה למלאכה מסויימת. ואכן הסברא אינה כמו הרמב”ם אלא כמו הראב”ד. וע’ שו”ע סעיף ה’ שהביא המחבר את המחלוקת. ומפורש ברמ”א שאם הגוי הוא שכיר חודשי לכל מלאכה, אסור לו כלל לעשות מלאכה עבורי, אפילו בביתו. ועיין משנה ברורה רמ”ד ס”ק כ”ד בהבנת דברי הרמב”ם שנחלקו המ”א והט”ז. וע’ ס”ק ל’.
ב. ראה גמ’ שבת יט. מובאת בריתא שבע”ש אסור ובד’ וה’ מותר. ברמב”ם לא הובא דבר זה. ובלא קצץ דמים אסור לתת כלל אפילו מיום א’ (אם זה דבר שלא יוכל לגמור לפני שבת). וע’ רא”ש שבת פ”א סימן לו שהרי”ף לא הביא בריתא זו, משום שס”ל שזה ב”ש שאוסרים משום שביתת כלים. והקשה, הרי א”כ מדוע מותר בד’ ובה’? לכן כתב הרא”ש שאין זה משום שביתת כלים אלא גם לב”ה ומיירי בלא קצץ ומותר לפני ערב שבת לתת אף שיתכן שיעשה בשבת, כיון שאינו אומר בפירוש. וראה שו”ע סימן רמ”ז סעיף א’ שבו כתב הרמ”א שבשעת הצורך יש להקל שאף אם לא קצץ מותר לפני מוצאי שבת. וכן עיין רמ”א סימן רנ”ב סעיף ב’ שכתב “ואם לא קצץ אסור בע”ש” וע’ באור הלכה שרמ”א לשיטתו.
עיין שיטת רבנו תם בתוס’ ע”ז שמתיר לבנות על ידי גוי. וגמ’ במו”ק אומר ר”ת שמיירי באבל. ודברי ר”ת הובאו בטור סימן רמ”ד, וכתבו התוס’ שגם ר”ת כשבנה ביתו החמיר על עצמו.
אלא שתנאי אחד יש לומר שלדעת הרמב”ם נ”ל שלא ברור שקיים תמיד: שיהיה בביתו ולא בבית הגוי. הרמב”ם אוסר אם יוצא בשבת מביתו ולכן צריך שיצא בבע”ש, אבל לכאורה אם יעשה הכל בבית ישראל והדבר לא מפורסם, לכאורה מותר? מ”מ פשוט בפוסקים שבביתו אסור.
דבר נוסף כתב מנחת כהן: בדבר שיש בו הפסד התירו מה שחששו מפני מראית עין. שער א’ פרק ו’ ד”ה והנה.
דיון נוסף: האם צריך למנוע מגוי לעשות מעצמו: גמ’ שבת קכ”א: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. וכתב הרמב”ם “וכן כל כיוצא בזה” בפ”ו סוף הלכה ד’. א”כ כונתו גם למלאכות אחרות. אמנם כתב מנחת כהן, שכל זה מדובר כשזה לא נעשה בבית ישראל, אבל בבית ישראל תמיד צריך למחות.
ועוד כתב: שהמדובר כאן הוא בגוי שאינו שכיר למלאכות מסויימות. אבל אם הוא שכיר חדש, אפילו בביתו אסור. הערת מנחת כהן בפ”ו שבשו”ע נראה סתירה בדבר: סימן ש”ה סעיף כ”א משמע שמותר. וכן בסימן ש”ד ס”א מה שהובא בתשובות הרשב”א משמע שמותר. ולמעשה התיר מנחת כהן אם עושה מאיליו שלא בבית ישראל. וע’ שש”כ פרק ל’ סעיף לב.
וע’ שש”כ פרק ל’ סעיף כ”ה בנדון קציצה, מה מותר לתת מע”ש לגוי.
האם מותר ליהנות ממלאכה כשקצץ: ע’ סימן רנב סעיף ד’. עיין שש”כ פרק ל’ הערה צ”ב.
נוסף לבירור: האם קציצת דמים וקבלנות הם היינו הך? ע’ מקור הלכה שאינם היינו הך, ועיין משנה ברורה. בדין מסירת רכב לתיקון, ע’ ילקוט יוסף ע’ יז.
מראי מקומות: מנחת כהן, ספר משמרת השבת שער ראשון פרק שלישי; מקור הלכה שבת ח”ב סימן לג.