לשון הרמב”ם:
מלאכות שחייבין עליהן סקילה וכרת במזיד או קרבן חטאת בשגגה מהן אבות ומהן תולדות. ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואלו הן: החרישה והזריעה וכו’.
ולשון המשנה בפרק כלל גדול: “אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר וכו'”. וראה תוספות יו”ט שהקשה מדוע המשנה לא נקטה את לשון הרמב”ם אלא נקטה את לשון הגברא “הזורע” וכו’. ולפי דברי התוס’ יו”ט, לשון זה של המשנה הוא משום שנפ”מ ממספר המלאכות הוא לגבי קרבן, ולכן נכון הלשון על הגברא.
ובספר אתוון דאוריתא (כלל י’) דן האם איסורי תורה זמניים הם איסורי גברא או איסורי חפצא, ולדעתו המשנה משמיעה לנו בזה שאיסורים מסוג זה הם איסורי גברא. וע’ מ”ש בפשט הירושלמי בפרק האורג שמחלק בין מצה גזולה דאין יוצא בה ידי חובתו לקורע בשבת דיצא ידי קריעה: “תמן (במצה גזולה) הוא גופה עבירה, ברם הכא (בקורע בשבת) איהו הוא דקעבר”. ולדעתו זה החילוק. אלא שכתב שם שבבלי חולק על זה משום שבברכות דנ”ג ע”א איתא דנר שהדליקו עכו”ם בשבת אסור לברך עליו במוצאי שבת מפני שלא שבת ממלאכת עבירה. ואם איסורי שבת הם איסורי גברא בלבד, מדוע יש גריעותא בנר שהדליק עכו”ם, ומדוע נחשב כנר שלא שבת מעבירה, אלא ע”כ שעצם ההדלקה בשבת היא דבר מאוס והוי כאיסורי חפצא.
כיוצא בזה דנו במצות שביתת הארץ בשמיטה אם היא איסור גברא או איסור חפצא, לפי לשון הרמב”ם בפרק א’ הלכה א’ משמע שזה איסור גברא:
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לד’.
לעומת זה במנין המצוות שבראש ההלכות כתב “שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה”, ומשמע שזו חובת החפצא שישבות. ההבדל להלכה: האם מותרת עבודה באופן אוטומטי באופנים שונים. האם מותר להניח לעכו”ם לעבוד? ולדעת אתוון דאוריתא זו שאלה בכל מלאכות.
ורמב”ם שינה מלשון משנתנו: לא הזורע והחורש אלא חרישה קודם ואח”כ זריעה. ובגמ’ שאלו “מכדי מכרב כרבי ברישא וכו'” (ע”ג ע”ב), ואומרת הגמ’ “תנא בא”י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי”. אלא שבלשון המשנה שלפנינו, בלא בבלי, וכן בלשון ירושלמי אכן קודמת החרישה לזריעה. החרישה שלפני הזריעה מיועדת להפיכת העשבים שעלו בקרקע בשנה האחרונה וליצירת קרקע מאווררת לזרעים. וכן לשון הפסוק: (ירמיה ד’ ג’) “נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים”.
(נראה שהעובדה שבארץ ישראל זרעו ברישא, תלויה באופן הזריעה. בגמ’ מחלקים כמה פעמים בין מפולת יד למפולת שוורים (ערכין כ”ה ע”א לגבי הערכת שדה שהוקדש ביובל, בבא מציעא כ”ה ע”ב לגבי שיעור לקט). וכתב י. פליקס (החקלאות בא”י בתקופת המשנה והתלמוד, עמוד 88) שבארץ ישראל זרעו במפולת יד ולא במפולת שוורים. ולכאורה מפולת שוורים באה עם החרישה יחד, ואם בא”י זרעו ברישא, נראה שזה קשור למפולת יד שכך זרעו בא”י. ולפי זה מובן דבר נוסף שלא עמד עליו פליקס שם: בגמ’ ברכות מבואר שלא חייבים על כלאי הכרם אלא אם כן זרע חטה שעורה וחרצן במפולת יד. וזו מימרא של ר’ יאשיה. וקשה מדוע כלל יסודי זה בהלכות כלאיים נאמר רק בסוף תקופת התנאים? אלא שבא”י זרעו במפולת יד, ואילו ר’ יאשיה שבסוף ימיו הלך לבבל ראה מפולת שורים, ולכן אמר שלא חייבה תורה בכלאים אלא במפולת יד ולא מפולת שורים).
כמו כן שינה הרמב”ם וכתב עשית שני נירין לפני מיסך, וע’ מרכבת המשנה, משום שלרמב”ם עשית נירים היא התחלה לאריגה. ע’ פ”ט הלכה ט”ז. ובונה וסותר הכניס הרמב”ם עם הזוגות של אורג ובוצע, קושר ומתיר תופר וקורע, משום שבכולם צריך שלא יהיה מקלקל. אבל מכבה, חייב לרמב”ם גם אם אינו על מנת להבעיר לשיטתו שמלאכה שאין צריכה לגופה חייבים עליה.
בענין מספר אבות בשם אחד: רמב”ם הלכה ב’. מגיד משנה בהלכה ד’.
ובהלכה ג’ כתב הרמב”ם שגם זומר הוא מלאכה אחת עם זורע. וע’ גמ’ ע”ג ע”ב “הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן”. ורמב”ם פירש שכולן אבות. אבל עיין רש”י שם שכתב שזורע ונוטע אב, אבל זומר תולדה. ועיין ביאור מחלוקתם בתוצאות חיים סימן ח’ אותיות א-ג. ולפמ”ש המחלוקת תלויה בשאלה עד כמה נביא בחשבון את מושג מלאכת מחשבת, ולרמב”ם על צד, כתב שמשסה כלבים הוא תולדה של צד וכ’ ובזה תלה גם כן המחלוקת לגבי חצי שעור עי”ש.
אלא שבאורו של ר’ מנחם זמבא תלוי בסוגיה במועד קטן דף ב’ ע”ב במחלוקת רבה ורב יוסף אם מנכש ומשקה משום חורש או משום זורע.
ובסוף העמוד שם לגבי מנכש ומשקה מים, מנכש, בין למאן דאמר משום חורש ובין למאן דאמר משום זורע, וכו’ תולדות לא אסר רחמנא. ומשמע בגמ’ שגדר שביעית כגדר שבת. וברמב”ם בהלכות שמיטה ויובל פ”א ה”ב כתב שזמירה ובצירה הם תולדות ולא אבות וכתבה אותם התורה לומר שרק על אלו חייב ולא על אחרות, והרי לגבי שבת הם אבות? על כרחך שבהגדרת אבות יש הבדל בין שבת ובין שביעית. וע’ אגלי טל ריש מלאכת זורע אות ב’ ס”ק ו’ שתלה את זה במלאכת מחשבת, עיי”ש.
וע”ע תשובת ר’ אברהם בן הרמב”ם שהובאה בשביתת השבת, שאלה יח על האב והתולדה. וכתב שלענין הכלל “אין דישה אלא בגידולי קרקע” זה רק באב ולא בתולדה. “ואין ראוי למי שמבין עינין האב וכו'”.